כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
אריה שחור

"יש משהו מעצים בשם כמו 'האריה השחור'", זו השאגה המיסטית שלי" צילום: אבי רוקח
"יש משהו מעצים בשם כמו 'האריה השחור'", זו השאגה המיסטית שלי" צילום: אבי רוקח
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

האריה השחור: עמנואל ירדאי מאשדוד שר בטיגרית בפריס על גזענות מצד הקהילה היהודית

כשהיה בן שמונה חיבר עמנואל ירדאי את שיר המחאה הראשון שלו, כנגד מורה מאשדוד שהעניקה יחס מפלה לתלמיד השחור היחיד בכיתה. כשהיה בן 17 טוני ריי גילה אותו, בהמשך הוא הקים את הרכב הרגאיי המיתולוגי "שורשי אפריקה" - ואז עזב הכול ונסע בעקבות האהבה, רק כדי לגלות שבצרפתית הגזענות לא פחות קשה. עכשיו, אחרי שנים של ציפייה ועבודה עם הנגנים הבכירים של פריז, הוא מוציא את dBlack Lion, אלבום בכורה בינלאומי באנגלית, צרפתית, עברית וטיגרית

אשר קשר 
פורסם: 25.01.17, 10:41

כשרואים את המוזיקאי והזמר עמנואל ירדאי על בימת אולם "זניט" המפורסם בפריז, שר את "דארפור" מתוך אלבומו החדש dBlack Lion , קשה שלא להתפעם גם מגודל המעמד וגם מעוצמת הטקסט והצלילים. ירדאי ניצב שם, מגובה בסוללת מוזיקאים מרשימה הכוללת נגני בלוז, ג'ז ורגאיי מהשורה הראשונה באירופה, ובזמן שהגוף מגיב בתנודות לא נשלטות לפי הקצב, הראש מנסה למדוד את המרחק בדציבלים ממרכז העצבים הצרפתי לבית הכנסת המרוקאי ברובע ו' באשדוד , שם החל הילד עמנואל את קריירת הזמרה שלו כשהנעים בקולו עם מזמורי שבת ויום טוב.

 

 

ירדאי. "להיות יהודי שחור בפריז בקהילה יהודית זה דבר נורא, כמעט בלתי נסבל"  (צילום: אבי רוקח)
ירדאי. "להיות יהודי שחור בפריז בקהילה יהודית זה דבר נורא, כמעט בלתי נסבל" (צילום: אבי רוקח)

 

זמר מחאה מגיל שמונה

אם יש דבר שכמעט ולא השתנה מילדותו של ירדאי (היום כבר בן 42) זה הקו המנחה את השירים שהוא כותב. זה החל כשהיה בן שמונה, עם שיר מחאה מוצדק לכל הדעות כנגד מורה שהענישה אותו בבית הספר יד שבתאי שבו למד באשדוד, ונמשך עד למילים הטעונות של שיריו הנוכחיים, אותם הוא מבצע בארבע שפות: טיגרית, צרפתית, אנגלית ועברית. "המצב לא השתנה מבחינתי מאז שהגעתי לכאן", הוא אומר, וה"כאן" שלו אינו אשדוד או פריז, אלא החיים עצמם. "העולם עדיין מקום בעייתי וקשה ויש בו מקומות שנעשים בהם דברים נוראיים, כמו דארפור למשל בשיר שראית ב'זניט'. הנושאים האלה תמיד העסיקו אותי כזמר וככותב שירים".

 

אבל הוא לא עוסק בשירים שלו רק בנושאים כלל עולמיים. אחד השירים הכי בולטים באלבום החדש - "השיר שהנגנים שלי הכי אוהבים" - הוא השיר "לחץ", אחד משני השירים העבריים באלבום החדש. "לחץ" עוסק באפליית העדה האתיופית בישראל, "עדת המצורעים", כפי שהיא נקראת בשיר המאוד מיוסר וכואב שלו. כאב שממשיך לפעפע בו גם כשהוא מעביר את מרבית ימיו מעבר לים בפריז. "הלב שלי כאן", הוא אומר. "זה שאני גר שם לא אומר שאני לא רואה מה עושים למשפחה ולאחים שלי בארץ. חוץ מזה, כמו שאתה יודע, גם בצרפת לא חסרה גזענות".

 

אתה מתכוון כלפי יהודים?

"גם כלפי יהודים, אבל גרוע מזה - גם בתוך הקהילה היהודית עצמה כלפי שחורים כמוני".

 

אתה נתקל בגילויי גזענות כלפיך בקהילה היהודית בפריז?

"להיות יהודי שחור בפריז בקהילה יהודית זה דבר נורא", הוא אומר, "כמעט בלתי נסבל. ההרגשה היא תמידית של יחס אחר ואפליה. מה שמדהים אותי תמיד זה שדווקא היהודים, שקיימת כלפיהם גזענות, מתייחסים בצורה קשה יותר וגזענית כלפי מי ששונה מהם, כמוני למשל. אתה יכול לראות זה ברחוב ואתה יכול לראות לשמוע את זה ברדיו ובטלוויזיה. אתה יודע שלימדתי בבית ספר יהודי והמורים התנגדו להעסקתי שם".

 

וזה רק בגלל צבע העור שלך?

"אף אחד כמובן לא אמר לי את זה ישירות, אבל ידעתי שזה בגלל זה. אגב, אחרי כמה חודשים הם ביקשו ממני לחזור, כי אף מורה לא הצליח להחזיק את הכיתה הזו של ילדים בורגנים יהודים שחושבים שהם יותר טובים מכולם".

 

ואתה כן?

"אתה רואה איך אני נראה. הם חשבו שאני קול. אני הרי לא נראה כמו מורה".

 

ואתה מורה טוב?

"לא יודע מה זה טוב, שמישהו אחר יגיד את זה עליי, אבל אני מאוד קפדן ולא מוותר. יש דיסוננס בין איך שאני נראה לאיך שאני מורה".

 

והדיסוננס המובנה הזה מלווה אותו בלא מעט תחומים בחייו, כשההוויה שלו - כמורה, כיהודי, כאדם - מתנגשת בסטריאוטיפים של הסובבים אותו: "אני לא ממש מרגיש שייך לקהילה כאן. ההרגשה לא נוחה. למעשה, אני לא שייך לשום קהילה. אני לא רוצה להיות מוגבל על זהות אחת. כשאני נכנס לבית כנסת למשל, בכל פעם אני מרגיש מבטים, אנרגיות שליליות, שתיקות מביכות".

 

ומה עם בנות?

"עם בנות המצב הוא ברור. לכן 99% מהחברות שלי לא יהודיות. הנערות היהודיות אינן מעוניינות בבחור שחור".

 

אז למה אתה ממשיך לגור כאן?

"כי רק כאן אני יכול להגיע לרמה הכי גבוהה שאני רוצה שהמוזיקה שלי תגיע אליה".

 

"הייתי האתיופי היחידי בכיתה. הרגשתי שונה אבל כמעט ולא הייתה גזענות, כי גזענות קורמת עור וגידים רק כשיש איום מסוים מקבוצה - ואין איום מבן אדם אחד" (צילום: אבי רוקח)
"הייתי האתיופי היחידי בכיתה. הרגשתי שונה אבל כמעט ולא הייתה גזענות, כי גזענות קורמת עור וגידים רק כשיש איום מסוים מקבוצה - ואין איום מבן אדם אחד" (צילום: אבי רוקח)

 

קינגסטון באשדוד

עמנואל ירדאי מנגן, כותב ומלחין שירים מגיל צעיר. הסאונד הייחודי שלו הוא תולדה של חיפוש מוזיקלי שלקח אותו מאתיופיה למזרח התיכון, לאירופה, לג'מאיקה ולצפון אמריקה, חיפוש שהוליד השפעות של רגאיי לצד מוזיקת נשמה, רוק'נ'רול ומוזיקה מסורתית אתיופית. אבל את ההשפעות העיקריות שאב מכאן, מרובע ו' בו התגורר קרוב מאוד למרכז המסחרי, סמוך לקולנוע אולימפיה הישן, שעוד הספיק לבקר בו כילד. אנחנו פגשנו אותו בתחילת החודש, כשהגיע לארץ לחתונת אחיו הצעיר ואחרי כמה ימים חזר הביתה, לפריז, להמשיך להפיץ את בשורת אלבומו החדש.

 

הוריו, אברהם ואבבה, הגיעו לארץ בתחילת שנות השבעים, עוד לפני העליות הגדולות מאתיופיה. אביו, איש חינוך, היה פעיל בעליית קהילת ביתא ישראל, בתחילה באשקלון (שם גדל עמנואל בשנותיו הראשונות) ומאוחר יותר באשדוד. עמנואל ירדאי עצמו ספג מהבית מודעות עדתית ופוליטית גבוהה.

 

לא הייתה אז קהילה אתיופית גדולה באשדוד.

"לדעתי לא הייתה בכלל", הוא מחייך. "הייתי האתיופי היחידי בכיתה".

 

הרגשת שונה?

"הרגשתי שונה אבל כמעט ולא הייתה גזענות. אני משער שכאשר יש קהילה קטנה או אחדים אין גזענות, כי גזענות קורמת עור וגידים רק כשיש איום מסוים מקבוצה - ואין איום מבן אדם אחד. בשבת פגשתי בן דוד שלי, שעלה עשר שנים אחריי. לעומתי, שכילד כמעט ולא הלכתי מכות, כל הראש שלו שברים מקטטות שהשתתף בהם על רקע של גזענות".

 

אל המוזיקה ירדאי הגיע מבית הכנסת: "לא היה בית כנסת אתיופי אז היינו בבית כנסת מרוקאי. נהגתי לשיר שם לעתים קרובות. המתפללים עודדו אותי מאוד". הנטייה האמנותית של ירדאי טופחה והוא השתתף בכל הפעילויות האמנותיות בישיבת נווה הרצוג בה למד וגם בתנועת הנוער של בני עקיבא. בכיתה ג', כאמור, הוא כבר תיעל את המודעות הפוליטית והנטיות המוזיקליות לשיר מחאה: "הייתה מורה אחת בכיתה ג' שהרגשתי שהפלתה אותי בגלל צבע העור שלי", הוא מספר.

 

איך הגעת לרגאיי?

"זו מוזיקה שחורה. כשאתה נער אתה מחפש להתחבר למוזיקה שהכי קרובה לך נפשית ומבטאת את מה שאתה מרגיש. זה כמו שהזמרים האתיופים כיום מתחברים להיפ הופ. הייתה לי להקה מאז שהייתי בן 17, הגעתי למועדון של טוני ריי בתל אביב והוא הזמין אותי לשיר שם".

 

עבודת שורשים

שנתיים מאוחר יותר, במועדון של טוני ריי, ניגש אליו עובד זר ונגן גיטרה מסיירה ליאון בשם ריצ'י וביקש ממנו לשיר עם הלהקה שלו - להקה אפריקאית של עובדים בלתי חוקיים שניגנה מוזיקת היי־לייף, שמאפיינת בעיקר את מערב אפריקה. ענייני ביורוקרטיה ואזרחות הובילו לשינוי בהרכב הלהקה - הבסיסט, אדריאן דג'ומאן, הפך לראש הלהקה ויחד עם ירדאי חיפשו מוזיקאים מוכשרים.

 

הם מצאו את יוסי לוי על התופים, שי ברוש על הקלידים, אסף איילון הגיטריסט ובנג'מין אטווי מגאנה, שניגן בערך על כל כלי אפשרי, ושינו את שם ההרכב ל"שורשי אפריקה" (Roots Africa), והחלו להופיע בכל רחבי הארץ לפני קהל גדול ונאמן. השיא הגיע ב־1998 כשאחרי עבודה ארוכה ואינטנסיבית הוציאה הלהקה את האלבום המשובח Rise Oh Israel, שהוקלט באולפני בריקסטון בלונדון. האלבום זכה להערכה רבה ולתשבחות בחו"ל, אך למרבה הצער, תחת המטרייה של חברת NMC, בארץ נמכרו אלפי עותקים כשירדאי טוען שעד היום הוא לא ממש יודע כמה אלבומים נמכרו ולאן הלך הכסף.

 

מה קרה?

"היה לנו קהל נהדר ומסור, אבל הרכב רגאיי ששר באנגלית בשנות התשעים בישראל לא היה לו סיכוי. גם חברת התקליטים שלנו לא בדיוק התאמצה לקדם אותנו".

 

אבל מי שכן ניסה לקדם את ההרכב היה אחד המעריצים היותר מפורסמים שלהם, יובל בנאי, שאף צירף אותם אליו לביצוע רגאיי בלתי נשכח ל"אני רוצה לישון" (במקור של אריק איינשטיין ושלום חנוך. השיר הופיע בפרויקט "עבודה עברית").

 

באחת ההופעות של "שורשי אפריקה" בתל אביב פגש ירדאי את סטפני - תיירת מצרפת שרצתה לרכוש את האלבום של ההרכב, וקנתה את לבו של הסולן. "התחלנו לצאת, וכאשר היא חזרה לצרפת חזרתי איתה", הוא מספר. "לא ידעתי מה אעשה שם, אבל בעיר הקטנה בחבל נורמנדי בה התגוררה הייתה סצנה מוזיקלית לא רעה".

 

והתקבלת בקלות?

"ממש לא. המקומיים שם ממש לא ראו בעין יפה את המוזיקאי השחור שהגיע לשכונה שלהם. אבל בהדרגה השתלבתי שם והיו ימים נפלאים".

 

כשנפרד מסטפני חזר לארץ, אבל לא הצליח להשתלב מחדש בסצנה המוזיקלית הישראלית ולכן החליט לשוב לצרפת, והפעם לעיר הגדולה - פריז.

 

"כל אחד מהמוזיקאים באלבום שלי הוא אנציקלופדיה מהלכת, כל חזרה איתם הייתה הנאה צרופה" (צילום: רוב סיטבון)
"כל אחד מהמוזיקאים באלבום שלי הוא אנציקלופדיה מהלכת, כל חזרה איתם הייתה הנאה צרופה" (צילום: רוב סיטבון)

 

האריה השחור

למרות הציפיות הגדולות וניסיון העבר, הבירה הצרפתית, ירדאי גילה די מהר, לא ממש ציפתה לבואו של הזמר הישראלי. "לא היה קל", הוא מודה, "יש כאן כל כך הרבה מוזיקאים מעולים, אז עבדתי בעבודות מזדמנות ובהוראה והמשכתי לנגן ולהכיר

מוזיקאים. לפני שלוש שנים, אחרי 12 שנים כאן, החלטתי שהגיע הזמן לעשות פרויקט מוזיקלי משלי, כזה שישלב את כל האמונות, השפות והמוזיקאים שאני מכיר".

 

למה בחרת בשם הזה לאלבום דווקא?

"יש משהו מעצים בשם כמו 'האריה השחור'", הוא אומר, "זו השאגה המיסטית שלי".

 

שלוש שנות עבודה מסורה עם כ־50 מטובי המוזיקאים של פריז, ניו אורלינס וברוקלין ניכרות באלבום החדש של ירדאי - אלבום שהוא אקלקטי גם במילים וגם בסגנונות המוזיקליים ומשקף את הסביבה התרבותית הקוסמופוליטית שבה היצירה שלו מתפתחת במשך קרוב ל־20 שנה.

 

"כל אחד מהמוזיקאים האלה באלבום הוא אנציקלופדיה מהלכת", ירדאי מתלהב, "כל חזרה איתם הייתה הנאה צרופה".

 

בארץ לא יכולת לעשות את זה?

"ממש לא", הוא צוחק במרירות, "בארץ לצערי יש יותר מדי קליקות וחונטות".

 

סלח לי על השאלה החצופה אבל איך זה שמוזיקאים כאלה כבדים מוכנים להיכנס איתך לאולפן?

"כי המוזיקה שם מעל לכל והם מזהים כישרון כשהם שומעים אחד. הצלחתי למשוך אליי חבורה מאוד מכובדת של נגני אולפן, וגם בהופעות יש לי בסיס גדול מאוד של מוזיקאים לבחור ממנו. החלום שלי זה להופיע איתם בארץ. אולי זה עוד יקרה. אני אמנם חי בצרפת אבל אני תמיד עם עין על מה שקורה בארץ, עוקב מקרוב אחרי מה שקורה כאן ומעורב מאוד במחאה האתיופית".

 

למה זה לא מתרומם לדעתך?

"בגלל שאין מנהיגות מתאימה ונכונה יש כאוס בקהילה אתיופית. זה עניין של זמן עד שזה ייפתר. הבעיה שבינתיים יש יותר עסקנים אינטרסנטים ממנהיגים אמיתיים ואידאליסטים".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות