כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
פטריוטית

תרז אבו־מוראד צילום: אפי שריר
תרז אבו־מוראד צילום: אפי שריר
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

בת למשפחת צד"ל: "קרית שמונה היא הבית שלי"

תרז אבו־מוראד (27), ילידת מרג' עיון ובת למשפחת איש צד"ל, סיימה את לימודיה בירושלים במסגרת תוכנית ממשלתית מיוחדת והפכה למנהלת הפיתוח הארגוני של עיריית קרית שמונה ולמרכזת ועדת המכרזים. "יש בי לפעמים געגועים ללבנון, אבל אין לי משבר זהות. אני ישראלית"

ענת יתח 
פורסם: 23.01.17, 13:43

את היום ההוא בחודש מאי 2000 - שהחל בפיצוצים עזים במוצב הבופור, ובו אולצה משפחתה של תרז אבו־מוראד לעזוב את ביתה בדרום לבנון - היא זוכרת היטב ולפרטי פרטים עד היום.

 

קראו עוד ב-mynet:

 

"אני עומדת בגאווה כששרים את 'התקווה'. תרז אבו־מוראד (צילום: אפי שריר)
"אני עומדת בגאווה כששרים את 'התקווה'. תרז אבו־מוראד (צילום: אפי שריר)

 

אז היתה כמעט בת 11 והיה ברור לה שמשהו דרמטי קורה. "בשעות אחר הצהריים אבא שלי, ששירת בצד"ל (צבא דרום לבנון), הגיע הביתה לחוץ ונסער", היא נזכרת השבוע, "והסביר שאין זמן ושחייבים לעזוב. אמא שלי ארזה תיק קטן או שניים עם קצת בגדים להחלפה, לא יותר מזה. אני זוכרת שכבר במהלך הנסיעה לכיוון 'הגדר הטובה', אבא הבהיר לנו שהכל הולך להשתנות, שנצטרך להתרגל לאורח חיים חדש, למדינה אחרת, לשפה אחרת, להרגלים אחרים".

 

לא מזמן חזרה אבו־מוראד להתגורר בקרית שמונה אחרי כשמונה שנות לימודים בירושלים, ולפני כחודשיים מונתה למנהלת הפיתוח האירגוני של העירייה ולמרכזת ועדת המכרזים. מתוקף תפקידה היא אחראית, בין השאר, על גיבוש והרכבת תוכניות עבודה שיתאימו לעובדי העירייה. "מנקודת מבטי", היא אומרת, "קרית שמונה היא הבית ואם אני צריכה לבחור איפה להתפתח, אז הבחירה שלי ברורה".

 

החיים בצל צד"ל

אבו־מוראד (27) עשתה בשנים האחרונות מסלול די אופייני ודומה לזה שעושים צעירים ישראלים רבים, אבל הסיפור שלה שונה לחלוטין. היא נולדה בעיירה הלבנונית מרג'–עיון לאב שהיה קצין בכיר בצבא דרום לבנון.

 

"גדלתי בבית שהחיים בו סבבו סביב צד"ל", היא משחזרת השבוע. "כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה אבי היה בכלל בלימודים, אבל אז הוא עזב הכל כדי להיכנס לתפקיד מפקד גזרת ג'זין. אני הייתי ילדה שכבר מגיל קטן מאוד אולצה להתמודד עם מציאות של מלחמה. מעבר לזה, אחי ואני לא יכולנו ללכת לשום מקום כך סתם; לבית הספר היינו הולכים וחוזרים בליווי שני חיילים, כך גם למסיבות יום־הולדת של בני כיתה או חברים, או לכל יציאה אחרת. מעולם לא הרשו לנו להסתובב לבד".

 

בשנת חייה הראשונה בישראל התגוררה המשפחה בקיבוץ כברי ובנהריה, ובקיץ 2001 כבר השתקעה בקרית שמונה. "היה לי מזל ביחס לילדים אחרים, כי דיברתי וקראתי עברית ברמה מצוינת. בכברי היתה מורה חיילת שעשתה בשבילי מעל ומעבר וסייעה לי בלימוד השפה, ככה שהגעתי לחטיבת הביניים בקרית שמונה כשהשפה כבר לא היוותה מכשול עבורי. עם זאת, התקשיתי בחלק ממקצועות הלימוד האחרים, אבל הוריי הפכו עולמות כדי להשיג לי מורי עזר בכל תחום שבו אמרתי שקשה לי".

 

סגורה לגמרי על מסלול חייה. אבו־מוראד (צילום: אפי שריר)
סגורה לגמרי על מסלול חייה. אבו־מוראד (צילום: אפי שריר)

 

 

בתום לימודיה התיכוניים ב'דנציגר' התנדבה אבו־מוראד לשירות לאומי, וגם אותו עשתה במסגרת בית הספר התיכון שבו למדה. לדבריה, היא רצתה ללכת לשירות צבאי מלא, אבל הצו הראשון שלה הגיע שנים ספורות לאחר הנסיגה מלבנון אך לדבריה לאביה היה קשה עם החלטה כזאת. "אצל אבא שלי זה עוד היה טרי", היא מסבירה, "היה לו קשה לקבל את זה שאני אלבש מדים של צה"ל. לכן, כאקט של כבוד אליו, בחרתי בשירות לאומי".

 

מאטה את הקצב

בסיומו של השירות הלאומי התקבלה אבו־מוראד ללימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. בד בבד השתלבה בתוכנית 'עתידים' של משרד הפנים, שנועדה לאתר צעירים בולטים מהפריפריה במטרה לשלב אותם במסלול מיוחד, שיכשיר אותם לתפקידים ניהוליים במשרדי הממשלה.

 

"במסגרת התוכנית", מפרטת אבו־מוראד, "למדתי בחוג למדעי המדינה ואף עשיתי תואר נוסף במדיניות ציבורית. במקביל לאלה נכנסתי למסגרת הכשרה מעשית, שזה סוג של התמחות במשרדי החינוך והפנים בירושלים. במהלך העבודה הזאת הבנתי שהשלטון המקומי מעניין אותי מאוד, ושזה תחום שהייתי שמחה להשתלב בו בעתיד".

 

בהמשך עבדה אבו־מוראד במסגרת האגודה להתנדבות לשירות לאומי־ערבי ועסקה בהדרכת צעירים ערביים לקראת השירות ואחריו. שנה לאחר מכן, ב־2015,

קיבלה פנייה ממרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים ושימשה בו כמנהלת קשרי קהילה ופיתוח פרויקטים, בנוסף להיותה מתנדבת מן השורה במרכז כבר שנים קודם לכן. "עוד לפני שהתחלתי לעבוד במרכז", היא מספרת, "נהגתי להתנדב במסגרתו באופן קבוע, ושמחתי על ההזדמנות לקחת חלק אקטיבי יותר בניהול שלו. זה היה תפקיד מאתגר במיוחד - ובכל זאת חלק ממני רצה לחזור הביתה, לקרית שמונה. אני אוהבת מאוד את ירושלים, אבל רציתי לחזור לצפון".

 

בספטמבר האחרון התפטרה אבו־מוראד מעבודתה, סיימה את חוזה השכירות בדירה שבה התגוררה וחזרה, כאמור, לבית הוריה בעיר. "בשלב הזה עוד לא היתה לי עבודה", היא נזכרת בחיוך, "לא ידעתי מה מצפה לי. ידעתי שלא קל למצוא עבודה בצפון, ידעתי שמבחינה חברתית לא יהיה לי קל, גם כי המעגלים החברתיים שיצרתי היו בירושלים. ידעתי גם שבפריפריה בילויים כמו תיאטרון וקולנוע הם לא דבר ברור מאליו, כמו בירושלים - ובכל זאת הייתי חייבת לנסות".

 

כחודש אחרי שחזרה לגליל קיבלה את הצעת העבודה מעיריית קרית שמונה, ובנובמבר האחרון כבר החלה לעבוד. "החזרה הביתה גרמה לי להבין למה אומרים אצלנו ש'קצב החיים כאן שונה'", היא אומרת. "הוא אכן שונה. אני לומדת את זה כל יום שעובר, ודווקא מרוצה מזה. אני אמנם עובדת שעות ארוכות ובכל זאת כאן יש לי זמן ללכת לחדר כושר, למשל, משהו שכמעט לא התפניתי אליו בעבר. אין כאן אמנם קולנוע, אבל מפעל המנויים להצגות בהיכל התרבות מרשים ומגוון וזה משהו שאני מתכוונת לנצל. מעבר לזה, הפחידו אותי שרמות השכר בגליל לא דומות לאלה שבמרכז ובכל זאת אני מקבלת כאן שכר מצוין ומתגמל, אז כן, כנראה שהמזל שיחק לי".

 

לא רוצה ילדים

לאורך כל הריאיון אבו־מוראד מגלה אסרטיביות ונחישות. היא מגובשת, מתבטאת ברהיטות יוצאת דופן ומחזיקה במשנה סדורה. אבו־מוראד מתגוררת כאמור עם הוריה, וזה לא משהו שבדעתה לשנות. היא גם מגלה שהבהירה להם, ללא כחל ושרק, כי אין טעם שיצפו לנכדים ממנה. לשאלה אם לא ייתכן מצב שתשנה את דעתה בעתיד, היא חוזרת ואומרת בנחישות: "אין מצב".

 

אז את לא חושבת להקים כאן משפחה?

"אני לא רוצה ילדים, נקודה. זה משהו שאני יודעת כבר הרבה זמן - אין לי עניין לגדל ילדים. אני דווקא אוהבת ילדים, אבל כשהם אצל אחרים. עכשיו, בעצם האמירה הזאת, אני הרי מצמצמת באופן דרמטי את ההיצע של בני הזוג. אני בספק אם אמצא מישהו שדעותיו הן כשלי וזה בסדר גמור מבחינתי, כי זה לא באמת מעניין אותי. כרגע אני רוצה לעשות דוקטורט ולהתפתח ברמה המקצועית, בלי ששום דבר יעמוד בדרכי או יסיח את דעתי".

 

אולי זו הצהרה מוקדמת מדי לגילך הצעיר?

"זו דעה מגובשת וחד־משמעית שלי. אנחנו חיים בעולם פטריארכלי ואנשים משחר ילדותם מכוונים להתחתן ולהוליד ילדים, בין היתר כי הם אגואיסטים; הם רוצים שמישהו ידאג להם ויטפל בהם בזקנתם. אני לא צריכה את זה ולא מתאים לי להיות אגואיסטית".

 

עניין נוסף שמאוד מגובש וברור אצל אבו־מוראד הוא סוגיית הזהות הלאומית שלה: היא רואה בעצמה ישראלית לכל דבר ועניין, ואף מגדירה את עצמה פטריוטית. "כשגרתי בירושלים, למשל, הייתי לוקחת חופש מהעבודה כל שנה ביום הזיכרון ובאה לקרית שמונה כדי להשתתף בטקסים העירוניים. אני עומדת בגאווה כששרים את 'התקווה' ושרה עם כולם, כי זה ההמנון הלאומי שלי. אז מה אם אני נוצרייה? זה לא קשור, אני לבנונית כמו שאני ישראלית ו'התקווה' היא המנון הלאום שלי".

 

איך את מרגישה עם המלים "נפש יהודי הומייה"?

"אין לי שום בעיה איתן".

 

כפטריוטית, מה את חושבת על יחסה של המדינה ליוצאי צד"ל בישראל?

"המדינה יכלה, ללא ספק, לבנות או להרכיב תוכנית־העסקה ממוקדת לאנשי צד"ל, מה שהיה אולי מאפשר להם להתפרנס בכבוד ולחסוך מעט לפנסיה, הגם שממילא הם התחילו את החיסכון שלהם רק אחרי שנת 2000. רבים מיוצאי צד"ל עובדים כמאבטחים, כפועלי בניין או כפועלי קווי ייצור בתעשייה - וזה בתנאי שבכלל מצאו עבודה. בכל מקרה, הם משתכרים שכר מינימום, שורדים בקושי ודנים את עצמם לזִקנה משפילה".

 

איך משפיעות עליך התמורות שמתחוללות בשנים האחרונות בעולם הערבי?

"אחד הדברים ששוברים את לבי זו השוֹאה שמתחוללת בסוריה, זה משהו שקשה לי לעכל מבחינה אנושית והומניטרית. מה שקורה בלבנון נוגע יותר בהוריי, שמחוברים כל היום לטלוויזיה הלבנונית ולדיווחים מבני משפחה על מה שקורה שם. אני פחות מושפעת מזה".

 

מתגעגעת לפעמים למולדתך, ללבנון?

"בצורה כזו או אחרת - בוודאי שכן, אבל אין לי משבר זהות. ישראל וקרית שמונה הן הבית".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות