איך, לעזאזל, כותבים כמו שצריך, כמו שמגיע לנו ולו, רומן על קיבוץ? איזו גישה ואילו מילים יוכלו לתאר ולהלום את הניסוי האנושי המסובך, המוזר, החד-פעמי הזה, שכולנו בניו - מבלי לחטוא בפאתוס נשגב, מזה, בפולקלוריזם חינני, מזה, או בקטרוג מתחשבן ובכייני, מזה? רוב "הספרות הקיבוצית" שנכתבה ושקראנו עד כה, גם במיטבה, מתחלקת, פחות או יותר, בין שלוש הסוגות האלה, עד כי נדמה היה שזה-מה-יש. שאין דרך אחרת. שבזה צריך להסתפק, ולהמשיך לחלום שיום אחד רחוק תסופק תאוותנו במלואה, ולא חצייה בלבד.
הרבה שנים, באין לי מודל אחר להיתלות בו ולהיכסף אליו, נכספתי לארקאטאקה, הלא היא מקונדו מ"מאה שנים של בדידות". עידנים אני מהרהר, שככה, כמו שנכתבו תולדותיה של העיירה הקולומביאנית הנידחת, רק ככה צריך וראוי לכתוב על הקיבוץ. הרי, בסופו של דבר, איננו אקזוטיים ומוזרים פחות מארקאטאקה. אלא שזו נמצאת, כאמור, בקולומביה הרחוקה, ורק היא היתה יכולה להצמיח מין מארקס גאוני שכזה, שיספר את תולדותיה, מראשיתה ועד כיליונה, ויעשה את זה "כמו שצריך".
אפיקים הוא לא ארקאטאקה, ישראל איננה קולומביה, ואסף ענברי הוא לא מארקס, אבל הוא סופר נפלא, ו"הביתה" שלו (הוצאת "ידיעות ספרים") הוא, בעיניי, הספר-על-קיבוץ הטוב ביותר שנכתב.
מלאכתו של ענברי לא היתה, מן הסתם, קלה מזו של מארקס (ואולי גם לא קצרה יותר: עשר שנים השקיע בה). מארקס יכול היה להתיר את מוסרות דמיונו, "להתפרע", ליצור בסגנון "הריאליזם הקסום" - לכבודו נטבעה ההגדרה הספרותית הזאת - עולם מכושף, בלתי-ליניארי בזמן, שבמרכזו תולדות משפחה בדויה אחת, משפחת בואנדיה, שהגיעו לקצם המר עם קצה של מקונדו, בלידתו של ילד עם זנב חזיר.
לענברי לא היתה החירות המשכרת הזאת. היו לו גבולות וסייגים לציית להם - דוקומנטים, עובדות, נתונים ואנשים אמיתיים (עם שמות וכינויים כמו בהזמנה, שגם כותבי ספרות בדיונית היו חוגגים עליהם). ולמרות זאת, יצא מתחת ידיו רומן עשיר, צבעוני, סוחף וטעים - כן, זו המילה - כמו ארוחה דשנה (שמבחינתי היתה יכולה לכלול כמה מנות נוספות).
זה סיפור עצוב, בסופו של דבר, כמו כל הסיפורים על חלומות ושברונם. הוא מתחיל בחלום של קומץ נערים יהודים נלהבים ברוסיה שלאחר המהפכה - להגיע הביתה, לארץ ישראל, ולהתחיל בה הכול מחדש, ואחרת. וזה, אכן, מה שהם עושים, תוך תלאות מרובות, ובמסירות נפש עצומה. אבל מתחילתה זרועה הדרך אל היעד מהמורות, מכאובים, אינטריגות, עימותים ומתים, וסופה מר וידוע: אפיקים אומנם לא נכחד מעל פני האדמה, כמו מקונדו (אלוהים, אפיקים נצור!), אבל מן החלום הגדול של מייסדיו נותרו שברים, הפרטה ושיוך נכסים. וכן, גם בן אחד מוכשר ומבריק, שהעז והיטיב לספר.
סיפור קיבוצי שכזה, בעיקר כשכותבו הוא בן משפחה, בן-משק, טומן בחובו אין-סוף מכשלות, ספרותיות ואחרות (מדפי הסיפורת הקיבוצית עמוסים דוגמאות). ענברי לא מעד באף אחת מהן, וחולל קסם ספרותי, כמותו טרם קראנו. לא במה שנכתב על הקיבוץ.
במבט מפוכח של אנתרופולוג סקרן (ופיוטי, ושופע הומור משובח, ואוהב וחומל, בו בזמן), בשפה מדויקת וחסכנית, נטולת תוכחה ושיפוטיות, בקצב האלגרו - הוא מריץ את סיפור העלילה, ויוצר אפקט של סרט קולנוע מודרני.
היכן שאחרים היו סוחטים את כיסי הדמעות, הוא בולם באחת, ו"שובר" לתמונה הבאה. בסצנות שבהן הורגלנו להתייגע מסופרלטיבים ומתיאורי צבע ארכניים, הוא נוקט אנדרסטייטמנט מצנן. הלאה הרגשנות, "פרות קדימה, החיים קצרים".
אם יש לענברי איזשהו מסר להעביר לקוראיו (ולא שזה תפקידו) - נניח, על מחירה היקר מדי של פנאטיות אידיאולוגית, או אולי על חוסר התוחלת במאמץ ליצור אדם חדש, או אפילו על תבוסת הקולקטיבי מפני הפרטי, או כל מסר הומני אחר - הוא אינו נכשל באמירתם המפורשת מפיו. הוא רק סיפר את הסיפור, לא עליו המלאכה לגמור (ואנחנו איננו בני חורין להיבטל ממנה... סתם).
ספר נפלא, כאמור, מומלץ בחום, עם חסרון אחד טרגי, שאין לו כפרה: לא אני כתבתי אותו.
