כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
עוד חוזר הניגון

אשר כנפו. הכינור ואני צילום: אבי רוקח
אשר כנפו. הכינור ואני צילום: אבי רוקח
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

אשר כנפו מוציא ספר חדש ומוחרם על ידי עיריית אשדוד

הכינור שאשר כנפו הביא עמו ממרוקו לאשדוד ליווה אותו לאורך תחנות חייו. אהבתו למוזיקה הביאה אותו לתפקיד יו"ר התזמורת האנדלוסית, אלא ששם הוא צידד בנגנים כשאלה מרדו במוטי מלכא וביחיאל לסרי, ומאז איש החינוך הוותיק הפך למוקצה על ידי העירייה. לאחרונה, כשביקש להשיק את ספרו "הכינור ואני" בבית האמנים בעיר, נדחה ונאלץ לנדוד למשכן צנוע בבית אבות מקומי. כהרגלו בקודש הוא משתדל לקבל גם את זה בחיוך: "אני מאמין שהחברים שלי יגיעו. וכאלו יש לי רבים, לשמחתי"

פורסם: 12.02.17, 07:33

אין יותר מדי סופרים שמזוהים עם העיר אשדוד כמו אשר כנפו , אולי אפילו אין בכלל. לכן כשעיריית אשדוד סירבה לקיים ערב השקה ל"הכינור ואני" - ספרו החדש והסמי־אוטוביוגרפי, כנפו (81) לקח את זה קשה. קשה ואישי, כי הוא פשוט לא יכול אחרת, גם בגלל הרגישות האינסופית של האדם המקסים הזה וגם בגלל הזהות וההזדהות המוחלטת שלו עם העיר, שהיא בשר מבשרו כבר עשרות שנים.

 

 

הוא למד פיתוח קול, משחק וציור במוסדות מובילים, אבל האהבה האמיתית שלו הייתה חינוך. לאחרונה אף קיבל את פרס החינוך. אבל הפרס האמיתי שעליו מעיד הבן אריאל היה כשאנשים פנו אליו ואמרו: "אתה יודע מי זה אבא שלך בכלל? אם לא הוא הייתי גומר בכלא!" (צילום: אבי רוקח)
הוא למד פיתוח קול, משחק וציור במוסדות מובילים, אבל האהבה האמיתית שלו הייתה חינוך. לאחרונה אף קיבל את פרס החינוך. אבל הפרס האמיתי שעליו מעיד הבן אריאל היה כשאנשים פנו אליו ואמרו: "אתה יודע מי זה אבא שלך בכלל? אם לא הוא הייתי גומר בכלא!" (צילום: אבי רוקח)

 

היה זה בכלל רפאל (רפא) בן שושן, יו"ר ועדת התיאום של ארגוני יוצאי מרוקו בישראל, שהציע לכנפו לקיים ערב לכבוד ספרו. "לפני מספר שבועות", מספר כנפו, "רפא ארגן ערב בבית אריה קלנג לכבוד ספרו החדש של דניאל בן סימון, 'המרוקאים'. נפגשנו שם ואז הוא הציע לי לקיים אירוע לכבוד הספר החדש שלי בחסות עיריית אשדוד. אמרתי לו שקשה לי להאמין שזה יקרה".

 

מה הוא אמר?

"הוא צחק ואמר לי שאם לכבודי לא יערכו ערב השקה לספר חדש אז לכבוד מי זה יקרה כבר. הוא אמר לי להיות שקט ושהוא ידאג כבר להכול".

 

אבל למרות שרפא באמת דאג להכול, כולל לשריון בית אריה קלנג ולהוצאת מכתב מנומס לעיריית אשדוד, הוא קיבל מכתב סירוב מנומס באותה מידה מדינה בר אולפן, המשנה למנכ"ל בעיריית אשדוד. "לאחר בדיקה אני נאלצת לתת תשובה שלילית", כתבה לו בר אולפן, "שכן בהתאם לנהוג בעירייה, אנו משתתפים בערבים לכבוד הוצאת ספרים לא יותר מפעם אחת לאותו סופר. לפני מספר שנים ערכנו השקה מאוד משמעותית לספרו המעניין 'התינוק מאופראן' ולא ניתן יהיה לקיים במשאבים עירוניים אירוע נוסף".

 

כנפו מחייך במרירות לאחר שהוא קורא את מכתבה של בר אולפן. "הם אומרים שלא יעשו את ההשקה של הספר בגלל ההשקה של 'התינוק מאופראן'. אתה יודע מתי זה היה? לפני 17 שנה. בינתיים כבר הספקנו להוציא מהדורה חדשה. מלבד זאת אני לא יודע על אילו משאבים עירוניים הם מדברים בכלל, כי את הערב ההוא אני ארגנתי בעצמי במרכזייה הפדגוגית עם רוחמה ממן".

 

אז מה הסיפור?

"לצערי, אני מוחרם בעירייה של מוטי מלכא ויחיאל לסרי עוד מהימים שבהם יצאתי נגד מלכא כשהוא פיטר את נגני התזמורת האנדלוסית. אמרתי לרפא מראש שאין סיכוי שהם יעבירו את זה, והוא פשוט לא האמין שעושים לי את זה".

 

התלמידים קמו על מורם

בספר "הכינור ואני" לוקח כנפו את הקורא למסע בזמן, לימים בהם היה ילד בן שמונה במרוקו בימי מלחמת העולם השנייה ועד לאמצע שנות החמישים כאשר התגייס לצה"ל. לכאורה רק עשור מחייו, אבל כל אירוע מקיש לאירוע אחר בחייו או בחיי המדינה, כאשר הכינור - משאת נפשו כילד - מלווה את כנפו לאורך כל סיפוריו הקצרים, המצחיקים, הטראגיים והמרגשים.

 

"זה ספר מסע", מסביר כנפו, "או נכון יותר טיול בזמן ובמרחב. זה סיפור על אהבתי לכינור ולנגינת הכינור, שמשתלב בכל אחד מהסיפורים שלי בספר, אפיזודות או אנקדוטות שאירעו לי ואני רוצה לשתף בהן את הקוראים שלי, סיפורים קטנים המאירים תקופות שונות בחיי שמה שקובע את מיקומם בספר הוא יותר אסוציאטיבי ולאו דווקא קשור לזמן או מקום".

 

ויש סיפורים מופלאים בספר הנהדר הזה, החל מחוויית הצפייה בסרטים בעיר מוגדור, דרך האירוח של פליטים יהודים מבלגיה שנמלטו מהנאצים, עבור בקצין באונייה שהביאה את הנער אשר לישראל ולימד אותו את יסודות הנגינה על הכינור, ועד הימים בהם למד באוניברסיטת סורבון בפריז ולפרנסתו לימד קשישה יהודייה שיעורים פרטיים בעברית.

 

שם, בפריז הרחוקה והמשופעת בזיכרונות נוסטלגיים מרתקים, החלה הקריירה הפדגוגית של כנפו - סופר ומשורר כמובן, אבל בעיקר מחנך דגול (שגם יחיאל לסרי ומוטי מלכא היו בין תלמידיו הרבים מספור). לאחרונה, יש לציין, הוא אף זכה בפרס משרד החינוך למורים יוצרים. אבל כהמשך ישיר לנאמר בפתיח, במקום שהטקס יתקיים מול קהל רב של תלמידיו במשכן לאמנויות הבמה באשדוד, הוא התקיים בתאטרון ירושלים בהשתתפות התזמורת האנדלוסית ירושלים. "למה לא ערכו את הטקס הזה באשדוד אתה כבר מבין", הוא אומר, וכשאני תוהה למה לא להזמין לפחות את התזמורת האנדלוסית של אשדוד הוא מוסיף ש"האנדלוסית אשדוד החדשה מבחינתי היא תזמורת שנולדה בחטא".

 

והוא יודע את זה טוב מכולם. כנפו שימש כיו"ר התזמורת האנדלוסית מ־1994 ועד שנת 2007. "החלפתי את ד"ר לסרי, שנכנס אז לפוליטיקה אבל המשיך להיות מעורב כמובן מהצד במה שקורה בתזמורת, כולל המשבר הכספי הגדול שגרם לפיטורי הנגנים, משבר שקרה בעיקר בגלל מוטי מלכא".

 

זו האשמה לא קלה כלפי בן אדם שתכל'ס חתום על הקמת התזמורת.

"מוטי מלכא היה חבר ותלמיד שלי. אני שומר לו זכות ראשונים, והוא עשה כמובן גם דברים טובים עבור התזמורת האנדלוסית, אבל אין ספק שהניהול שלו אז היה לוקה בחסר. לא עמדנו בתכנית ההבראה, והגענו מבחינה תקציבית לעברי פי פחת כי לא ננקטו הצעדים הנכונים, בלשון המעטה. מעבר לזה הייתה הבעיה שזו הייתה הנהלה מתנשאת שהתייחסה נורא כלפי עובדים נאמנים שלא קיבלו משכורת מספר חודשים. במיוחד צרם לי שכאשר הנגנים איימו שישבתו אמרו להם גורמים בהנהלה, והפעם בלי שמות, כי לא ייתנו שיאיימו עליהם ועל כל רוסי שיעזוב הם יכולים להביא עשרה רוסים אחרים. לא האמנתי שאפשר לדבר ככה לאנשים".

 

וכשהדיבורים הפכו למעשים ועשרות מעובדי התזמורת עמדו בפני פיטורים החליט כנפו לקום ולעזוב: "זה היה פשוט לא הגיוני שעובדים יפוטרו וההנהלה תישאר. מלכא החליט לשוב לכיסא ההנהלה למרות שברור שנכשל באופן ברור, במקום עופר אמסלם, שכבר התחיל לתקן את הנזקים. לא יכולתי להישאר כאן יותר והבעתי את מחאתי באוזני לסרי".

 

אתה היית בהנהלת התזמורת. לא יכולת לפעול מבפנים כדי לשנות את המצב?

"זה בדיוק האבסורד. מלכא היה אחראי על ההנהלה וכולם היו אנשי שלומו וחבריו. כולל אני, חייבים להודות, אבל לכל דבר יש גבול. כשהגיע השלב שהרגשתי כי הוא נכשל ואסור לתת לו לחזור, הייתי היחיד שהתנגד לכך ולא יכולתי להמשיך בתפקידי".

 

ומה לסרי אמר?

"הוא כעס שאני מכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת".

 

ונותרה טינה כה רבה שגם עשור אחר כך הם מונעים ממך כבוד?

"אתה לא מאמין עד כמה".

 

בסופו של דבר לא ממש עזר שעזבת.

"גם לא חשבתי שזה יעזור. אבל קיוויתי שלקיחת האחריות שלי תעיר מישהו, קיוויתי שזה יזיז משהו, אבל המצב המשיך להידרדר עד הסוף המר. ההנהלה המשיכה להקשיח את עמדתה כלפי העובדים ופיטרה את כולם. אותה הנהלה שפורקה בבית משפט. תראה איזה אבסורד, הם בעצמם ביקשו מפרק".

 

ומאז הוקמה התזמורת מחדש והיא מופיעה בהצלחה רבה ברחבי הארץ. היית מאז בקונצרטים של האנדלוסית אשדוד?

"מעולם לא".

 

"בעירייה אומרים שלא יעשו את ההשקה של הספר בגלל ההשקה של 'התינוק מאופראן'. אתה יודע מתי זה היה? לפני 17 שנה. מלבד זאת אני לא יודע על אילו משאבים עירוניים הם מדברים בכלל, כי את הערב ההוא אני ארגנתי בעצמי במרכזייה הפדגוגית עם רוחמה ממן"  (צילום: אבי רוקח)
"בעירייה אומרים שלא יעשו את ההשקה של הספר בגלל ההשקה של 'התינוק מאופראן'. אתה יודע מתי זה היה? לפני 17 שנה. מלבד זאת אני לא יודע על אילו משאבים עירוניים הם מדברים בכלל, כי את הערב ההוא אני ארגנתי בעצמי במרכזייה הפדגוגית עם רוחמה ממן" (צילום: אבי רוקח)
 

 

הכול אישי

כנפו אמנם מספר על קשריו המוקדמים עם מלכא ולסרי, אולם חשוב להבין כי לא הוצנח לניהול התזמורת בזמנו רק בשל קשריו עמם. למעשה ניתן להגיד שהתזמורת האנדלוסית קמה לא מעט בזכות פעולותיו של כנפו למען המוזיקה. היה זה כנפו אשר בתמיכתו של השר דאז אהרון אבוחצירא הקים ב־1977 את "זיו המערב" - האגודה לשימור מורשת יהדות צפון אפריקה - שפעילותה (ובעיקר הקלטות של הפייטן חיים לוק, שהביאו בראשונה לציבור הרחב את האוצר המוזיקלי שנחבא עד אז בבתי כנסת ואירועים קהילתיים) הניעה את התהליכים שהביאו להקמתה של התזמורת האנדלוסית בשנת 1994.

 

אבל דבר מכל פעולותיו, מעשיו ותרומתו של כנפו למען התרבות בכלל ובאשדוד בפרט לא נחשב לו בסכסוך עם מלכא ולסרי, והוא הפך להיות בחזקת מוקצה באשדוד בכל מה שקשור להכרה בו ובתרומתו. "הייתי למשל במשך שנים רבות בוועד המנהל של המשכן לאמנויות הבמה באשדוד, עוד לפני שקם", הוא מספר, "ומחקו אותי מבלי להגיד לי. ואז כשהכריזו על הפתיחה החגיגית והזמינו את כל מי שאני מכיר, הופתעתי שלא קיבלתי הזמנה גם אני. כתבתי בתום לב מסרון ליחיאל לסרי שכנראה נעשתה שגיאה, והוא חזר אליי בתוך מספר דקות וכתב לי שהייתה ועדה שעשתה את רשימת המזומנים ואני לא נמצאתי מתאים להיות ברשימת המוזמנים... היית מאמין?", הוא אומר מתוסכל, "אני לא נמצאתי ראוי. אז מי כן נמצא ראוי?".

 

ואם יש משהו שכנפו עצמו יתקשה לשכחו הרי שמדובר באירוע שנערך לפני שנים אחדות - מפגש ספרייה להשקת התרגום הצרפתי לספר "התינוק מאופראן". לסרי, טוען כנפו, אישר את בואו והדבר אף פורסם על גבי ההזמנות, אולם באירוע עצמו הוא לא לקח חלק. "הוא לא הגיע ולא הודיע".

 

כנפו גם תולה את אי הזמנתו לפסטיבל השירה שנערך באשדוד לפני כחודש בדיוק באותן סיבות אישיות. "אני יודע שזהבה דויטש מהספרייה המליצה לסמי שלום שטרית לשתף אותי בפסטיבל ואף שלחה לו קובץ שירים שלי. הוא השיב לה שאני לא משורר... היית מאמין? אז אם אני לא משורר גם הוא לא משורר".

 

היו עוד מקרים?

"זה לא מספיק לך? היה עוד דבר נוסף. המליצו עליי בלי ידיעתי לפרס יקירי אשדוד. רק בדיעבד סיפרו לי שאפילו לא התייחסו לשם שלי בוועדת הפרס".

 

"זה ספר מסע", מסביר כנפו, "או נכון יותר טיול בזמן ובמרחב. זה סיפור על אהבתי לכינור ולנגינת הכינור, שמשתלב בכל אחד מהסיפורים שלי בספר, אפיזודות או אנקדוטות שאירעו לי ואני רוצה לשתף בהן את הקוראים שלי" (צילום: אבי רוקח)
"זה ספר מסע", מסביר כנפו, "או נכון יותר טיול בזמן ובמרחב. זה סיפור על אהבתי לכינור ולנגינת הכינור, שמשתלב בכל אחד מהסיפורים שלי בספר, אפיזודות או אנקדוטות שאירעו לי ואני רוצה לשתף בהן את הקוראים שלי" (צילום: אבי רוקח)

 

טקס בבית אבות

אשר כנפו מתוסכל ופגוע, וקשה לראות ולשמוע את זה מאחד האנשים בעלי חוש ההומור הכי מפותח שיש בנמצא בכלל ובגילו בפרט. "ההומור בספרים של אשר כנפו", כותב בהערצה העורך הראשי של הוצאת במת קדם, יצחק גורמזאנו־גורן, "אילצה אותי לאכול את הקסקט שלי על שהעזתי פעם לקבול על כך שהמרוקאים חסרי הומור. מדובר בסוג כזה של הומור - דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אך לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ, ללא רעל, אם מרושע תמיד סלחני. ההומור של כנפו הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלום עליכמי".

