כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
חשופה

"החברים לא עוזבים, החברות באות לבשל במקומי". רקפת קרוכמל צילום: נחום סגל
"החברים לא עוזבים, החברות באות לבשל במקומי". רקפת קרוכמל צילום: נחום סגל
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

התמודדה עם מחלה נדירה באמצעות צילומי סלפי

כשהיתה בשיא הקריירה, עם שתי בנות קטנות וסטודיו קטן לצילום שפתחה, התבשרה רקפת קרוכמל מקרית אתא שהיא לוקה במחלה נדירה, המחייבת טיפולים קשים וכואבים, השתלת מח עצם ותנאי בידוד בביתה. במסגרת תוכנית מיוחדת של חברת תרופות, הוצע לה לתעד את שלבי המחלה בצילומי סלפי ולהציג את התמונות בבית החולים רמב"ם

שולי נאור-זוארץ  
פורסם: 11.01.17, 10:31

רקפת קרוכמל, צלמת מקרית אתא, חלתה במחלה נדירה וקשה ותיעדה בתמונות את המחלה ואת דרכה להחלמה. בתצלומים יוצאי דופן, מלאים בדם, מחטים, חולי ומכשירים רפואיים, היא הנציחה את הזעזוע שעבר עליה ועדיין לא הסתיים.

 

קראו עוד ב-mynet:

 

"תודה לאלוהים ששלח לי תורמת מח עצם". רקפת קרוכמל  (צילום: נחום סגל )
"תודה לאלוהים ששלח לי תורמת מח עצם". רקפת קרוכמל (צילום: נחום סגל )

 

קרוכמל, בת 35, נשואה ואם לשתי בנות מקסימות, הגדולה בת שבע והקטנה בת חמש. עד שחלתה, לפני שנתיים, עבדה באוניברסיטת חיפה, בלשכת סגן הנשיא

והמנכ"ל. היא היתה רכזת קמפוס ירוק, אחראית על איכות הסביבה בקמפוס, ובאופן אירוני היתה גם האחראית על קידום הבריאות של העובדים והסטודנטים. את התפקיד האחרון קיבלה שנה לפני שחלתה. עם קבלת התפקיד ועל מנת להוות דוגמה, שינתה קרוכמל את אורח חייה. היא החלה לאכול מזון בריא, ועם הזמן הפכה לטבעונית, החלה לעשות כושר, ועל היד ענדה שעון שספר לה 10,000 צעדים ביום. צחוק הגורל הוא שדווקא בשנה הכי בריאה בחייה היא חלתה.

 

"אני מקווה שבאביב הקרוב אוכל לצלם את הפריחה, ולא רק דם" רקפת קרוכמל  (צילום: נחום סגל )
"אני מקווה שבאביב הקרוב אוכל לצלם את הפריחה, ולא רק דם" רקפת קרוכמל (צילום: נחום סגל )

 

"בבדיקת דם שגרתית", היא מספרת, "גיליתי שיש ירידה בטסיות דם, האחראיות על קרישת הדם. בהתחלה לא התייחסו לזה, וגם אני לא. במשך שנה הייתי במעקב של בדיקות דם, וכל הזמן כמות הטסיות בדם ירדה וירדה. בשלב מסוים החלו להופיע בגוף שטפי דם. פתאום פה סימן כחול, שם סימן כחול. בהתחלה חשבתי שקיבלתי מכה. אמא צעירה לשתי בנות קטנות, כל הזמן חוטפת מכות".

 

טלפון מבהיל

"ערב אחד, בשעה 22:00, קיבלתי שיחת טלפון מהמעבדה של קופת החולים מכבי. אין דבר מלחיץ יותר מזה. הדוברת בצד השני של הקו אמרה שרמת הטסיות נמוכה והמליצה לי לגשת למיון. אצל אדם נורמלי נעה כמות הטסיות בדם בין 150 אלף ל-300 אלף. אלי התקשרו כאשר התוצאה היתה 50 אלף. בשיא המחלה הגעתי גם ל-2,000. הרופאים היו בהלם.

 

"אושפזתי בבית חולים, והרופאים החלו לערוך בדיקות. לבסוף באה רופאה המטולוגית שהודיעה שיש לי מחלה נדירה, ששישה אנשים מתוך מיליון חולים בה. המחלה נקראת אנמיה אפלסטית, והמשמעות היא שמח העצם הפסיק לייצר טסיות דם. זאת מחלה אוטואימונית - הגוף תוקף את עצמו. הבנתי שמדובר במחלה קשה מאוד, אבל עדיין לא הבנתי עד כמה. התחילו לטפל בי בסטרואידים, וכשזה לא עזר, נתנו לי טיפול ביולוגי. אחרי הטיפול הביולוגי ההמטולוגית, ד"ר נועה לוי, שהיא מלאכית, אמרה: 'יש לי הודעה טובה והודעה רעה. נתחיל בטובה'.

 

"ההודעה הטובה היתה שנרפאתי מאנמיה אפלסטית, והרעה היתה שאני עומדת לחלות בלוקמיה. מח העצם הפסיק כבר לייצר גם כדוריות דם. היא הסבירה שאצטרך לעבור השתלת מח עצם עכשיו, או כשאחלה בלוקמיה. לקח לי הרבה זמן להחליט. ידעתי שזה תהליך קשה, אבל בסוף הבנתי שאין מנוס. רציתי לחיות. יש לי בשביל מה ובשביל מי לחיות, והחלטתי להחלים.

 

"שמעתי שמישהו הוציא ספר 'החלמה ללא מלחמה', וירד לי אסימון. החלטתי להחלים מבלי להילחם, להשלים עם מה שיש, לקבל את המצב ולהסתכל לאמת בפרצוף. הפחדים היו עצומים. התהליך היה קשה מאוד וארוך, והכאב עצום. ימים על גבי ימים את מחוברת למורפיום. את יושבת בבידוד במשך חודש, מנותקת מהעולם, לא רואה את יקירייך. עם הבנות דיברתי רק דרך הסקייפ, כשיכולתי. בעלי היה הקשר שלי לעולם החיצון. הוא היה היחיד שיכול היה להיכנס לחדר, תמך בי והביא לי תמונות של הילדות. לדעתי, רק מי שצריך להציל את החיים שלו יכול להכיל כזה גיהינום".

 

ובסוף אתה מגלה שגם כשזה נגמר, זה לא נגמר.

"אחרי חודש שוחררתי הביתה ונאסר עלי כל קשר עם העולם החיצון. אסור להיות בסביבת אנשים, אסור לאכול בחוץ, אסור לשהות בשמש, אתה חלש, כל היום שרוע על הספה עם כאבי ראש. לא היה לי כוח לעמוד על הרגליים, לא יכולתי להרים דברים. אני, שהייתי ג'דעית, שמנוחה היתה ביזבוז זמן עבורי, ישנתי שעות רבות במהלך היום".

 

מאמינה באלוהים

"אחרי שסיימתי את הטיפול, הבת שלי עלתה לכיתה א' ולא יכולתי ללוות אותה מקרוב. רק מרחוק. לא יכולתי להיכנס לכיתה, לא יכולתי לעמוד בטקס, אז ישבתי בחצר, בצל, והסתכלתי על הבת שלי בטקס. זה קשה מאוד. הייתי אדם פעיל מאוד, והחיים נפסקו ברגע. את רואה בפייסבוק שכולם יוצאים עם הילדים לנופש, למסעדה, לים, ואת בונה להן אוהל בתוך הבית בכל יום שישי. אהבתי להשתולל עם הבנות, להרים אותן, אבל הפעולות הפשוטות האלה הפכו לבלתי אפשריות, מה גם שלגוף היו מחוברים כל מיני צינורות שהסתרתי בתחבושות, כדי שהן לא יראו.

"קשה להיות אמא חולה, במיוחד לילדות קטנות ששואלות שאלות - למה כל הגוף שלי מלא בכחולים, למה אני כל הזמן ישנה, למה אי אפשר לקפוץ עלי. לפני השתלת מח העצם עברתי טיפול כימותרפי כדי לדכא את מערכת החיסון בגוף. השיער החל לנשור, והבנות לא הבינו מה קורה לאמא.

 

"כשאני יוצאת החוצה, אני מרגישה כמו חייזר שנחת על כדור הארץ, או חיה שהיתה בשבי ושיחררו אותה לטבע. אני מלאה בפחדים, לחוצה. קשה לי להסביר מה מרגיש אדם שהחיים שלו נעצרו למשך שנתיים, אבל העולם המשיך כרגיל. שנתיים הייתי רק בבית ובבית החולים. לצאת החוצה זה בשבילי כמו לצאת מתוך בועה. השבוע הייתי בקריון וחטפתי הלם תרבות. איך הקריון השתנה. בכניסה נבנתה שדרת מסעדות, פתאום צריך להוציא פתק לחנייה. לא הבנתי מה רוצים ממני.

 

"למרות כל הקושי הזה, אני מחפשת רק את הטוב. אני מודה לאלוהים על כל מה שנתן לי. למשל, תודה לאלוהים ששלח לי תורמת מח עצם. אני יודעת שזאת בחורה צעירה, ואני מחכה להכיר אותה ולחבק אותה - היא זאת שנתנה לי את החיים - אבל ייתנו לי את הפרטים שלה רק שנתיים לאחר ההשתלה. אני מאמינה באלוהים, ולאחר שחליתי, רבים שאלו אותי את השאלה הזאת. האמונה שלי באלוהים התחזקה. אני גם לא נופלת לרחמים עצמיים. מקבלת את הדברים כמו שהם, ומנסה לעשות כל מה שאני יכולה, במיוחד כאמא. את הכביסה אני שולחת למכבסה, את הקניות אני עושה באינטרנט.

 

"אחד הדברים הטובים שגיליתי במהלך המחלה הוא עד כמה אנשים טובים. לא ייאמן כמה אהבה ותמיכה קיבלתי, אפילו מזרים. בתחילה היה קשה למצוא לי תרומת של טסיות דם, כי סוג הדם שלי נדיר. עשיתי שיתוף בפייסבוק, ולא האמנתי כמה תגובות קיבלתי. עד היום אנשים זרים, שלא מכירים אותי, שואלים לשלומי. החברים לא עוזבים, החברות באות לבשל במקומי, השכנה דופקת בדלת ומביאה עוגה ליום ההולדת של הילדה. זה רק במדינת ישראל. זה הישראלי היפה. מהעבודה מתקשרים אלי כל הזמן, אפילו מרצים שלא כל כך הכרתי. תמיד שואלים אם אני צריכה עזרה, בכל דבר. במקום העבודה אפילו שאלו אותי אם אני צריכה עזרה בכסף. מחמם את הלב לדעת שאתה לא לבד. התמיכה והאהבה עוזרים הרבה בהתמודדות, ונותנים כוח".

 

להתמודד עם הפחד

"מאז שהייתי בת שש, היתה לי מצלמת פוקט בתיק. תמיד אהבתי לצלם. בשנה לפני שחליתי הוצגה באוניברסיטה תערוכת צילום, ואני השתתפתי בה. שני צילומים שלי זכו בשישייה הפותחת, וחשבתי לעצמי שאם השופטים, שהם פרופסורים לאמנות, חשבו שיש לי את זה, אולי כדאי ללכת וללמוד צילום באופן מקצועי, וכך עשיתי.

 

"ממש לפני שחליתי פתחתי סטודיו, שנקרא סטודיו 'טוליפ'. צילמתי שם צילומי הריון, צילומי משפחה, צילומי פורים, בר מצווה, בת מצווה ואירועים קטנים. אהבתי מאוד לצלם בטבע ולא בסטודיו. למשל, בפורים העדפתי את שלגיה ביער ולא על רקע לבן. עם המחלה הפסקתי אט אט לצלם. כבר לא הצלחתי להחזיק את המצלמה, והידיים רעדו. ואז, יום אחד, פנו אלי מחברת רוש ועניינו אותי בסדנת צילום שהם פותחים ברמב"ם".

 

רוש היא חברת תרופות המפעילה זה 14 שנה את הפרויקט "רוש מושיטה יד", שנועד לרומם את רוחם של החולים, לסייע להם בהתמודדות עם מחלתם ולענות על צורכיהם מעבר לטיפול הרפואי. "התלהבתי מאוד מהצעה, אבל שגיליתי שזאת סדנה לצילום סלפי, נרתעתי.

 

"לסדנה קוראים 'אני בתמונה', וחשבתי לעצמי, מה יש לצלם במחלה הנוראית הזאת? אנשים עושים סלפי בים, בטיול, במסעדה, במסיבה. לא כשהם חולים. בנוסף, הרגשתי רע מאוד עם המראה שלי. הסטרואידים מנפחים, ושמנתי ב-20 ק"ג, השיער נשר, והפכתי לקרחת. מה יש לצלם פה?

 

"הכי לא טבעי לצלם חולי. בהתחלה התחלתי לצלם צלליות שלי, השתקפות שלי בחלון וכדומה, ואז המדריך אמר לי: 'גברת, איפה את בתמונה?' לאט לאט התחלתי להתמודד עם הפחד להסתכל על עצמי, והתחלתי לצלם אותי יותר ויותר בבירור. גם לבנות שלי הסברתי שאשה יכולה להיראות גם כמו אמא, שהיא לא חייבת להיראות כמו הברביות בסדרות הטלוויזיה. למדתי לקבל את זה שאני כבר לא בת 20 ולא יכולה להיראות כמו בת 20.

 

"היום אני כבר במקום אחר. חלק גדול מאוד מהתהליך שלמדתי הוא לא להתנצל על שום דבר. בתחילת המחלה לא אהבתי את עצמי, ועם הזמן חזרתי לאהוב את עצמי ואת המראה שלי. ואז התחלתי לתעד כל מה שעברתי, אם במראה, אם בתרופות שאני מקבלת, בדם שמכניסים לי לגוף. האירוני הוא שכיום יש לי יותר מדי ברזל בגוף, אז מקיזים ממני דם. אני מקווה שבאביב הקרוב אוכל לצלם את הפריחה, ולא רק דם".

 

השבוע העבירה קרוכמל הרצאה בפני רופאים וסיפרה להם על ההתמודדות שלה עם המחלה ועד כמה סדנת הצילום עזרה לה להתמודד נפשית עם הקשיים. כעת היא מצפה ליום שבו תתחזק, והיא רוצה לחזק אמהות אחרות שחלו. כמו כן, היא קוראת לציבור הרחב לתרום דם ולהיכנס למאגר מח העצם, המציל חיי אדם, כפי שהצילו את חייה שלה.

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות