את יעקב בכר שמחתי להכיר לפני כמה שנים. בהקשר פוליטי, כמובן. הוא מחד גיסא, ודובי הלמן
מאידך גיסא, היוו, מבחינתי, הוכחה שבניגוד לעמדתם של כמה עמיתים במחנה השמאל הציוני, אין קשר הכרחי בין עמדה קיבוצית-שיתופית, לבין עמדה לאומית סוציאל-דמוקרטית. הערכתי לבכר רק גדלה כאשר למדתי את מורשת הקרב שלו מהימים האפלים של "הסדרי הקיבוצים", שאף פעם לא מאוחר לקרוא להם בשמם האמיתי: הסדרי הבנקים.
לכן התפלאתי מאוד שדווקא "חיה פוליטית" ותיקה וחריפת שכל וביטוי כמוהו, נפלה בפח של "השמאל הלאומי". מילא נפלה, מנסה גם להפיל אחרים. ראוי לשים לב לכל טיעון וטיעון של בכר. מדובר בטקסט
מכונן כמעט. "כבר תקופה ארוכה", הוא כותב, "שורר שקט משתק לגבי כל מה שנתפש כ'שמאל' בארץ הזאת". זה מזכיר לי את הסיפור הקלאסי על הברווזון המכוער. הנה הגיע השמאל הציוני למצב של ניצחון היסטורי, נוק-אאוט ממש כמעט מכל בחינה, והנה אנשים מתוך המחנה עצמו מובילים את הקמפיין המציג את השמאל הציוני במונחים של גורם "שבע, עייף, מותש, שפוף, מפולג, מושפל ומותש". ממש בר מינן.
כאלה אנחנו? דווקא לאחרונה פורסם שישראל נמצאת במקום השמיני בעולם מבחינת שמחת החיים של תושביה; חוץ מזה שהיא אחת המדינות היחידות שהמשבר הפיננסי עבר עליהן בעוצמה נמוכה יחסית; חוץ מזה שמעמדה המדיני יציב, למרות כל הבלי המשט והקמפיינים בעד הוצאת גלעד שליט ממרתפי ממשלת ישראל. על הרטוריקה הזו - "שבע, עייף, מותש, שפוף, מפולג, מושפל ומותש" - אמר בכר, לא פעם ולא פעמיים, ובצדק משכנע רב, כי היא מתאימה ליפי נפש המנותקים מכיעורה ומורכבותה של המציאות, או למדריכים בתנועת נוער שחייבים דין וחשבון רק לחניכיהם.
והנה בכר, איש חריף ומבין עניין, מצטרף למדריכי התנועה החדשה, אלדד יניב ושמואל הספרי. הראשון - מאוכזב-ברק, המתנחם בתוכנית ריאליטי פוליטית בטלוויזיה, שם, כידוע, מוכרים פרסומות ככל שהאלימות המילולית גדולה יותר. השני - יוצר חופשי שפתאום, כמו עוד יושבי קרנות בקרת הגדולה, גילה שיש מציאות ממשית סביבו, וכי המילים הנחרזות והנשזרות לכלל מחזה או תסריט, הן התפל, והחברה "שם בחוץ" היא העיקר. זו הרי היתה תמצית תמציתה של רוח תנועת העבודה מראשיתה, בניגוד לרוויזיוניזם של הדקלרציה הנבובה, המלאה מעצמה.
עוד כותב בכר: "מהלכי השמאל-הלאומי מתבססים על מסמך יסוד מרתק". אכן כן. כאמור, כתבו אותו אנשים חכמים מאוד. גם אני קראתי את המסמך, מתחילתו ועד סופו. ברגעים הנכונים צחקתי, ברגעים אחרים נעלבתי בשביל אותו חלק מעם ישראל - המתנחלים - המוצגים שם כרע שבאויבי המדינה. אבל לא זה מה שמטריד אותי, אלא ההתלהבות של בכר מהגימיק. כי מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של הפוליטיקה בישראל, לפני הקמתה ובוודאי מאז שנת 1965, כבר אמור היה להכיר את הפזמון לעייפה. הנה הם באים, "השדים האדומים". הנה "חבורה רעבה מאוד", כפי שמגדיר אותה בכר, "קוראת תגר ברור" על "פוליטיקאים לאים, עייפים ועמוסי קומבינות מכף רגל עד ראש".
מדריך ב"נוער העובד", או אנרכיסט סוג ג' מדרום תל אביב, לא היה מתבטא יותר טוב. "פוליטיקאים לאים, עייפים ועמוסים". לכו ספרו את זה לבוז'י, לשלי, לפואד, ואפילו, טפו טפו, למתועב מכולם, אהוד ברק. חזקה על בכר - אני לא מהמר על הספרי - שבדיון נפרד בשאלות המדיניות-ביטחוניות הממשיות העומדות לפני ישראל, אם הוא עדיין נאמן לבכר הישן והטוב, לא זה שמתפעל מגימיקים - הוא מגיע למסקנה שברק הוא החדשות הטובות ביותר במזרח התיכון. כן. לא רק לתושבי הדרום, לא רק לתושבי תל אביב, אלא גם למצרים ולירדנים ולסעודים. ואפילו, שוד ושבר, הוא חדשות טובות לפלסטינים של הגדה. תשאלו את אבו-מאזן, תשאלו את סלאם פיאד.
אלא שבממלכת הדימויים של המסמך המקסים (באמת) של השמאל-הלאומי - בוז'י, פואד, ובעיקר ברק, הם לא יותר מאשר "חומר חומצי במיוחד ורעיל במיוחד, שמחסל כל חומר ידידותי שבא עמו במגע".
בכר ידידי, מעצבי אופנה יש לנו למכביר בארץ הזו. לא שם הבעיה. מנסחי טקסטים נפלאים יש קצת פחות, אבל לא אלמן ישראל. גם שם לא טמונה הבעיה וגם משם לא תבוא הישועה. הבעיה היא ביכולת של מדינאים להסביר את הבעיות לאזרחים, ושל האזרחים להבין את הבעיות של המדיניות, ואת החלופות השונות. ואת המחירים. בכר, לא מאוחר להודות בטעות. היה חם, לא שמת לב, טעית, לא נורא. מודה ועוזב וגו'.
