כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
  
ליהיא לפיד

ליהיא לפיד צילום: ורדי כהנא
ליהיא לפיד צילום: ורדי כהנא
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

בזכות הכותבים

(וגם: כמה חשובות המילים שמושיטות אלינו יד כדי שנראה את זה שכתב אותן)

פורסם: 06.02.17, 11:00

המערכת החיסונית שלי קרטעה השבוע, ומצאתי את עצמי זולגת, מוקפת טישו ורצה להסתתר מתחת לשמיכה. אחרי שהעמדתי סיר מרק, עשיתי משהו שמזמן לא עשיתי — הנחתי הצדה את הסלולרי.

זה ששואב אותי בכל דקה פנויה.

ולראשונה זה זמן רב הושטתי יד אל הספרים שחיכו לי ליד המיטה.

× × ×

 

יש כמה דברים שגורמים לי להרגיש רע ולהתמלא עד גדותיי ברגשות אשם.

המשפט הראשון במעלה הוא המשפט "אין מה לאכול בבית" ולא משנה כמה קורסים

להעצמת נשים אעבור, וכמה ליטרים של פמיניזם אשתה כל בוקר, כשאחד הילדים אומר את זה, אני חוזרת לעמוד בפתח המערה ולערבב סיר על מדורה ולנסות למוסס בו את כל הפחדים ותחושות הכישלון.

אחריו באים משפטים שונים ומשונים, ולעתים אני חושבת שבשבילי להרגיש אשמה זה כמו בשביל מישהו אחר לנשום.

אבל אי שם במעלה הערימה יש דבר אחד שגורם לי להרגיש אשמה בלי לומר מילה, ואלה ספרים חדשים שמחכים שאקרא אותם.

ומשנה לשנה אני מגיעה אל פחות מהם. זה הזמן שרץ מהר כל כך, והריכוז שנגמר תוך רגע, וכל הסמסים, והאימוג'ים שמסתירים את היער.

× × ×

 

היא כתבה ספר ילדים. חרוזים מתוקים עם מסר מקסים, על אהבת השונה והאחר.

ואני לא יודעת איך להגיד לה שזה לא מספיק. שצריך עוד משהו. אבל אולי אני טועה.

ואני נזכרת בדנה ברגר שסיפרה לי פעם על סדנאות כתיבת השירים שלה, ואיך צעירים שלא אחזו עט מגלים את הקסם של השורות הקצרות. והפזמון.

ואני חושבת איך אני מקנאה בה שהיא עומדת עם גיטרה. ולא צריכה אף אחד. כי יש לה מנגינה משלה. ומגפיים. ומילים שיוצאות מהלב.

× × ×

 

למה על הדברים הכואבים אנחנו כותבים ועל הטובים קצת פחות (צילום: ליהיא לפיד)
למה על הדברים הכואבים אנחנו כותבים ועל הטובים קצת פחות (צילום: ליהיא לפיד)

 

"אני רואה את הילד הכותב, והלב שלי נכמר על הילד האבוד הזה, שצומח לאט, כמו מסרב לגדול", כותב יהונתן גפן בספר הקטן ומלא הקסם "הילד כותב".

"כל חיי אני מייחל לאהובה שתכתוב איתי יומן פתוח, אבל כנראה גם זה כבר לא יקרה לי בגלגול הספרותי הזה שלי", הוא ממשיך.

ואני חושבת על הכמיהה הזאת, שמישהו יהיה שותף שלנו כמו ביומן ההוא שכתבנו אז מזמן. בילדות. יותר בנות כותבות יומנים, מוסיף שם גפן ואני מנסה להיזכר אאיפה שמתי את שלי מפעם.

ואם יש לי אומץ לגעת בהם.

אני עוצמת עיניים ומנהלת שיחה עם הילדה שהייתי, שכתבה יומן עד שיום אחד היא קראה אותו ונבהלה נורא.

ואני תוהה למה על הדברים הכואבים אנחנו כותבים, ועל הטובים קצת פחות.

× × ×

 

"אני עפה על עצמי", היא כתבה לנו נבוכה ונרגשת בקבוצת החברות לרגל הבלוג שהיא פתחה. כל כך הרבה נשים כותבות בבלוגים נפלאים או בפייסבוק ומספרות על חייהן. מעזות להאיר פינות בחייהן ולהזמין אנשים זרים שהן בכלל לא מכירות לטייל להן בתוך החיים. והרגשות.

לעתים יש כאלו שמתחילות שם מחאות. לעתים זה רק שינוי קטן שלהן עם עצמן. וכל אחת מהן היא ילדה כותבת. וזה היומן של היום.

דיגיטלי, אינטרנטי, עם תמונות — ופתוח לכולם.

× × ×

 

כשעוד לא ידענו מה זה פייסבוק, שלח הגדול הודעה מהטיול שלו אחרי הצבא. "אם תרצו לדעת מה קורה איתי כנסו לפייסבוק שלי, זו הססמה".

ובהיתי בהודעה שלו. ופחדתי. פחדתי להיכנס ולראות דברים שלא מיועדים אליי.

אבל התגעגענו, וביד רועדת הקשנו את הססמה, ודלת המערה נפתחה, והנה התמונות שלו מדרום אמריקה, עם החברים, ושבוע אחר כך פתחתי גם לי פייסבוק.

והתחלתי להבין שעבור הדור הזה אינטימיות היא דבר אחר. ופרטיות.

ועברו שמונה שנים.

וכל החברות שלי כותבות אחת לכמה זמן סטטוס.

וגם אימא שלי.

× × ×

 

"אדם באבלו מחפש לעיתים שק חבטות להוציא עליו את תסכולו ואת כעסיו אך אל לו לפגוע באהובים עליו", כותב ד"ר אילן רבינוביץ', הפסיכיאטר של המפורסמים שחושף את עברו, פצעיו אך גם את מקורות הכוח שלו בספר חדש שהוציא לאור, ואני חושבת שאל לנו לפגוע באף אחד.

ותוהה כמה אנשים פוגעים בלי להתכוון.

בלי לדעת שהם פוגעים.

וגם יודעת שיש כאלה שפוגעים בכוונה. רק שאותם אני לא מבינה.

× × ×

 

"כי אם כותבים למישהו מכתב זה אומר שהוא... זה אומר שהוא עדיין קיים איפשהו בעולם", אומרת אביב בספר המקסים "ג'ורג'י" של דיקלה קידר עם האיורים המתוקים של אילנה זפרן. ספר שבו יש ילדה וחתול והרבה הרבה מכתבים.

ילדה כותבת.

וילד כותב.

ואני אישה כותבת.

× × ×

 

"הנקודה החשובה היא לדעת מה אתם רוצים, ושלא תניחו להשפעות השליליות לחדור אל הרגשות שלכם ואל התודעה שלכם", כותבת שולי זיו בספרה "איך להתפרנס מאמנות".

ורציתי להגיד לשולי שתמיד יהיה המישהו הזה שיצליח להחדיר לנו חוסר אמונה או מחשבות שליליות, והרבה פעמים אנחנו אלו שאומרים את זה לעצמנו, וזו באמת חומה שעלינו להקים.

מול העולם. ומול עצמנו.

אבל אנחנו חייבים גם להקשיב. כי לפעמים הביקורת מוצדקת. ואיך מבדילים?

× × ×

 

ואני חושבת על זה שיש לנו כל כך הרבה שאלות.

וברדיו לכולם יש כל כך הרבה תשובות נחרצות. כל כך הרבה סימני קריאה וכל כך מעט סימני שאלה. או סתם שלוש....

× × ×

 

אני מקנחת את האף, והילד הכותב של יהונתן גפן מתחבר לי לאביב הכותבת של דיקלה, ושל החברה עם הבלוג החדש שחווה בפעם הראשונה את העונג מכך שהמילים שלה מגיעות להן לאנשים שהיא לא מכירה.

ורגע לפני שאני עוצמת עיניים אני יודעת שכל עוד אנשים כותבים, זה אומר שיש לנו סיכוי.

כי לכתוב זה בעצם להושיט יד ולבקש ממישהו רגע להקשיב לנו. ולראות אותנו.

× × ×

 

והבן שלי מסמס לי מאי שם "תודה אימא שלי".

ואני שולחת לו אימוג'י של לב.

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות