שראל קמינסקי

לפעמים יוצא לי לתהות עד כמה דברים באמת השתנו כאן ביובל האחרון, האם באמת יצאנו מכלל סכנה בתור יהודים או בתור מדינה? האם זה שיש לנו אמצעי תקשורת מפותחים, ערי מרכז קפיטליסטיות ושחיתות בצמרת הופך אותנו להיות מוגנים כמו שאר מדינות העולם ה"נאור"?

דמיינו מצב – אתם ממהרים נורא וכבר בחצי באיחור, אתם נוסעים במרכז העיר ומוצאים חנייה בול ליד איפה שאתם צריכים להיות. שפת המדרכה מראה כחול לבן והדבר היחידי שעולה לכם בראש זה הדגל. לא איזיפארק, לא סלופארק ולא כרטיס חנייה כי פשוט אין צורך לשלם עבור אחת כזו. נשמע טוב לא?

השעון המעורר לא העיר אותי לטקס יום השואה בבית ספר וקמתי מהצפירה. זו חוויה שאף אחד לא מודה שהוא עבר כי זה לא נעים להודות בזה שהצפירה העירה אותך כי שכחת מיום השואה, אבל בינינו זה קורה גם במשפחות הטובות ביותר, זה פשוט לא פוליטיקלי קורקט להודות בזה. כמעט כמו לדבר על הסכסוך ערבי-ישראלי במסעדה ערבית.

השבועיים האחרונים שחלפו על מדינת ישראל היו סוערים במיוחד. פרשת צו איסור פירסום שהופכת לפרשת חיילת מרגלת-בוגדת, ופרשת שחיתות בומבסטית משהו לא מהעולם הזה הכוללת על פי החשד אנשי ציבור, ראש ממשלה לשעבר ואת הציבור עצמו.