כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
פוסט פוסטר

"האהבה הזו לכדורסל זה חיידק שאי אפשר להוציא אותו מהגוף" צילום: חורחה נובומינסקי
"האהבה הזו לכדורסל זה חיידק שאי אפשר להוציא אותו מהגוף" צילום: חורחה נובומינסקי
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

נער הפוסטר של מכבי תל אביב הגיע להציל את הפועל חבל מודיעין

הוא כדרר לצד אגדות כדורסל כמו אנתוני פארקר ונייט האפמן המנוח, בימים בהם שימש 'נער פוסטר' באחת מהקבוצות הגדולות ביותר של מכבי תל־אביב. היום, 15 שנים מאוחר יותר, נקרא אלעד סביון (39) לקחת חלק במאבקי ההישרדות של הפועל חבל מודיעין, ובראיון פתיחה הוא מסביר מדוע הקריב את שנותיו היפות כשחקן לטובת הספסל הנוצץ ביד אליהו

רענן וייס 
פורסם: 28.12.16, 08:49

15 שנים חלפו מאז הימים ההם במכבי תל־אביב , מאז שהניף את גביע הסופרוליג, התאמן לצד אגדות כדורסל, והיה שחקן סגל, גם אם האחרון ברוטציה, באימפריה הצהובה. 20 נקודות קלע במדיה. בסך הכל. היום, קצת פחות מחצי יובל קדימה - וכשהוא עוד מעט נכנס לעשור החמישי בחייו, אלעד סביון (39) עדיין משחק כדורסל. אפילו כאן, ליד הבית, בהפועל חבל מודיעין מהליגה הארצית, אליה הצטרף לפני שבועיים.

 

 

אלעד סביון כמורה נהיגה. "אין לי זמן לכדורסל, אבל אני חייב את זה לעצמי"  (צילום: חורחה נובומינסקי)
אלעד סביון כמורה נהיגה. "אין לי זמן לכדורסל, אבל אני חייב את זה לעצמי" (צילום: חורחה נובומינסקי)

 

סביון לא נעלב גם היום כשהוא שומע את צמד המילים: נער פוסטר. "הרגשתי שייך בכל רגע, גם אם לא שיחקתי בכלל", מסביר מי שהיה בסוף שנות ה־90, ובמשך שלוש עונות (1998-2001), השחקן האחרון בקצה הספסל של מכבי תל־אביב הגדולה. מחלק מגבות לאנתוני פארקר, וצוחק באימונים עם נייט האפמן המנוח, בימים שמכבי תל־אביב באמת הייתה גדולה. "זה שאנשים מצאו לזה שם או כותרת, זה עניין שלהם. לא ראיתי את זה ככה", מוסיף סביון. "חוויתי ועשיתי מה שהרבה שחקנים חולמים. את מה שהיה - אי אפשר לקחת ממני. אם תחזיר אותי היום בחזרה לגיל 21 - תופתע אולי, אבל אבחר באותה הדרך".

 

בשביל הנפש

"בשמונה השנים האחרונות אני ב'און אנד אוף' עם כדורסל", מודה סביון. "עברתי פציעה, כששיחקתי פעם במכבי ראש העין וקרעתי את גיד אכילס. מאז אני, במירכאות, נלחם עם הגוף שלי לחזור לפרקט. הרגל לא נותנת לי לחזור, אבל הראש מסרב להיכנע. שיחקתי לאחר הפציעה קצת בליגות הנמוכות, לפני שנתיים הגעתי לחבל מודיעין, לקדנציה הראשונה שלי כאן. עלינו לליגה א' ועזבתי. עכשיו אני מנסה לעשות שוב קאמבק, לאחר שנתיים ללא כדורסל".

 

למה אתה צריך את זה?

"אך ורק בגלל האהבה הזו לכדורסל. זה חיידק שאי אפשר להוציא אותו מהגוף. השחקנים המקצוענים, או כל שחקן אחר - וזה מתחיל בסביבות גיל שמונה אצל כל ילד - יגידו לך שקשה להוציא את הדבר הזה מהגוף".

 

הוא מתגורר ביהוד, גרוש פלוס שלושה ילדים, ובטח תופתעו לדעת שביומיום הוא בכלל מורה לנהיגה ("עשיתי לפני 11 שנים שינוי קיצוני לחלוטין, בחרתי במקצוע אחר לגמרי"). רק שאת שמהכדורסל, כאמור, הוא מסרב להתנתק: "אין לי ממש זמן פנוי לכדורסל, אבל אני חייב את זה לעצמי, לנפש", הוא מסביר את הנחיצות. "אמנם חבל מודיעין משחקת בליגה הארצית, אבל זה דורש ממני לפחות שלושה או ארבעה ערבים פנויים בשבוע. צריך למצוא את הזמן בין הילדים, העבודה ובכלל החיים. זו כבר לא הפרנסה כמו שהייתה אז, נטו לכיף שלי. אני לא יודע אם זה היה לי יותר קל אם הייתי נשוי, לדעתי היה אפילו יותר קשה".

 

אני בטוח שלא מעט קבוצות חצי מקצועניות מהאזור היו שמחות לקבל אותך.

"חבל מודיעין משחקת בשוהם, וזה יחסית קרוב לבית שלי, אולי במרחק רבע שעה נסיעה. מעבר לזה, יוסי מזרחי (המאמן - ר.ו) הוא חבר מאוד טוב שלי. שיחקנו מספר שנים יחד בליגות הנמוכות, והוא היה גם שחקן שלי כשהייתי מאמן. לפני שנתיים שיחקתי אצל יוסי, כשהתחיל הפרויקט של המועדון הזה בליגה ב', ואני חושב שאני הבן אדם הראשון שהוא דיבר איתו אז על זה, וזרמתי".

 

המאמן בן 24, השחקן מבוגר ממנו ב־15 שנים. לך זה לא היה מוזר?

"זה לא היה מוזר, כי בזמנו ליגה ב' הייתה מאוד חובבנית. לא ממש צריך מאמן בליגה הזו אם יש לך את השחקנים הנכונים. עשינו שם סוג של קבוצת חברים, חלקם עם מספיק ניסיון בליגות האלה ואפילו בליגה קצת יותר גבוהה. היא לא הייתה ליגה תחרותית. לא היה צורך במאמן. אם כל הכבוד ליוסי, היינו יכולים להסתדר גם בלעדיו, אבל אני נותן כבוד לכל אחד. אני בן 39 תיכף, וגם אם מחר יאמן אותי בחור בן 25, אכבד אותו כי ככה אתה גדל בתור שחקן כדורסל. לא מסתכלים על הגיל. אם לא מתאים לך, אל תשחק כדורסל. נכון שעברתי לא מעט דברים ושיחקתי בכל הליגות, מליגה ב' ועד היורוליג, אבל יש גם דרך ארץ, כבוד בסיסי".

 

נוסטלגיה צהובה

מתגעגע לימים ההם?

"הכדורסל הישראלי היה בשנות ה־90 בשיאו, כשהיו שני זרים. כל זר היה משחק 37 או 40 דקות והחבר'ה הישראלים יכלו לבוא לידי ביטוי. בגלל שלמכבי היה תקציב גדול יותר, היא ידעה להביא את הזרים היותר טובים, שעם כל הכבוד לא הכירו את הפועל חולון או את מכבי ראשון. אם אסתכל על כדורסל ישראלי נטו, משנת 1993, כשגליל לקחה אליפות, ועד שנת 2000, זה היה השיא. הגיעו זרים ברמה. היום קבוצות פשוט מחלקות את התקציב ברמה שהן מביאות חמישה זרים, ברמה מאוד נמוכה מהישראלים, אבל בגלל שהוא הגיע מארה"ב - הוא צריך לשחק".

 

עד כדי כך?

"להביא זר בן 22 ב־20 אלף דולר שסיים אתמול קולג', לא הופך אותו לטוב יותר מישראלי בן 25 עם ניסיון בליגת העל. להביא שחקן שרואים אותו כל ערב שיכור במועדון זה לא מקדם את הכדורסל בכלום. הייתי מביא שני זרים ברמה טובה מאוד עם ניסיון וזהו".

 

"למה מכבי היום לא דורסת את הליגה אתה שואל? כשאתה יכול להביא חמישה זרים לקבוצה והישראלים גם מתנדנדים, אז דברים הופכים להיות שווים. משהו בדי.אן.איי של המועדון התקלקל. לטעמי, מאז שמוני פנאן ז"ל עזב, משהו מאוד גדול במכבי

התפרק".

 

היום יש הנהלה צעירה גדולה, הרבה דירקטורים.

"יש פתגם שאומר: 'איפה שיש שני יהודים, יש שלוש דעות'. ההנהלה גדלה וזה הפך לבעייתי. יש חמישה דירקטורים, אז כנראה שיש גם כעשר או 11 דעות לפני כל החלטה שמתקבלת".

 

אז בוא ונתרפק על העבר. מי השחקנים הכי גדולים ששיחקת איתם?

"עודד קטש ונדב הנפלד היו הגדולים ביותר. עודד הוא כישרון שעד היום לא ראיתי מישהו באירופה ברמה שלו. נדב תמיד שם את הקבוצה לפניו, בכל אספקט של המשחק - הגנה, התקפה, חדר הלבשה. הוא רצה שהקבוצה תצליח קודם כל, ורק אז הוא באופן אישי".

 

ומה לגבי שחקנים זרים?

"אנתוני פארקר ללא ספק. אם צריך לבחור אחד נוסף, אקח את קני וויליאמס, שהיה קצת מפוספס לטעמי. מבחינת יכולת הוא היה אחד הגדולים כאן, אבל הראש קצת מסובב. אתה יודע מה, אבחר בנייט האפמן במקומו. שחקן ענק. תרתי משמע".

 

גאוות יחידה

מהכדורסל הישראלי, אגב, סביון לרגע לא התנתק. הוא ממשיך גם היום לראות משחקים ולהגיע למגרשים. "בשנים האחרונות זה חזר לעניין אותי אפילו עוד יותר", הוא אומר. "גם התחלתי לשחק בקבוצת הוותיקים של מכבי ת"א. בשנה האחרונה אני פעיל שם. מאז שחזרתי, חזרה לי גם ההתעניינות בכדורסל. לא שבאמת התנתקתי ממנו, אבל אני הולך למגרשים יותר מפעם. אפילו יצא לי ללכת לראות משחקים בארצית ובלאומית. בטלוויזיה בעיקר רואה את מכבי תל אביב, בגלל החיבור למועדון".

 

יש שיקראו לך שחקן מפוספס. שלוש שנים בקצה הספסל של מכבי תל־אביב, אחר כך עונה בהרצליה, מכבי פ"ת וירידה לליגות הנמוכות. בגיל 39, אפשר להודות שקצת התפספסת?

"תראה, כל ילד שמתחיל לשחק כדורסל, חולם לשחק במכבי. כשמועדון כזה פונה אלייך בגיל צעיר, אתה לא אומר לא. תמיד יש את התקווה לצמוח מתוך המועדון. אם אתה אומר פעם אחת לא למועדון הזה, אתה לא יודע אם בכלל תהיה לך הזדמנות נוספת".

 

ואז מתרגלים להיות נער פוסטר.

"אני לא קורא לזה נער פוסטר, אלא שחקן מן המניין. לא כינור ראשון, שני או שלישי ולא הכוכב, אבל הרגשתי חלק מאוד גדול מהקבוצה הזו לאורך כל השנים, גם כי אנשים מדהימים נתנו לי להרגיש שייך. גם אם אתה אחרון ברוטציה, אתה חלק מהדבר הזה שנקרא מכבי ת"א. תשאל כמה אנשים היו מוכנים להתחלף איתי אז בתפקיד, ותבין את המשמעות של הדבר הזה".רענן וייס צילום: חורחה נובומינסקי

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות