נועה בכר

דמיינו לעצמכם מעגל תמיכה של מופרעות אכילה...אני ודאי הייתי פותחת: "קוראים לי נועה ואני מתביישת לאכול בציבור". ואולי הגיע הזמן להודות בכך, כאילו שהעובדה הזו לא הייתה ידועה וברורה לכל הסובבים אותי. אז כן, אני נועה, ילדונת בת 24 שמתביישת לאכול בפומבי. אוכל? אנשים? לא הולך ביחד, שני עולמות נפרדים.

אחרי שנים של ויתור, כניעה והשלמה של 'לחיות' בצלמה של הפרעה, אני עולה על השביל בחשש. וכמו תמיד, המעטפת החיצונית אטומה ונייטרלית, לא מבשרת דבר על העולם האפל שממתין לי אי שם בפנים.

משחזרת ומריצה כמה חודשים אחורה, מדפדפת במוחי תמונות, מצבים ואירועים. נפלתי, אני נופלת, אני מידרדרת, אני במצב ירוד, קשה לי, צריך לשים לכך קץ. הפרעת האכילה השתלטה באופן מזעזע על חיי ומצצה את דמי. מסיבה זו הסכמתי לאשפוז מלכתחילה, לאחר תקופת שפל חוזרת ונשנית, לאחר אינספור התנגדויות והתנצחויות.

וילה נחמדת בלב העמק היזרעאלי, מנגד נשקף נופה של עפולה, מבט אל מעבר לחלון מזמן מחשבה ותהייה מה יוליד לו יום...שוכבת על הרצפה, בוהה, מוחה ריק, לא מסוגלת להזיז אף לא איבר, לא רוצה. הרצפה קרה, מחשבות מקפיאות את הרקות וחודרות עמוק לראש, מתחמקות דרך כל ענני העשן ונכנסות, מבלי לשאול.

בימים האחרונים נפל לי אסימון 'זעיר'. הבנתי לראשונה שאני בנתק תקשורתי עם הגוף שלי, שמאז שנשאבתי לתהומות הפרעת האכילה אין בינינו דיאלוג יותר. המסקנה הזו הולידה בי מחשבה לנסות להעלות על הכתב את אותו ניסיון לשחזר את הדיאלוג המחוק בינינו.