ליאה לוין

יום אחד קמתי בבוקר והבנתי שהחלומות שלי השתנו. קדמו לזה אינספור אנקדוטות שבהן תפסתי את עצמי עונה לאנשים ש"פעם רציתי ככה, אבל היום אחרת", או "פעם בחיים לא הייתי חושבת - אבל היום זה דווקא נשמע רעיון טוב", ולחלופין "אני? אני בכלל לא רציתי ללכת ללמוד. והיום? היום זה די חסר לי".

כשהייתי בצבא סבתא קלרה נפטרה מסרטן. היא חזרה מבית החולים, הכינה לסבא שמואל ארוחת צהריים, התיישבה מול הטלוויזיה ולא פתחה שוב עיניים. אישה מברזל מהסוג שיוצקים רק ברוסיה, שבחייה רק נתנה ולא ביקשה שום דבר לעצמה, נפטרה כמו שהיתה תמיד - בשקט, בלי להכביד.

 הבטחות שהבטחת לעצמך הן ההבטחות שהכי קשה לעמוד בהן. הבטחות שהבטחת לעצמך הן ההבטחות הכי קלות למסמוס, הבטחות שאף אחד לא יבוא לדרוש דין וחשבון על ביצוען, ואפשר פשוט להעמיד פנים שהן לא הובטחו מעולם.

יש שכונות שמתחרדות בקול גדול, עם חוטי עירוב שמותחים את כולנו עד דק, על רקע צלילי תפילת שחרית שבוקעת מבתי כנסת מאולתרים. שכונות אחרות מתחרדות בשקט, בלחישה מפה לאוזן, אולי כי מפחיד מדי להגיד זאת בקול.

ביום שישי האחרון הלכתי ברגל מרחביה לאזור ז'ראר בכר.

במוצאי השבת האחרונה הגיע איל להפגנה עצבני ותשוש. כבר כתבתי פה בעבר שלא משנה איפה איל גר, תמיד תהיה שם חצר, או לפחות פיסת סמטה שאפשר לנכס לכמה שעות לטובת העל־האש המסורתי של החברים ביום העצמאות.

בסוף השבוע האחרון ישבתי במרפסת דירתי התל אביבית וחתמתי על הארכת חוזה השכירות לשנה נוספת. בעלת הבית שלי, ירושלמית להפליא, התעלמה ברוב טקט ממה שהצ'קים שלי עושים לסטטיסטיקה הדמוגרפית של העיר.