נעם חדד

כמעט 20 שנה אחרי מותו הוא כאילו נשכח. האיש שהרעיד עולמות כבר לא כאן ושקט שורר בגזרה, שקט מסוכן. כמעט 20 שנה אחרי מותו ועדיין לא קם לו מחליף, אפילו לא רבע מחליף. כמו שזה נראה בינתיים, אין בנמצא אנשים כמו האיש ההוא.

נדמה שהשבוע הכל כבר נאמר. הסחטנות של משה גפני ואלי ישי, הנכלוליות הפוליטית של ביבי נתניהו, והתנהגותם המגוחכת של שרי מפלגת העבודה שצעקו חמס, וברגע האמת התקפלו ואפשרו לכל הקרקס התקציבי הזה לעבור.

לפעמים נדמה שהטלוויזיה הישראלית המרכזית מתנהגת כמו ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק. תקציבי ענק זורמים לסדרות ששואבות את הצופה שיושב מול המסך בבית אל עולמות רחוקים. לפתע, בהינף יד של במאי ומנהל תוכן, נחשפות צורות חיים נעלמות.

חבל שהרבי מלובביץ' לא הצביע מראש על באר מגד 5. כך היה מצרף באחת את מדינת ישראל למועדון העולמי האקסלוסיבי עוד לפני שנים רבות.

יכולתו המופלאת להטריף המוני חסידים היתה תופעה פנומנאלית, וכישרונות גיאולוגיים יכולים היו רק להוסיף לאיש עננת מסתורין נוספת.

מותר לעסוק במלאכת הבנייה ביהודה ושומרון בחול המועד סוכות. ותודה לח"כ דני דנון מהליכוד שהטריח את הרב הראשי לישראל להתייחס לסוגיה הלכתית ראשונה במעלה. הרב שלמה עמאר פסק, בתקשורת מיהרו לצטט. בכל זאת, רב ראשי שנוקט עמדה בעניינים פוליטיים הוא אינו דבר שגרתי במחוזותינו.

אנחנו לא אירופה של אמצע המאה הקודמת. גם אם בסופו של דבר יגורשו מאות ילדי הזרים, לנו יש הוכחות. אם מישהו יבוא בטענות, יוכל תמיד הישראלי לומר להגנתו: ניסינו.

היה מאבק ציבורי, התגייסות תקשורתית, ואנשי ציבור שאמרו בקול רם את מה שהיה צריך לומר. האווירה החברתית הייתה רוויה בחמלה, חמלה כנה ואמיתית.

במלחמה כמו במלחמה, תמרות העשן גורמות לליקוי מאורות. כנראה שזה מה שקרה לאחרונה בכפר ורדים. במלחמות היהודים שם לא חוסכים תחמושת, הצדדים ממטירים אש מכל הכלים, בלי אבחנה. בלהט הקרב אף אחד לא עוצר לבדוק כיצד מתקבלת המתקפה בדעת הקהל.

מה כבר עשיתי לא נכון, בטח שואל את עצמו ג'קו אייזנברג. האיש שחשב אולי שהוא יכול להיות זמר המחאה שכל כך חסר כאן, ושכבר היה נדמה לו שהוא רוקר חייו, הגיע סוף סוף לתובנה שלא ממש אוהבים אותו בישראל.

איך הוא העז. מדינה שלמה עצרה את נשימתה בגלל חסר האחריות הזה. או שהוא לא קורץ מהחומר המתאים כדי לשרת בסיירת, או שהוא פשוט לא יודע איך חיילים צריכים להתנהג.