 

ובנימה זו של הומור עוקץ אך ללא רעל ניתן אולי להתייחס לכך שבמקום בבית האמנים החדש ובחסות עיריית אשדוד יתקיים טקס השקת הספר "הכינור ואני" בבית אבות ברחוב הרב ניסים באשדוד, בו משתתף כנפו כבר כמה שנים בשיעור על הרמב"ם

שמוביל שאול בן שמחון.

 

זו לא קצת פחיתות כבוד בשבילך?

"חס וחלילה", הוא מתרעם, "אני לא מחפש כבוד. כבר זכיתי לכבוד רב בחיי. חשוב לי לציין את יציאת הספר החדש שלי".

 

לא ידעתי שאתה מנגן בכינור.

"אני לא ממש מנגן, אבל זו הייתה שאיפת הילדות שלי. הספר שלי מדבר על תקופה של עשר שנים בחיי, מאז שהתאהבתי בצליל של הכינור בסרט שראיתי בקולנוע במוגדור ועד שהתגייסתי לצבא בארץ".

 

זה אותו הכינור שתלוי על קיר חדר העבודה שלך?

"בדיוק. אחותי נתנה לי 5,000 פרנק כשעזבתי את מרוקו", הוא מספר, "זה היה סכום עצום באותם שנים. אז הלכתי וקניתי לי כינור לפני שהפלגתי לישראל, אותו כינור שראית תלוי על הקיר, והגעתי איתו לישראל".

 

וכאן ניסית ללמוד כינור?

"בבני דרום, לשם הגעתי עם שאר העולים, לא היה מי שילמד אותי כינור, אבל לא רצו לאכזב אותי אז הם מצאו לי מורה לפסנתר. הבעיה הייתה שהיא במשך היום הייתה רכזת גן הירק ובערב כשהגיעה מן העבודה היא הייתה אמורה ללמד אותי לנגן. אז היא הייתה מגיעה, באמת עם המון רצון, פורשת לפניי את התווים ותוך שנייה נרדמת מולי מרוב תשישות. לאחר מכן כבר זה לא קרה".

 

אתה מאמין שמישהו מהעירייה יגיע בסופו של דבר לאירוע שלך?

"אני מאמין שהחברים שלי יגיעו. וכאלו יש לי רבים לשמחתי".

 

את יחיאל לסרי לא נראה שם, אני מנחש.

"אני לא יודע. עם כל מה שעבר בינינו אני עדיין רואה את יחיאל כחבר. כשחליתי בסרטן לפני שנים יחיאל דאג באופן אישי שאקבל את הטיפול הטוב ביותר, והוא שלח אותי לבדיקות רק משום שראה כיצד אני נראה. יחיאל גם הגיע לשבעה כאשר נכדי נפטר, וזמן קצר לאחר מכן, כשבתי נפטרה, הוא אף הגיע פעמיים לשבעה ואפילו דאג להקים ועדה של רופאים שתחקור את הקשר בין המוות הלא צפוי של בתי ונכדי. אלה דברים שאני לא יכול למחוק ובעיניי הוא עדיין חבר".

 

מעיריית אשדוד נמסר בתגובה: "אשדוד מוקירה ומעריכה את המחנך והסופר אשר כנפו, הן על תרומתו רבת השנים בשדה החינוך והן בהיותו סופר החתום על כמה יצירות חשובות. ראיה לכך היא באירועי השקה שערכה העירייה לספרו 'התינוק מאופראן' וליצירתו 'חתונה במוגדור'. "עיריית אשדוד מטפחת ומעודדת תושבים לבטא את כישוריהם בכל סוגי האמנויות ומדרבנת אותם ליצור ולהוציא לאור את יצירותיהם. גאוות העיר על בניה ובנותיה והיא נהנית להתכבד בהם וביצירותיהם. יחד עם זאת ומבלי לגרוע כהוא זה מהנ"ל ומהכבוד שאשדוד רוחשת לאמנים וליוצרים, יש לזכור כי העירייה הינה גוף ציבורי המחויב לכספי הציבור ובוודאי שאינה יכולה לשמש כגורם המקדם מכירות של אדם פרטי. טיפוח, עידוד, חשיפה ראשונית ומתן הזדמנות לאמנים מקומיים הם בהחלט דבר ראוי, וזה נעשה לא אחת. קידום מכירות קבוע ומתמשך הוא דבר לא ראוי ואיש לא זכה לכך".

 

שירה אוחיון: "אשר כנפו הוא גיבור תרבות, מפעל הנצחה מהלך ודוגמה ומופת למחנך מוסרי ופדגוג הומני"
שירה אוחיון: "אשר כנפו הוא גיבור תרבות, מפעל הנצחה מהלך ודוגמה ומופת למחנך מוסרי ופדגוג הומני"

 

בלדה לנאיבי: "הכינור ואני" כמורה נבוכים ל"ציונות התמימה" של יהודי מרוקו  - שירה אוחיון

במרכז הספר "הכינור ואני" של אשר כנפו עומד סיפור נוגע ללב של ילד מהעיר מוגדור (סווירה) במרוקו שחלומו הוא לנגן בכינור. הסיפור מתחקה אחר תשוקתו של הילד לרכוש את כלי הנגינה וללמוד לנגן עליו. סביב הגחמה הזו נערמים בזה אחר זה - ולעתים באופן אסוציאטיבי פרוע - זיכרונותיו של המספר ונחשפת בפנינו היסטוריה אותנטית של הקהילה היהודית, על כל העושר התרבותי, האמנותי, הקולינרי והרוחני שלה, כשהם מתובלים בהומור המרוקאי הייחודי של כנפו.

 

זיכרונותיו עמוסי השמות, הפרטים, התחושות והחוויות של כנפו נרקמים יחד כמעין תמונת תשליל לחלל הריק והשחור שהתוותה מדינת ישראל ביחס להיסטוריה ולתרבות של יהודי צפון אפריקה והמזרח בתכניות הלימודים הפורמליות ובייצוגים התקשורתיים והסימבוליים של המדינה. המספר מעביר לנו את סיפורם המורכב של העולים מצפון אפריקה באופן חף מנקיטת עמדה פוליטית או אידאולוגית. יחד עם זאת ניתן ללמוד מסיפורים אלו רבות על "הציונות התמימה" של יהודי מרוקו, ציונות שאף היא נעוצה בתמורות המודרניות שחלו בחיי היהודים שם: ההשכלה המודרנית שהביא עמו הקולוניאליזם הצרפתי ולצד זאת האנטישמיות הצרפתית שנתנה אותותיה גם במרוקו. ואולם לפי תיאוריו של אשר, בבסיס הציונות הזו עמדה ה"ניה" המרוקאית: תמימות, נאיביות וכוונות טובות.

 

מהספר עולה דמותו של אשר, איש הרוח המעודן, איש עט ודמות של פדגוג חדשני ולצד זאת דמותו של החלוץ הציוני והתרבותי. מעל לכל הוא מצטייר בספר כאיש של אמת ויושרה, המזועזע לגלות את השחיתויות של הממסד הציוני ועוולותיו כלפי העולים. גם כשהוא מבקר את הציונות הוא עושה זאת על ידי העלאת שאלות ותהיות ולא באצבע מאשימה.

 

חרף הקשיים והמכשולים והביקורת כלפי הממסד הקולט הוא בונה את הציונות התמימה והטהורה שלו. לא ניתן לערער את אמונתו היהודית העמוקה, את ההשקפות ההומניסטיות העמוקות שלו וגם את אהבתו העזה לספרות ולמוזיקה, שהובילה בסופו של דבר להיווסדה של התזמורת האנדלוסית הראשונה והפריחה האדירה של המוזיקה והפיוט היום.

 

אשר כנפו הוא גיבור תרבות, מפעל הנצחה מהלך ודוגמה ומופת למחנך מוסרי ופדגוג הומני. בעיניי, ספרו זה (וגם קודמיו) הוא ספר חובה לכל מי שרוצה ללמוד את התרבות וההיסטוריה של עם ישראל ללא מתווכים פוליטיים ואינטרסנטים.

 

הכותבת היא אשת חינוך אשדודית, ממפוטרי התזמורת האנדלוסית האשדודית העובדת כמנהלת מחלקת החינוך בתזמורת האנדלוסית ירושלים

 

הכול בהומור - אריאל כנפו

הביוגרפיה המקוצרת של אשר כנפו כפי שבנו אריאל הציג אותה כשהוענק לו פרס החינוך:

 

1. הוא נולד כקלוד כנפו ושינה את שמו לאשר עוד במרוקו, מטעמי ציונות. לאחר שעלה ארצה הקפיד פקיד העלייה לכתוב את שמו דווקא "קלוד", בעוד שלעולים רבים אחרים הוכתב שם עברי.

 

2. הוא בילה שנה מילדותו במרקש, הרחק מהוריו, אחיו ואחיותיו, כדי לטפל בשחפת. ברחבה המפורסמת ג'מע־אל־פנה נחשף למשביעי נחשים, מגרשי שדים ומספרי סיפורים, וייתכן שהפך למספר סיפורים בעצמו בגלל החוויה הזו.

 

3. עוד בשנות ה־70 ייסד את "זיו המערב" - העמותה לשימור והפצת תרבות יהודי מרוקו. במסגרת העמותה הופקו קלטות שמע, שהיו אחד הגורמים בעלייה של הלגיטימיות של המוזיקה האנדלוסית ובהמשך של מאפיינים אחרים של תרבות יהודי מרוקו. כשגילה שהקלטות הועתקו והופצו באופן פיראטי בירך על הפצת הבשורה.

 

4. הוא התיישב לכתוב את ספרו הראשון, "התינוק מאופראן", באותו יום שבו יצא לגמלאות ממשרד החינוך. שמו המקורי של הספר היה "הנשרפים".

 

5. "התינוק מאופראן" תורגם לצרפתית וערבית מרוקאית, הודפס שלוש פעמים, נלמד בבתי ספר, עלה כהצגה, ועכשיו הודפס שוב מחדש.

 

6. הוא פרסם עד היום שלושה רומנים, ערך שלושה ספרים וכתב שלושה ספרים נוספים שבהם תיעד את תרבות יהודי מרוקו - "חתונה במוגדור", "חזן בבית המרחץ" ו"תה עם נענע". בנוסף כתב עשרות מאמרים וערך 38 גיליונות של הביטאון הדו־לשוני "ברית".

 

7. הוא עדיין נוסע למרוקו ועובד בחום המקומי כדי לשמר את מצבות הקברים בבית העלמין במוגדור. את הטקסטים הפיוטיים שמופיעים על המצבות הוא מצלם למטרות מחקר.

 

8. את רעייתו חנה הוא פגש לראשונה כשהיה שליח במחנה ארנאס בצרפת. היא הייתה אז בת 16. לאחר מספר שנים נפגשו מחדש בארץ באוניברסיטת תל אביב והפכו לזוג.

 

9. הוא למד פיתוח קול, משחק וציור במוסדות מובילים, אבל האהבה האמיתית שלו הייתה חינוך. לאחרונה אף קיבל את פרס החינוך. אבל הפרס האמיתי שעליו מעיד הבן אריאל היה כשאנשים פנו אליו ואמרו: "אתה יודע מי זה אבא שלך בכלל? אם לא הוא הייתי גומר בכלא!".

 

10. חלק נכבד מהעובדות הללו ניתן למצוא בספר "הכינור ואני". רומן סמי־אוטוביוגרפי שמספר את סיפור ילדותו במוגדור שבמרוקו ועלייתו ארצה, ודרך כך מתאר את סיפורו של דור שלם, החלום ושברו, והתקווה המחודשת שבו.

 

ערב השקת הספר "הכינור ואני", יום חמישי, 23.2 בשעה 19:00, בית האבות ברחוב הרב ניסים 7, אשדוד

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 

 
לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות    לקריאת כל התגובות ברצף
נא להמתין לטעינת התגובות

קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות