ארי גלהר

בשבועות האחרונים החל בישראל גל חדש של תלונות נגד צופרי השבת הפועלים בשכונות החרדיות והמעורבות, במטרה ליידע את הציבור בדבר זמני כניסת השבת.

בשבוע שעבר, אחרי כמעט ארבע שנים וחצי במקצוע, הבנתי בפעם הראשונה שאכן הגשמתי את חלום ילדותי להיות עיתונאי. זאת לאחר שבהפגנה של חרדים קיצוניים במאה שערים אמר לי אחד מראשי המפגינים: "אנחנו לא מדברים עם עיתונאים".

את הטור הזה אני אפתח בגילוי נאות: אני לא אוהב להשאיר טיפים למלצרים במסעדות ובבתי קפה.

מי אמר שהחרדים לא יודעים ליהנות? ביום שישי האחרון הוזמנתי לסאונה במקווה מאה שערים, המכונה 'זופניק', ולא התחרטתי לרגע.

אני רוצה להתנצל בפניכם, קוראים יקרים. אני, העני ממעש, רוצה להתנצל על זה שאני חרדי, ואני רוצה להבהיר בזאת שאינני נמנה עם הקיצונים החרדים. אני ממש מבקש לגנות את המפגינים בבית שמש, ואת אנשי העדה החרדית שביימו את הצגת הילדים עם הטלאי הצהוב בירושלים.

תופעת החוזרים בתשובה במגזר החרדי אמנם מבורכת, אבל בשנים האחרונות החלה להביא איתה תופעות לוואי של מתחזקים שהקשר בינם לבין הדת הוא כמו הקשר של החזן בבית הכנסת הגדול למילה 'בן זונה', שבה הם מרבים להשתמש.

בשבוע שעבר נישאו בני הזוג רוני צוברי וליאת מרגלית. בזמן הריקודים המעורבים, כשישבתי בצד והשקפתי על המחוללים ברחבה, לא נותר לי אלא לערוך השוואות עם החתונות החרדיות ולגבש כמה מסקנות על חתונות חילוניות.

לאחרונה קיימו בבית החולים שערי צדק אירוע לציון 110 שנים להיווסדו של בית החולים, והוכיחו לכולם, בימים שבהם השיח המרכזי הוא 'הדרת נשים' ו'הקצנה דתית', כי חרדים וחילונים יכולים לשיר וליהנות מערב משותף ללא מחיצות.