כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
סיפורי חיים

"הקשיש מקבל מתנה נדירה לחיים - הספר על חייו" צילום: אבי רוקח
"הקשיש מקבל מתנה נדירה לחיים - הספר על חייו" צילום: אבי רוקח
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

שפיר וקיים: האישה שגידלה 26 ילדי אמנה

לידיה מסילתי ממרכז שפירא גידלה 20 ילדי אומנה מעבר לששת ילדיה. הרב צבי אייזן שרד את צעדת המוות מאושוויץ למאוטהאוזן והקים את הישיבה במושב קוממיות. וכמותם יש עוד רבים - גיבורים מקומיים שסיפוריהם האישיים הוצנעו במהלך השנים. במסגרת פרויקט "קהילה מתעדת" נחשפים סיפורי החיים המרתקים של קשישי המועצה האזורית שפיר. הסופרים שלקחו על עצמם את המשימה הם השכנים, תושבי האזור, שקיבלו על עצמם לתעד את פיסת ההיסטוריה העלומה הזו

אשר קשר 
פורסם: 26.02.17, 00:53

לידיה מסילתי יושבת בפינת האוכל בביתה במרכז שפירא ומצביעה על עשרות תמונות של ילדים שתלויות על הקיר שלצדה ומאחוריה. "אלה הילדים שלי", היא אומרת ליהודית רמות, שכותבת את הביוגרפיה שלה, "כל העשרים ושישה...".

 

 

מסילתי: "האפשרות לדבר על החיים שלי ועל 26 הילדים שלי שחררה אצלי המון קיטור. פעמים רבות פנו אליי בעבר, אבל מעולם לא חשבתי שיש מה לספר. אני לא מעוניינת להתפרסם. אבל אז הילדים הסבירו לי שהסיפור יכול לשמש השראה לאנשים אחרים שאולי יצילו אף הם ילדים במצוקה" (צילום: אבי רוקח)
מסילתי: "האפשרות לדבר על החיים שלי ועל 26 הילדים שלי שחררה אצלי המון קיטור. פעמים רבות פנו אליי בעבר, אבל מעולם לא חשבתי שיש מה לספר. אני לא מעוניינת להתפרסם. אבל אז הילדים הסבירו לי שהסיפור יכול לשמש השראה לאנשים אחרים שאולי יצילו אף הם ילדים במצוקה" (צילום: אבי רוקח)

 

"יש לך עשרים ושישה ילדים?", רמות נדהמת.

"בהחלט", מסילתי אומרת בגאווה, "נכון שרק שישה מהם הם הילדים הביולוגים שלי, אבל בשבילי גם עשרים ילדי האומנה שגידלתי במהלך השנים הגיעו ממני".

 

"את עוד זוכרת את הילד הראשון שלקחת כילד אומנה?", שואלת רמות.

"זה היה עמי, ברור. הרי אי אפשר לשכוח דבר כזה. זה היה לפני יותר מארבעים שנה והיו לי אז כבר ארבעה ילדים משלי. קרובת משפחה שלי, שגם אותה גידלתי כבתי, חשבה שיהיה נפלא אם יתווסף למשפחה ילד נוסף שלא שפר עליו מזלו כמו ילדיי. אז התייעצתי עם עמוס בעלי ונסעתי יום אחד מאשקלון לירושלים כדי לקחת ילד לביתנו. אני זוכרת שהציגו בפניי את עמי, שהיה אז בן ארבע, והוא נקשר אליי מיד וביליתי איתו את כל היום. בערב המנהלת ניגשה אליי ואמרה שהגיעה שעת פרדה. היא ביקשה שאפרד ממנו ואלך ואז אגיע עוד פעמיים נוספות לבקר אותו ומשם נמשיך".

 

ובשלב הזה מסילתי לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה בסיפור, כאילו היא מתארת את אשר התרחש אתמול: "הפרדה הייתה בלתי אפשרית. אמרתי לה שאני לא 7סבורה שאוכל לבוא שוב, כי אני לא יכולה להשאיר את ילדיי בבית ולעשות את הדרך הארוכה הזו. אמרתי לה שאני כבר החלטתי שאת הילד הזה אני רוצה. ואז המנהלת שוב מסבירה לי מהם הנהלים הנוהגים בתהליך האומנה - שיש לבוא שלוש עד ארבע פעמים, כדי לאפשר לילד להסתגל לאם שתהיה לו אומנת. אז למרות שאני מאוכזבת מן התשובה ובלית בררה אני מנסה להיפרד מעמי, הוא בוכה, תופס את שולי שמלתי ולא נותן לי ללכת. המנהלת עומדת ממול, אינה יכולה לשאת את המראה קורע הלב של הילד, ואז היא פונה אליי ואומרת: 'חכי רגע... בסדר, קחי את הילד איתך'".

 

ולאוזניה המשתאות של רמות, שנפגשת במשך כחצי שנה עם לידיה מסילתי על מנת לכתוב את סיפורה, שהופך בימים אלה לספר "חיים של אמונה ואומנה", נמשכת שיירת הילדים שמגיעים לבית מסילתי באשקלון (שם התגוררה עד לפני שנים אחדות), ועמם גם הסיפורים שלא ייאמנו של כל אחד מהם: הסיפור על יפית התינוקת, שהגיעה לאחר שנולדה לאם צעירה מאוד שלא יכולה הייתה לגדל אותה בעצמה; הסיפור על שרהל'ה, שאובחנה כאוטיסטית ומסילתי הצליחה לתקשר איתה באופן יוצא דופן, להפתעת אימה הביולוגית; וכמובן הסיפור העצוב על שי וליאור - אחים בני שנתיים וחצי וארבע, שנמסרו לבסוף לאימוץ לאחר שנים שבילו בבית משפחת מסילתי, והקשר עמם נותק. "אני מתגעגעת אליהם וחולמת על כך שידפקו על דלתי ביום מן הימים", אומרת מסילתי ודומעת.

 

רמות של קרבה

כשיהודית רמות (59), מורה לספרות בגמלאות המתגוררת במרכז שפירא, ראתה פרסום על קורס "קהילה מתעדת" שעומד להתקיים במועצה האזורית שפיר, היה לה ברור שתשתתף בו. "קורס 'קהילה מתעדת' מכשיר אנשים להפוך לביוגרפים של אנשים מסביבתם הקרובה", היא מסבירה. "יש בזה פן מאוד אנושי שמצא חן בעיניי. יש בזה ממד של סקרנות ואפשרות להיכנס לחייו של אדם, לכתוב את סיפורו של אדם שאתה יכול להזדהות איתו ועם מעשיו, ובזה ללמוד גם על עצמך במהלך התהליך הזה".

 

ואיך הגעת ללידיה?

"זה לא היה פשוט", היא נזכרת. "הסתייעתי בעובדות הסוציאליות, שחיפשו עבור בוגרי הקורס קשישים המעוניינים לספר את סיפורם, אבל להפתעתי גיליתי שהמון אנשים לא אוהבים לדבר על עצמם. לא רק זה, יש מי שחוששים לחזור ולשחזר אירועים מסוימים בעברם, ויש גם את מי שחשים שסיפור הביוגרפיה שלהם הוא מעין סיכום ופרדה שלהם מחייהם. זה לא פשוט. אז פגשתי מספר נשים שלא הצלחתי לדובב, עד שהגעתי ממש במקרה ללידיה, שהסכימה להתראיין ולחשוף את חייה המרתקים בפניי".

 

"יהודית אישה מקסימה. ישבנו כמעט כל שבוע כשעה בערך, וזו הייתה חוויה גדולה", אומרת מסילתי, שבמקרה שלה איש אינו יודע בת כמה היא בדיוק ("סיפרו לי שנולדתי בשנת 1938 או בשנת 1940. עד היום אינני יודעת את גילי המדויק, כי כאשר עלינו לישראל מבנגאזי שבלוב ויטוריו, אחי הבכור, חשש שיגייסו אותי לצבא, על כן הוסיף מספר שנים לגילי וגם שינה במסמכים את תאריך הלידה שלי").

 

מה עשו לך הפגישות הללו?

"האמת היא שהאפשרות לדבר על החיים שלי ועל 26 הילדים שלי שחררה אצלי המון קיטור. פעמים רבות פנו אליי בעבר, אבל מעולם לא חשבתי שיש מה לספר. אני לא מעוניינת להתפרסם. אבל אז הילדים שלי הסבירו לי שהסיפור שלי יכול לשמש השראה לאנשים אחרים שאולי יצילו אף הם ילדים במצוקה".

 

יש דברים שאת מצטערת עליהם?

"ברור. כשמשחזרים את העבר תמיד מתגלה שנעשות טעויות. עם עמי למשל, שעכשיו כבר יש לו שלושה ילדים משלו, היו המון טעויות, אבל על הכול כיסתה האהבה. אני מאושרת שחגגנו לו בר־מצווה ואחרי זה גם חתונה. לפעמים האחריות שלך כלפי ילדי אומנה יותר גדולה מאשר כלפי הילדים שלך. עובדה שאנחנו בקשר עד היום".

 

אז את גאה בספר שיהודית כתבה עליך?

"ברור".

 

אמוץ שורק. "הרבה פעמים, לצערי, האנשים כאן לא ממש מחזיקים מעצמם. לשמחתי, תהליך הכתיבה מעצים את חשיבות העשייה שלהם" (צילום: אבי רוקח)
אמוץ שורק. "הרבה פעמים, לצערי, האנשים כאן לא ממש מחזיקים מעצמם. לשמחתי, תהליך הכתיבה מעצים את חשיבות העשייה שלהם" (צילום: אבי רוקח)

 

גמלאים למען גמלאים

מי שעומד מאחורי המפעל הקסום הזה להכשרת ביוגרפים מתנדבים הוא הסופר והביוגרף אמוץ שורק (60) מזיכרון יעקב, שמקיים קורסים כאלה ברחבי הארץ מזה 15 שנה. "במהלך הקורס, שנמשך כשנה, ניתנים לביוגרפים המתנדבים כלים בליווי הוצאת ספר וגם הקניית כלים לתיעוד", הוא מסביר. "הגמול כאן הוא כפול. ראיתי כיצד המתעדים המתנדבים מלאי סיפוק נוכח עשייתם, סיפוק המהווה שכר לעמלם, ואצל הקשישים המתועדים הם שוב אחרי זמן רב מוצבים במרכז הבמה כאשר הזרקורים מופנים אליהם, כי הם גיבורי הסיפור. קולם נשמע. החשוב להם נכתב ומתועד".

 

שורק מספר כי לא לחינם הגיע עד הלום: "מבחינתי הסיבה המרכזית לכך שרציתי להגיע לשפיר היא כי בעבר חייתי ועבדתי כאן, ואני קשור בעבותות לאנשי הציונות הדתית. הייתה לי כאן בצעירותי, בעת שעבדתי כטרקטוריסט באחד היישובים, ידידה טובה ונשארנו חברים במשך שנים רבות. לפני שנתיים היא הלכה לעולמה ונותרתי בקשר עם אימא שלה. היה לי פיתוי עצום לבקש מאחד הביוגרפים המתנדבים לפגוש את האימא ולכתוב עליה, כי יש לה סיפור חיים מרתק, אבל ידעתי שזה לחלוטין לא מקצועי. אז מה רבה הייתה השמחה שלי כשאחד מבוגרי הקורס שלי סיפר לי במקרה שפגש את אותה אימא והיא תהיה נושא ספרו".

 

כמה ספרים ייצאו בסך הכול?

יש כרגע עשרה בהליכי דפוס ועוד חמישה ספרים יודפסו בהמשך".

 

עבדת עם ביוגרפים מתנדבים בכל הארץ, יש משהו מיוחד שנתקלת בו ואופייני לאזור הזה?

"אני חושב שבניגוד למקומות במרכז הארץ ולעולים שהגיעו כחלוצים בעליות הראשונות, שסיפורם מפורסם וידוע, האנשים שגרים כאן ועלו בעליות של שנות החמישים לא קיבלו את ההערכה המגיעה להם על מה שעשו למען הארץ והמדינה. נכון שהם לא גיבורי קרבות, לא מנהלי מפעלים, לא פוליטיקאים, כמעט ולא ניצולי שואה. לכאורה שום דבר דרמטי, מלבד אומץ הלב והנחישות שלהם".

 

אז מה בעצם יש לכתוב עליהם?

"המון. כי אף אחד מעולם לא כתב על שנות העמל המפרכות, התמודדויות, המאבקים. אלה אנשים שהגיעו לכאן מבתים מבוססים למקום בלי מים זורמים וחיו עם באר שנחפרה, בלי חשמל ועם עששיות מפויחות ופתיליות עשנות, עם טאבונים שפינו אט אט מקומם לכירות גז ותנורי בישול. עם גידולי פלחה שהתרחבו במהלך השנים לטובת מטעים, רפתות, גידולי שלחין מושקים. גם ניסיון חקלאי נצבר, מניב יבולים נאים של גידולי שדה וירקות".

 

ובמה הביוגרפיות שלהם מסייעות בזה?

"שלא יישכחו מלב, שאנשים ידעו מה האנשים האלה עברו. שהתרומה שלהם לבניין הארץ תיכנס לקונצנזוס הלאומי, ולא משנה אם עבדת בפלחה או היית עקרת בית שגידלה 26 ילדים. העיקר שלא יילקחו כמובן מאליו".

 

ומה הם עצמם מרגישים כלפי זה?

"הרבה פעמים, לצערי, האנשים כאן לא ממש מחזיקים מעצמם. אבל לשמחתי תהליך הכתיבה מעצים את חשיבות העשייה שלהם, יוצק לתוכם תוכן ומשמעות מחודשים. בהתחלה הם שואלים את המראיין: 'מה עשינו בכלל שיכתבו עלינו?', והם מקבלים תשובה בעצם השיחות איתו".

 

ותהליך ההעצמה הזה הוא עסק דו־כיווני - תהליך שמעצים גם את המראיינים וגם את המרואיינים: "אני קורא לפרויקט הזה גמלאים למען גמלאים. כולם יוצאים נשכרים".

 

והגישה הזו זוכה לרוח גבית גם מגבוה: "אנחנו רואים חשיבות עצומה בסיפוריהם האישיים של מקימי האזור, שברגליהם הגיעו וכבשו את האדמה והרימו את ההתיישבות הפורחת והמשגשגת בשטחי המועצה", אומר אשר אברג'ל, ראש המועצה האזורית שפיר, "ועל כן ראינו לנכון ליזום את קורס התיעוד שבמסגרתו הבוגרים של הקורס יתעדו את הסיפורים המיוחדים של הוותיקים, חלוצי האזור. במהלך הקורס - שהתקיים בתמיכת המחלקה לשירותים חברתיים של המועצה האזורית שפיר, בהובלתה של שולמית בן ישי, המתנדבים נפגשו עם הוותיקים והעלו על הכתב את סיפור חייהם, מתוך מחשבה להכניס את הוותיקים למעגל הכתיבה, וגם על מנת לחנך את הדור הצעיר על ברכי החלוצים מקימי האזור וכמובן, למען ההיסטוריה".

 

שילה: "זו גמילות חסד עצומה. אנחנו לא עובדים סוציאלים שמגיעים לבדוק מה שלומם. אנחנו מגיעים לדבר איתם על נושאים קרובים ללבם, על דברים שעשו ומשמעותיים עבורם והופכים אותם בתוך כך למשמעותיים אבסולוטית" (צילום: אבי רוקח)
שילה: "זו גמילות חסד עצומה. אנחנו לא עובדים סוציאלים שמגיעים לבדוק מה שלומם. אנחנו מגיעים לדבר איתם על נושאים קרובים ללבם, על דברים שעשו ומשמעותיים עבורם והופכים אותם בתוך כך למשמעותיים אבסולוטית" (צילום: אבי רוקח)

 

גור לך

יואל שילה (60) ממרכז שפירא, נווט לשעבר בחיל האוויר ואיש אקדמיה שמעביר שיעורי יהדות במרכז הרצוג ובמכללת אשקלון, חש מאוד נשכר מהקשר עם הרב צבי אייזן (90) ממושב קוממיות, עליו כתב את הביוגרפיה המרתקת "השגחה פרטית - סיפור

חייו של הרב צבי (הרשל) אייזן - חסיד גור, מגטו לודז' למושב קוממיות".

 

רוב רובו של הספר מתרחש בתקופת השואה, למרות שמדובר רק בחמש שנים מתשעים שנותיו של הרב. הרב היה היה בגטו לודז', נשלח למחנה אושוויץ, השתתף בצעדת המוות למחנה מאוטהאוזן והשתחרר על ידי הצבא האמריקאי. אבל לא רק שואה. הרב מספר גם על עלייתו לארץ בשנת 1946, על לימודיו בישיבת פונוביז' בבני ברק בראשות הרב כהנמן ועל כך שבשנת 1953 הצטרף למושב קוממיות, הקים את הישיבה במושב ועסק כל חייו בחינוך ובהרבצת תורה ברבים.

 

"זו הייתה חוויה עצומה", אומר שילה, מרצה ליהדות במכללת אשקלון ובמרכז הרצוג. "הסיפורים של הרב צבי קולחים, נשזרים זה בזה, מעוררים התפעלות ומשאירים את השומע עם רצון לשמוע עוד ועוד. הוא פשוט ממוקד במטרה - להעביר את חזון חייו אל הספר, אל המשפחה, אל הסביבה, אל הדורות הבאים".

 

לא קשה לו?

"גם כאשר הוא מספר את האירועים הנוראיים ביותר הוא לא מרפה, לא מרשה לעצמו מנוחה. לפעמים הוא נעצר, מהרהר, עוצם עיניים כאילו הוא צריך להחליט לאן הסיפור יתגלגל מהנקודה האחרונה שבה נעצרנו. העבר חי ונושם אצלו ומתערבב עם ההווה ועם העתיד. בעייני זה סיפור החיים של העם היהודי, כאילו הרב צבי נושא על כתפיו את הגורל היהודי לאורך הדורות".

 

ולך זה לא קשה?

"ממש לא. עבורי זו גמילות חסד עצומה. אני יודע שלא רק אצלי. אצל כל הביוגרפים המתנדבים המרואיינים שלהם ממש חיכו למפגש הזה בכל שבוע. אתה מבין? אנחנו לא עובדים סוציאלים שמגיעים לבדוק מה שלומם. אנחנו מגיעים לדבר איתם על נושאים קרובים ללבם, על חייהם, על דברים שעשו ומשמעותיים עבורם והופכים אותם בתוך כך למשמעותיים אבסולוטית".

 

אבל בסוף צריך להיפרד.

"וזה קשה, אני מודה. גם למרואיין וגם למראיין. בסוף התהליך המרואיין, שבמשך חודשים היה רגיל לקבל ביקורים ויחס, פתאום נותר שוב לבדו, אבל עם מתנה נדירה לחיים - הספר על חייו".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות