כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
ילדי תימן

אנחנו רוצים לעלות לקברי ההורים ולומר להם שמצאנו אותו. ניסים ויצחק חמו צילום: אפי שריר
אנחנו רוצים לעלות לקברי ההורים ולומר להם שמצאנו אותו. ניסים ויצחק חמו צילום: אפי שריר
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

"המדינה אחראית להיעלמות של אחי והיא תשלם"

אלפי מסמכי הארכיון בעניינם של ילדי תימן החטופים, שפורסמו בשבוע שעבר, לא שפכו אור על פרשת היעלמותו של יעקב חמו, אחיו הצעיר של יהודה חמו מצפת. "לעולם לא אבין איך אפשר היה לגזול ילדים מהוריהם ואחר כך לגרום להם להאמין שחלו ומתו"

ענת יתח 
פורסם: 09.01.17, 10:11

את יום חמישי שעבר בילה יהודה חמו (67) מצפת ליד המחשב האישי שלו. במשך שעות ארוכות שוטט במרחב הווירטואלי של גנזך המדינה, במטרה למצוא ולוּ פיסת מידע שתוביל אותו אל אחיו האבוד, יעקב. 

 

קראו עוד ב-mynet:

 

"אני זקוק לסגירת מעגל". יהודה חמו  (צילום: אפי שריר)
"אני זקוק לסגירת מעגל". יהודה חמו (צילום: אפי שריר)

 

בלב הולם ובאצבעות רועדות חיפש עוד ועוד עד שלבסוף, בפעם המי־יודע־כמה, השלים עם העובדה שגם הפעם העלה חרס בחיפושיו. חומרי הארכיון שנחשפו לאחרונה בעניינם של ילדי תימן לא העלו דבר שיסייע לו לפזר את הערפל הסמיך, האופף את פרשת היעלמותו של יעקב הפעוט

 

"לפני כארבע שנים הלכה אמי לעולמה", מספר השבוע חמו בכאב. "עד שנשמה את נשימתה האחרונה היא לא ידעה שלווה, לא היתה מסוגלת להשלים עם היעלמותו של יעקב. כל חייה היתה שקועה במרה שחורה. אילו היה לה לפחות קבר לבכות עליו, אבל היא נפטרה בלי לראות את בנה, בלי שקיבלה הזדמנות להדליק נר על קברו ובלי לדעת מה עלה בגורלו. ההיעלמות של יעקב היתה השואה הפרטית שלה".

 

מתנה מבן־גוריון

סיפורה של משפחת חמו מתחיל בראשית שנות ה־50 של המאה שעברה, כשעזבו את אחד הכפרים הנידחים בהרי האטלס במרוקו ועשו את דרכם לארץ ישראל. ההורים, ציפורה ושמעון, שניהם בשנות ה־20 לחייהם, עלו עם שלושת ילדיהם שנולדו במרוקו והתיישבו במושב ספסופה שבמרום הגליל. כשנה לאחר עלייתם נולד הבן הרביעי, מאיר, ושנה לאחר מכן, בנר אחרון של חנוכה, הגיחה אל אוויר העולם שלישיית הבנים נסים, יצחק ויעקב - שלושה תינוקות זהים לחלוטין.

 

"הייתי עדיין ילד כשהשלישייה נולדה", נזכר יהודה חמו, "אבל אני זוכר בבהירות את התכונה שעטפה את הבית לאחר הלידה יוצאת הדופן. 'השלישייה

מהגליל', כמו שכינו אותם, היתה אז אטרקציה בעיתונים, כי לידה טבעית של שלישייה היא דבר נדיר. כולם דיברו על זה, אבל המציאות היתה זוהרת הרבה פחות. גרנו בדירת שני חדרים פצפונת, עם בטון חשוף וללא ריצוף. חשמל לא היה, למעט שעתיים ביום, שבהן הופעל הגנרטור ביישוב. מכונת כביסה לא היתה, מים חמים היו לוקסוס וכך גם חיתולים ומזון לתינוקות. אמי היתה אז בת 27 וכבר אם לשבעה, ואבי היה הולך ברגל בבוץ עד למושב מירון, כדי לחלוב פרות ולהביא מעט חלב לנו ולשלישייה.

 

"אנחנו חשים את יעקב בקרבתנו". מימין לשמאל: ניסים, יצחק ויהודה  (צילום: אפי שריר)
"אנחנו חשים את יעקב בקרבתנו". מימין לשמאל: ניסים, יצחק ויהודה (צילום: אפי שריר)

 

"למרות הקשיים ההורים היו מאושרים, המשפחה הייתה מלוכדת וחמה", ממשיך חמו. "אלא שאז המדינה התערבה במהלך חיינו בפעם הראשונה. סיפורה של השלישייה הגיע עד לאוזניו של ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון, שהאמין כי ריבוי טבעי של ילדים הוא הבסיס של הרעיון הציוני, ולכן שלח אלינו נציגים ובידם מענק של 100 לירות ישראליות ומכונת כביסה, שהיתה אז בבחינת פלא, בטח בספסופה".

 

קברים ריקים

חמו ושני אחיו, נסים ויצחק, עובדים כיום כנהגי מוניות. בפינת האוכל בביתו של חמו מפוזרים גזרי עיתונים ישנים ומצהיבים משנות ה־60 וה־70 ובהם ידיעות וכתבות על פרשת ילדי תימן. במשך השנים, הם מספרים השבוע, ניסו בכל דרך להתחקות אחר עקבותיו של יעקב, אך בכל פעם התאכזבו מחדש.

 

"בשנת 1958, קצת יותר משנה לאחר הולדת השלישייה", משחזר יהודה הבכור את היום שבו החל הסיוט של הוריו, "שוב פקדו את הבית נציגים של המדינה והציעו לקחת את השלישייה לבית הבראה בחיפה, שם יטפל בהם צוות מקצועי ומיומן, מה שיאפשר להורים לנוח ולאסוף כוחות חדשים".

 

"אמא שלי", מוסיף חמו, "לא ממש התלהבה. היה לה קשה להיפרד מהתינוקות. מצד שני, אלה היו ימים של תמימות ונאיביות, והיא אפילו לא העלתה בדעתה שמישהו יעשה לה תרגיל. היא ואבי האמינו בכל לבם שהמדינה באמת רוצה לעזור להם והיו אסירי תודה שלמישהו אכפת. לכן כעבור כמה ימים הוריי לקחו את השלישיה לבית המרגוע. אמא נשארה ללון אצל אחיותיה בחיפה ובכל בוקר היתה נוסעת לראות את הילדים.

 

"לימים, כשבגרנו, סיפרה לנו שבכל פעם שהגיעה לבקר מצאה את יעקב מעורסל בידי אחת האחיות, עד שהיה לה קשה לחלץ אותו מזרועותיה כדי לחבק אותו. אבל בסך הכל הילדים היו מטופלים היטב והיא היתה די רגועה. בין לבין היתה באה גם לספסופה, כדי לוודא שהשכנים והחברים מטפלים בנו, הגדולים, כמו שצריך".

 

כשלושה שבועות לאחר מכן הגיעו לבית המשפחה שליחים שבישרו לציפורה כי יעקב נפטר בלילה הקודם. לדבריהם, הפעוט הקיא ונחנק, וגופתו נמצאת בבית החולים 'רוטשילד'. בני הזוג חסרי האונים, שדיברו בשפה המרוקאית ולא ידעו עברית, קיוו שלא הבינו את שנאמר להם ומיהרו לנסוע לחיפה.

 

חמו: "במשך יומיים הם הסתובבו ברוטשילד כמו סהרורים, ואז שלחו אותם לרמב"ם. ברמב"ם אמרו להם שאין גופה, שיעקב נקבר וכי יקבלו הודעה על מקום הקבורה. ההורים היו שבורים, ואז נזכרה אמא באחות ההיא, שתמיד החזיקה את יעקב. היא ואבי מיהרו לחזור לבית המרגוע, אלא ששם נאמר להם שהאחות עזבה ולא השאירה אחריה עקבות. אחת העובדות אף הטיחה בהם: 'לכו מכאן, יש לכם הרבה ילדים בבית'. שבורים והמומים חזרו הוריי הביתה ובמצוות רב היישוב ישבו שבעה על יעקב, אף שלא ראו את גופתו ולא זכו לקבור אותו. צחוק הגורל היה שבתמימותם, למרות האסון, השאירו את שני הבנים שנותרו בבית המרגוע, ורק בתום השבעה נסעו להביא אותם הביתה".

 

בחודשים שבאו לאחר מכן נקראו ההורים ארבע פעמים לחיפה כדי לפקוד את קברו של יעקב, ובכל פעם גילו שהקבר ריק. "אנשי 'חברה קדישא' טרטרו את הוריי ממקום אחד לאחר", ממשיך חמו, "ובכל פעם שמישהו הצביע על קבר ואמר להם 'כאן', הם חפרו את האדמה רק כדי לגלות שאחי לא קבור שם וחזרו הביתה מיואשים. עד יומם האחרון היה הבית שגדלנו בו בית עצוב. השמחה, הצבעוניות והכנסת האורחים, שכל כך מאפיינת בית מרוקאי, נעלמה כלא היתה. אבי לא החזיק מעמד ונפטר כבר לפני יותר מ־20 שנה ואמא החזיקה יותר, אבל היתה צל מהלך עד שנפטרה, שבורת לב".

 

"הוא לא מת"

לאף אחד מהאחים, כמו גם לציפורה בכל יום מימי חייה, אין ולא היה ספק שיעקב חי. נסים ויצחק אפילו מספרים על קשר יוצא־דופן שמחבר ביניהם. "זה לא משהו שאפשר להסביר", הם אומרים, "אבל אנחנו מרגישים איש את אחיו, כמעט כל הזמן; אם אחד חולה, לשני יש כאבים. אם אחד דואג או לחוץ, השני לא מצליח להירדם בלילה. כך באותה המידה אנחנו חשים את יעקב. לתחושתנו הוא קרוב, אבל רק אלוהים יודע איפה הוא. דבר אחד בטוח - הוא לא מת. בכך אין לנו אפילו צל של ספק".

 

הנחמה היחידה של בני משפחת חמו בימים אלה היא עצם חשיפת הפרוטוקולים והודאתה של המדינה בכך שהסיפור בכלל התרחש. עכשיו הם מחכים לשלב הבא, שבו ייחשפו תיקי האימוץ של הילדים. "כמו שזה נראה עכשיו", מדגיש יהודה, "אי־אפשר להבין כלום. הדבר היחיד שברור הוא שזו היתה שיטה וכולם ידעו עליה, אבל לא דיברו. קשר השתיקה היה משמעותי, כי היתה מגמה של המדינה לתת ילדים בעיקר לניצולי שואה, שהגיעו לכאן בודדים אחרי שמשפחותיהם נמחקו באירופה, כדי שלא יישארו לבד.

 

"חשיפת הפרוטוקולים הדליקה בי ניצוץ של תקווה, אבל יחד איתה נדלקה תחושה עצומה של כעס. לעולם לא אצליח להבין איך אפשר היה לגזול ילדים מהוריהם ואחר כך לגרום להם להאמין שחלו ומתו, כך סתם. מדינת ישראל עשתה עוול גדול להוריי ולכל משפחתי. ההיעלמות של יעקב הפכה את חיי כולנו לחיים של עצב וכאב ואני לא אשקוט ולא אנוח, כי את אחי אני מבקש. אני אהפוך כל אבן ואדפוק על כל דלת, עד שאגיע לקצה החוט שיחבר אותי אליו. במקביל, אדאג שהמדינה תשלם על מה שעשתה להוריי. אני לא צריך את כספי הפיצויים הללו, אני חי היטב גם בלעדיהם ומצדי אקדיש אותם לתרומה, אבל מי שהיה אחראי על העוול הזה - ישלם עליו. בכל יום, בבוקר ובלילה מלווים אותי מבטי העצב של הוריי. הם הולכים איתי לכל מקום וזקוקים לסגירת מעגל, וכך גם אני".

 

חשבתם על האפשרות שאולי הוא חי, אבל לא רוצה שימצאו אותו?

יהודה: "בוודאי, חשבנו על הכל, אפילו דיברנו על זה עם אמא כשהיתה בחיים, אבל היא דחתה את העניין מכל וכל. אנחנו לוקחים בחשבון גם את זה, אבל זה לא אומר שנפסיק לחפש. אנחנו מוכנים אפילו לעמוד מולו ולשמוע שהוא לא רוצה קשר איתנו, אבל לפחות נדע שהוא חי, שהוא בסדר, שטוב לו בחיים. אנחנו רוצים לעלות לקברי ההורים ולומר להם שמצאנו אותו. אם הם לא זכו לחיות בשקט ובשלווה, לפחות שיזכו לזה במותם".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות