כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
קול הנשים כולן

ד"ר רונית גז. "הוראה עבורי היא שליחות" צילום: יוסי דוס סנטוס
ד"ר רונית גז. "הוראה עבורי היא שליחות" צילום: יוסי דוס סנטוס
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

ד"ר רונית גז מבטיחה שקולן של הנשים ישמע

ד"ר רונית גז (59), מרצה לספרות ומגדר בקמפוס אילת של אוניברסיטת בן גוריון, ידעה לא מעט מאבקים שמטרתם היתה אחת: לדאוג שישמעו את קולה של האישה בחברה הישראלית. בימים אלה היא מלווה תחרות שירה לנשים שבסיומה חלק מהשירים יתנוססו ברחבי העיר. מספרת על מחקרה העוסק בנשים חלוצות. ומקווה שבקרוב נשים יפסיקו לשלם מחיר על מאבקן לשוויון ולעצמאות

טוני ליס 
פורסם: 13.02.17, 08:04

המרצה לספרות ומגדר בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון באילת , ד"ר רונית גז (59), המלווה את תחרות השירה לנשים 'שירים עד ים' שיזמה עיריית אילת לציון יום האישה הבינלאומי -  ליווי מקצועי ואקדמי, סבורה שהיא דרך מצוינת עבור נשות אילת להשמיע את קולן. "אנחנו מחפשים את הקול הנשי האותנטי, הקול שיש לו מה לומר מתוך עצמו והמקום, קולה של אישה המכירה את עצמה, את המקום שממנו באה ושבו היא חיה", היא מסבירה השבוע.

 

לדבריה, "שירה היא לא רק אמנות, היא גם הבעת דעה, מחאה, אמירה ואנחנו מחפשים את האמירה הנשית של נשות אילת".

 

 

"נשים שיצאו מרשות הגברים לרשות עצמן לא חוזרות אחורה ומלמדות את הדור הבא פמיניזם. ללימוד מגדר יש חלק חשוב מאוד במהפכה הזו, כי ידע משנה תודעה"  (צילום: יוסי דוס סנטוס)
"נשים שיצאו מרשות הגברים לרשות עצמן לא חוזרות אחורה ומלמדות את הדור הבא פמיניזם. ללימוד מגדר יש חלק חשוב מאוד במהפכה הזו, כי ידע משנה תודעה" (צילום: יוסי דוס סנטוס)

 

בגלל השליחות

ד"ר גז נולדה וגדלה בצרפת. כשהייתה בת 11 עלתה משפחתה לארץ והתיישבה באשדוד. "הפרויקט שלי היה השפה העברית", היא נזכרת בחיוך. "בתוך ארבעה חודשים השתלטתי על השפה. אהבתי מאוד ספרות והמשכתי ללמוד לאחר התיכון באוניברסיטת בן גוריון בבאר־שבע לתואר ראשון, תואר שני ודוקטורט".

 

למה עברת מעיר אוניברסיטאית כמו באר־שבע לאילת?

"בגלל השליחות. בבאר־שבע הייתי עוד מורה, רציתי לשנות, להביא גם לפריפריה משהו אחר. כאן באילת יכולתי להגיע ולשנות. התלמידים שמגיעים ולומדים לא שוכחים, והידע, יש ביכולתו לנתץ חומות".

 

במקביל לעבודתה באקדמיה, זה 30 שנה ד"ר גז מלמדת ספרות בבתי ספר תיכוניים בעיר. "הוראה עבורי היא שליחות, והיכולת שלי להעביר לסטודנטים וסטודנטיות את הידע משמעו שאני יכולה לשנות", היא אומרת.

 

"הייתי ועודני מורה לא שגרתית", מצהירה ד"ר גז. "את השיעורים ניהלתי אחרת, את 'החטא ועונשו' של דוסטויבסקי למשל ניהלתי עם התלמידים כמשפט ראווה. צפי רותם ז"ל, מי שהייתה מנהלת התיכון, הייתה נפלאה בזמנו והעריכה את שיטת הלימוד השונה. אני אוהבת חינוך וסבורה שלימוד הוא פריבילגיה. מעבר לכך, מאז ילדותי גדלתי באווירה של פמיניזם. אבי היה פמיניסט כמו שהיה הומניסט, ולא רק שנהג בשוויון בין בניו ובנותיו, אלא באופן חתרני כמעט, שאף לקדם יותר את הבנות. מעולם לא סברתי שיש להשלים עם מצב קיים, וגם בן הזוג שלי הוא פמיניסט מהבית. שוויון הוא משהו שיש לחיות אותו מדי יום".

 

שונים ושווים

כבר אלפי שנים הפטריארכיה שולטת בתרבות האנושית, ובשל כך נשים נסחרות ברחבי העולם כרכוש, מושתקות, נאלצות להיאבק על מקומן בעולם, על זכותן לקיום עצמאי ועל יכולתן להשמיע את קולן. "עד סוף המאה ה־19, שררה הדעה שנשים אינן יכולות לכתוב", מסבירה ד"ר גז. "מנשים נמנעה הכניסה להיכלי הספרות, מנעו מהן קריאה וכתיבה, הדירו אותן מעולם הספרות. החשיבות של נתינת במה לקול הנשי היא חשובה מאין כמותה, והיוזמה לתחרות שירת נשים היא צעד נפלא של עיריית אילת שאני גאה ללוות".

 

לא פעם נטען שהמהפכה הפמיניסטית הושלמה ושאין סיבה להמשיך את המאבק. מה דעתך על טענות מסוג זה?

"מאז החלה התנועה הפמיניסטית במחצית המאה ה־18 במזרח אירופה, שצמחה יד ביד עם הסוציאליזם, המאבק הולך ונמשך בגלים. אנחנו כעת בעיצומו של הגל הרביעי של הפמיניזם והגל הזה מדבר על שוויון. שוויון אין משמעו שאנחנו זהים, אלא שלנשים ולגברים יש יתרונות שונים אשר נובעים מהבדלים פיזיולוגיים. הוורבליות הנשית למשל נובעת ממבנה המוח שלנו. המדע מסביר לנו את השינויים ואנחנו אמנם שונים, אבל שווים. המאבק כמובן נמשך כיוון שנשים עדיין נאלצות להיאבק על מקומן בעולם פטריארכלי. אם בתחילת המאבק המלחמה הייתה עזה ומרה ונתפסה קיצונית, הרי כיום היא שונה. עשינו דרך ארוכה אולם יש דרך ארוכה לעבור ולדעתי הכל מתחיל בחינוך".

 

מאז החל המאבק הפמיניסטי דורות של נשים נאבקו על זכותן לצאת מרשות אביהן, אחיהן ובעליהן לקיום עצמאי בכלל, ועל הזכות להשמיע את קולן בתחום הספרות בפרט.

"סימון דה בובואר בצרפת ווירג'יניה וולף באנגליה היו הסופרות הפמיניסטיות הראשונות", מסבירה ד"ר גז. "הגל הראשון של הפמיניזם היה לוחמני מטבע הדברים ועורר אנטגוניזם, אולם המהפכה הנוכחית מעודנת בהרבה. נשים שיצאו מרשות הגברים לרשות עצמן לא חוזרות אחורה ומלמדות את הדור הבא פמיניזם. ללימוד מגדר יש חלק חשוב מאוד במהפכה הזו, כי ידע משנה תודעה".

 

"אני גאה בקמפוס אילת של אוניברסיטת בן גוריון, הוא יצר חטיבת ספרות ומגדר מפוארת. מדי שנה לומדות באוניברסיטה לתואר ראשון 20 או 30 סטודנטיות, בהן אמהות חד הוריות שמקבלות מלגה לתואר ראשון. זו עבורי עשייה חברתית מהמעלה הראשונה" (צילום: יוסי דוס סנטוס)
"אני גאה בקמפוס אילת של אוניברסיטת בן גוריון, הוא יצר חטיבת ספרות ומגדר מפוארת. מדי שנה לומדות באוניברסיטה לתואר ראשון 20 או 30 סטודנטיות, בהן אמהות חד הוריות שמקבלות מלגה לתואר ראשון. זו עבורי עשייה חברתית מהמעלה הראשונה" (צילום: יוסי דוס סנטוס)

 

לא עוזבת

בעברה הייתה ד"ר גז מעורבת במאבקים מתוקשרים, ובהם מאבקה של תנועת "ארבע אמהות" ליציאת חיילי צה"ל מדרום לבנון. כמו כן תמכה בהתנתקות ופעלה לטובת השבת בני אילת לעיר.

 

"השבת הבנים הביתה מלבנון הייתה מטרה ראויה מאין כמותה", אומרת ד"ר גז. "כל ילדיי שירתו בהנדסה קרבית, הבן הבכור שלי עבר תקופה קשה בצבא כמו רבים אחרים וכעת הוא חי בארה"ב. ארגון 'ארבע אמהות' הגיע לאהוד ברק, ולמרות שנתפסנו רק כאמהות, לא התנגדנו לתפיסה הפטריארכלית הזו, אלא השתמשנו בה לטובתנו כדי להציג את הצורך לצאת מלבנון וזה עבד. צה"ל יצא מלבנון".

 

גם בהתנתקות היא וחבריה למאבק הדגישו את הפן האמהי. "בני השני נאלץ להיכנס לבתים של תושבים ועם כל זאת שהוא הבין את הצורך, היה לו קשה מאוד עם זה. פעלנו כולנו למען הבנים שלנו ולמען חברה צודקת. אני קודם כל אדם, אישה, מורה ואמא, ואם אני יכולה להשתמש בפטריארכיה נגד עצמה, אין לי שום בעיה עם זה. הייתי גם פעילה בתנועה להשבת בני אילת לעיר, דיברנו עם מוסדות ורשויות כדי לרכך את השיבה של בני אילת לביתם, גם קמפוס אילת השתתף במאמץ ליצור אקלים נוח לשיבה של בני העיר".

 

הפעילות למען החזרת בני אילת לעיר היא נושא שקרוב במיוחד ללבה של ד"ר גז כיוון שלושת ילדיה אינם מתגוררים עוד בעיר. "אנחנו נוסעים אליהם באופן קבוע. אילת היא הבית שלנו ועם כל זאת שהמרחק מקשה עלינו, לא נעזוב את המקום הזה. יש לשנינו מה לעשות כאן", היא אומרת.

 

מאבקים הם דרך חיים עבורך?

"לא מאבקים, אלא דרך חיים של לימוד, השכלה, ידע. אני גאה בקמפוס אילת של אוניברסיטת בן גוריון, הוא יצר כאן חטיבת ספרות ומגדר מפוארת. מדי שנה בשנה לומדות באוניברסיטה לתואר ראשון 20–30 סטודנטיות, בהן אמהות חד־הוריות שמקבלות מלגה לתואר ראשון. זו עבורי עשייה חברתית מהמעלה הראשונה, לקחת נשים שהן כביכול שקופות עבור החברה ולתת בידיהן כלים לנראות, לידע, לעצמאות ולעיסוק".

 

הפעילות שלך אינה מעוררת התנגדות?

"באוניברסיטה כלל וכלל לא, מחוצה לה היו כמובן התנגדויות וחסמים, ניסו להקטין ולגמד, אך יש לי דרכים עקיפות משלי. האוניברסיטה היא בית ליברלי שמאפשר לי לעשות וגם אם אני כרגע בשנת שבתון מתיכון רבין, יש לי עוד מה לעשות בתחום".

 

היסטוריה נשית

נוסף על ההרצאות והשיעורים, ד"ר גז עוסקת במחקר, בעיקר בתחום ההיסטוריה הנשית. "עם כל זאת שנשים שברו את תקרת הזכוכית, ובמשך אלפי שנים פמפמו לנו שיש לנו צורך לשרת גברים בגֶנים שלנו, הרי אני סבורה שלא כך הוא הדבר, אלא שמדובר רק בהתניה סוציולוגית", היא מסבירה.

 

במחקריה ד"ר גז עוסקת בנשים שהקימו את המדינה. "ההיסטוריה כולה מדברת על החלוצים שבנו את המדינה ומתעלמת כמעט לגמרי מהחלוצות", היא מדגישה. "בלתי אפשרי שאת הארץ בנו רק גברים, הם לא אמבות, היו נחוצות להם נשים כדי לחיות איתן וכדי להתרבות והנה, ההיסטוריה הכתובה כמעט מתעלמת מהן. התנועה הציונית הצניעה את חלקת של הנשים ומחקרי מלמד שמסוף המאה ה־19 הייתה עליית נשים משכילות ממזרח וממערב אירופה. לנשים האלה לא הייתה כמעט נראות בהיסטוריה

הכתובה. העבודה שלי עוסקת בשכתוב ההיסטוריוגרפיה. יש את הסיפור שלו ויש גם את הסיפור שלה. הראיתי שנשים לא רק תרמו, אלא גם היו פעילות ושותפות לחלוצים ולבניין הארץ דרך סיפורים ויומנים שחקרתי".

 

נושא עבודת הפוסט־דוקטורט שלה הייתה פנינה כספי, סופרת שחיה בשנים 1993-1916 וכתבה סיפורים שרובם התפרסמו רק אחרי מותה. "היא כתבה ספרות שמשנה חיים, על אונס אישה בידי בעלה, מעשה שהוכר כפשע רק בשנת 1985. היא כתבה על השחתה ורמיסה של נשים וילדות ושילמה על כך מחיר כבד. הממסד הספרותי השתיק אותה", מסבירה ד"ר גז. "משנת 1958 ועד סמוך למותה כספי כתבה יומן וחלקים ממנו הגיעו אליי. ביומן היא מדברת על כל מה שקראה בספרות, על דוסטויבסקי, עגנון, ג'ורג' סאנד, ווירג'יניה וולף, אריקה ג'ונג. היא גם הייתה חברתה של המשוררת יונה וולך ודיברה עליה".

 

שילמו מחיר

לד"ר גז חשוב להדגיש שהתנועה הציונית לא נשענה רק על גברים, אלא שגם נשים היו שותפות לה. "הסופרות הפמיניסטיות וגם יונה וולך ועוד משוררות וסופרות רבות שילמו מחיר יקר מאוד על יכולתן להשמיע את קולן שחרג ממה שלימדו אותן בבית. הצורך לזעוק בקול על עוולות שלמדת להפנים ולשתוק לנגדן הוא צורך שעלה להן בדיכאון ואפילו במוות בטרם עת, וזו בדיוק הסיבה שאני מוצאת את תחרות השירה הנשית חשובה כל כך לחברה".

 

יש בכלל צורך בתחרות שירה לנשים? הרי היום נשים כותבות שירה באין מפריע.

"כל הזדמנות להשמיע את הקול הנשי היא הזדמנות חשובה. נקודת המבט הנשית על העולם חשובה. היכולת להשמיע את קולך היא לא מובנת מאליה כלל וכלל. אני באופן אישית מחפשת את הקול האותנטי, את המקום שבו אישה מוצאת את קולה, את המקום שבו אישה משתחררת מהתניות וחינוך והולכת בדרכה שלה. אנחנו גדלות על סיפורי אגדות המציירים אישה כדמות דמונית או כשפחה. סינדרלה המשרתת שהנסיך גואל אותה. האם החורגת והמכשפה משלגייה, ההתניות התרבותיות הללו עדיין קיימות וחשוב מאוד להביא קול אחר, את קולה של האישה שחיה כיום, ויוצרת ועצמאית וקיימת בזכות עצמה".

 

לדברי ד"ר גז, "פנטזיית הנסיכה שעליה גדלים דורות של נשים עדיין מניעה את תעשיית החתונות ואת תעשיית תחרויות היופי. אני בעד כל תחרות שאיננה מודדת את דמיונה של האישה לבובת ברבי, אלא מודדת את יכולתה וכשרונה להשמיע את קולה שלה. גם כשאני קונה לנכדים שלי בובה, זאת תהיה בובה של רופאה, בצבע חום, עם מידות גוף ריאליסטיות. אנחנו לא בובות, אנחנו נשים ואנחנו זכאיות וצריכות להשמיע את קולנו בכל דרך אפשרית".

 

מקום משלהן

תחרות "שירים עד ים" היא בעיניה של ד"ר גז דרך מצוינת לציין את יום האישה הבינלאומי. "לא עוד תצוגות אופנה, מניקור ופדיקור, אלא דרך נפלאה לתת לנשים את היכולת לשאת את קולן ברמה", היא אומרת ומוסיפה, "המשוררת טלי אלון עומדת בראשות ועדת התחרות והיא מדהימה בעיניי, משוררת מוכשרת שיש לה קול משלה. השירים מגיעים אנונימיים. השיר הזוכה יולחן ויושמע ושירים נבחרים יודפסו על תחנות אוטובוס. אני מאוד מודה לעיריית אילת שיזמה אותה ועל כך שאני נוטלת בה חלק".

 

איך תחרות השירה תורמת למאבק הפמיניסטי?

"נשים יכולות להשתחרר מהפטריארכיה לא רק בזכות קריירה וקיום עצמאי, אלא גם בזכות התודעה והיצירה, אישה יכולה למצוא את קולה ולהשמיע אותו. הקול שלנו כנשים חשוב ויש ערך עליון לזכותנו להשמיעו. זוהי זכות מוסרית שלנו וזכות משפטית. אני מבקשת שהקול הנשי יישמע בכל מוסדות המדינה, ולא רק באופן ייצוגי. האוויר בצמרת מאוד דליל ויש מעט נשים בתפקידי מפתח, ועלינו כנשים לעודד עוד ועוד נשים להשמיע את קולן. אם פעם אישה עברה מרשות אביה לרשות בעלה, הרי שכיום יש לנו מקום משלנו. הפטריארכיה לא הבדילה מעולם בין מזרח למערב, הן נשות המערב והן נשות המזרח נשמרו בורות בבית, הוקצו להן התפקידים של הטיפול בבית, בבעל ובילדים. היום אנחנו שואפות לשוויון ולחלוקת הנטל. אני מבקשת שנשים יפסיקו לשלם מחירים כואבים על שאיפתן לעצמאות, לנראות ולזכות להשמיע את קולן".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות