יוסי סעידוב

היום (יום ה') תתרגש עלינו עוד אחת מסדרת פעימות התחבורה הציבורית. הפעם תושבי דרום מערב העיר יקומו למציאות תחבורתית חדשה. הבלאגן הגדול יקרה ביום ראשון בבוקר. הבלבול יחגוג ברחובות, התקשורת תסקר בהתלהבות והנוסעים ימשיכו לסבול.

זהו. החגיגה נגמרה. נסיעות החינם ברכבת הקלה הפכו להיסטוריה והחל מהבוקר תתרגלו לשלוף את הארנק לפני העלייה לרכבת.

הרכבת הקלה לא יכולה לתת מענה לכל צרכי התחבורה בירושלים. כן, הושקעו בה מיליארדים, נכון, סבלנו בגלל עבודותיה שנים ארוכות, אמת, היא נראית יפה ונוצצת. אבל עדיין היא נוסעת לאורך 14 קילומטר בלבד. מסלולי הנסיעה של קווי התחבורה הציבורית בעיר מגיעים לעשרות ולמאות קילומטרים אחרים.

בואו ננפץ את אחת הטענות של משרד התחבורה ושלל הגופים ששותפים למחדל התחבורה הציבורית בירושלים: שיתוף ציבור.

אני חושב שפספסתי משהו. כל העניין הזה עם הכרטיס חכם היה אמור לקצר את התור מול הנהג, להפוך את הכניסה לאוטובוס למהירה ולחלקה יותר. בפועל, נראה שהכרטיס החכם הפך ההמתנה ליד הנהג לצפופה ולארוכה יותר. איך שוב משרד התחבורה מצליח להפגין מאה אחוז כוונות טובות אבל אפס הצלחות בשטח? מה הבעיה של מחלקת התחבורה הציבורית שם?

בשעה טובה, אחרי עשור, יש לנו בעיר הבירה רכבת. אחרי שבוע של הרצה, שש הערות:

באישון לילה בין הימים שני לשלישי החליט צוות הבוררים בסוגיית הרכבת הקלה שנסיעת ההשקה תתקיים היום יום שישי . מסתבר שזו היתה החלטה לא קלה. כולנו רואים את הרכבת הריקה חולפת על פנינו מדי יום ברחבי העיר, אבל מתחת לפני השטח ממשיכים להסתתר תקלות, טעויות, פאשלות וחובבנות.