כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
בעקבות החלום

אבו רוקון ועבוד צילום: ריאן
אבו רוקון ועבוד צילום: ריאן
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

שפיק מתאג"ד חושף: לא פשוט להיות קולנוען דרוזי

שבוע לפני מסיבת אירוסיו, ברגע מכונן במשביר לצרכן, הבין ראגב אבו רוקון (שפיק בסדרה "תאג"ד") שהוא אינו מתכוון להתחתן ולהפוך לנהג אוטובוס כמו שציפו ממנו הוריו. פגישה עם מורד עבוד, שגם הוא חיפש את דרכו מחוץ למסלולים המוכרים, גרמה לשני הקולנוענים מעוספיה להציב לעצמם יעד: שלושה פיצ'רים בתוך שנה וחצי. בימים אלה הם מסמנים וי על שלוש יצירות (אחת מהן כבר מוקרנת בפסטיבלים ברחבי העולם) שמותחות ביקורת נוקבת על העולם השמרני, הדתי והעדתי הלוחץ שבאו ממנו

זיו רביב 
פורסם: 02.01.17, 08:44

כשהיה ראגב אבו רוקון, שפיק בסדרה "תאג"ד", בן 24, כבר היה ברור למשפחה שלו ולסביבה הקרובה בכפר עוספיה, שבו הוא נולד וגר, שהוא עומד להתחתן, להקים משפחה ולהתפרנס בתור נהג אוטובוס.

 

עוד במרכז:

שפי פז נעצרה והורחקה משכונת נווה שאנן

 

אבל משהו אחר לחלוטין בער בתוכו ואיים לפוצץ את המסלול הדרוזי המקובל שנסלל בעבורו. הפיצוץ התרחש ברגע דרמטי ובמיקום קצת מפתיע. "זה קרה שבוע לפני מסיבת האירוסין שלי", הוא מספר וידיו מתכווצות לשני אגרופים. "נסעתי עם ארוסתי למשביר כדי לקנות בגדים למסיבה. זו הייתה תקופה שחורה בשבילי והייתי בדיכאון כל הזמן. בעוד עשרה ימים אני עושה את הטסט על האוטובוס ובעוד שבוע אני מתארס ואני בכלל רוצה לעשות קולנוע. העניין הזה העלה המון שאלות ודפק לי בראש כמו פטיש.

 

התביישתי לדבר על זה. מה קולנוע? אצלנו בחברה הדרוזית? מה אתה מטומטם? זאת לא פרנסה וזה לא מקובל מבחינה דתית. פתאום במשביר אני רואה דוכן ועליו ערימת מצלמות וידאו. היה כתוב על השלט: 'מבצע — מצלמות סוני ב־2,500 שקל'. הרגשתי סטירה על הלחי ואמרתי לעצמי, וואיי, איזה דפוק אתה, זה הרי התחום שלך, מה אתה עושה כאן בכלל?"

 

ומה עשית?

"קניתי את המצלמה וויתרתי על הבגדים".

 

והאירוסין?

"הייתי בסערת רגשות באותו רגע. הבנתי שאני לא אתחתן, אבל בגלל הלחץ החברתי עוד זרמתי עם הסיפור. אחרי ארבעה חודשים האירוסים בוטלו וגם נהג אוטובוס לא נהייתי בסופו של דבר".

 

בהמשך הוא נישא לאישה אחרת, וויסל שמה, אבל מאז אותו אירוע מכונן במשביר הוא נשוי גם לתחום הקולנוע.

 

לראות סרטים בשושו

אבו רוקון מספר שמשמעות שמו הפרטי, ראגב, היא תשוקה. ואת התשוקה שניכרת היטב בדיבור שלו ובשפת הגוף שלו הוא רתם באופן כמעט בלעדי לקולנוע, אהבת חייו.

לפני שנה וחצי הולידה האהבה הזאת חיבור עם מוֹרָד עבוד, 30, בן הכפר ויוצר בפני עצמו, ומקץ כמה חודשים של שיתוף פעולה, שכלל הפקת סרטים קצרים, החליטו השניים להציב לעצמם יעד שנראה קצת כמו תסריט של סרט בדיוני. "החלטנו שבתוך שנה וחצי אנחנו מייצרים שלושה פיצ'רים באורך מלא", מספר אבו רוקון.

 

רגע לפני שהדד ליין מסתיים, בעוד כמה ימים, הם בהחלט יכולים להיות גאים בהישג הבלתי נתפס הזה. באמתחתם שני פיצ'רים והשלישי כבר נמצא בעריכות אחרונות ויצא לאור בקרוב.

 

שלושת הסרטים — "זו צוואתי" שטרם הוצג בהקרנות מסחריות, "צא מהסרט שלך" שבינתיים הוקרן רק בכפר אבל כבר התקבל לפסטיבלים בשיקגו ובסידני,

והסרט השלישי שעדיין אין לו שם, צולמו כולם בעוספיה, ובכולם השחקנים הם דרוזים בני הכפר, נון אקטרס. שלוש העלילות הן בעצם קולנוע בתוך קולנוע. ב"זו צוואתי" הגיבור הוא בן הכפר שחוזר אליו אחרי שנות היעדרות ארוכות ומנסה ליצור סרט על המקום, אך נתקל בקשיים ובהתנגדות של התושבים השמרנים. ב"צא מהסרט שלך" הגיבור, שמגלם אבו רוקון, הוא בן הכפר שכל מהותו היא הסגידה לסרטיו ולחייו של גיבור ילדותו, סילבסטר סטאלון ורוקי בלבואה, סיפור שלקוח מחייו האישיים של אבו רוקון.

 

אבו רוקון ועבוד. הדת הדרוזית לא מספיק פתוחה (צילום: ריאן)
אבו רוקון ועבוד. הדת הדרוזית לא מספיק פתוחה (צילום: ריאן)

 

אלא שכמו במציאות, גם ב"צא מהסרט שלך" התושבים בעוספיה דוחקים בו לנטוש את החלומות האבודים והלא מעשיים ולהיות דרוזי טוב, בלי מצלמות ובלי חלומות על קולנוע. הסרט השלישי הוא סרט נעורים שמככבים בו שני ילדים מהכפר שממש במקרה נקלעים לאודישן לסרט, נבחרים לשחק בתפקיד הראשי ומתמודדים עם המהפך שחל בחייהם, מילדים אנונימיים לסלבס.

 

החתימה של אבו רוקון ועבוד ששזורה בתוך כל העלילות גדושה, כמו שאפשר להבין, בביקורת על העולם הדרוזי השמרני ועל הדת הדרוזית שלא תמיד פתוחה מספיק לקבל יוצרים כמותם. "החלום של ראגב בסרט השני הוא להיות רוקי בלבואה, ויש בעיה חברתית עם החלום הזה, כי זה לא חלום דרוזי, זה חלום אמריקאי", מסביר עבוד.

 

ומהו החלום הדרוזי?

עבוד: "זה כמובן אינדיבידואלי לחלוטין ואני לא אשפוט חברה שלמה, אבל הדעה הרווחת היא זו: תמצא עבודה מסודרת, בית, ילדים, משפחה וזהו. להמשיך את השושלת הדרוזית".

 

אבו רוקון: "בחלום הדרוזי יש הרבה דת ומעט קולנוע. אני משווה את האמנות לדת. זה אותו הדבר. אני מדבר כמי שהיה גם בתוך הדת, ובשבילי להאמין באלוהים זה כמו להאמין באמנות. אמנות היא כוח הבריאה, וגם בדת וגם באמנות יש רוחניות".

 

הדת והאמנות יכולות לחיות בכפיפה אחת בחברה הדרוזית?

אבו רוקון: "אי אפשר להסתדר יחד. במציאות הן לא הולכות יחד".

עבוד: "זה כמו שתלך למלך בתקופה מסוימת בהיסטוריה ותגיד לו, 'אתה לא מתאים לי. אנחנו העם והעם צודק. אתה לא רואה את המציאות שלנו'. זה סוג של שליט שלא מוכן לוותר על מעמדו. אין ספק שהדת היא מה שמייחד את הדרוזים. אם תסיר את הדת מה יישאר מכל הסיפור הזה? לא יישאר כלום, אז אנחנו לא פוסלים, אבל רוצים להגיד בואו נשתף פעולה. אפשר לחיות בהרמוניה".

 

אנשי דת צופים בסרטים שלכם?

עבוד: "כמעט לא".

אבו רוקון: "אולי הם רואים את הסרטים בבית שלהם בשושו".

עבוד: "אם לא אני וראגב נעשה את הסרטים שלנו, הצדדים האפלים יישארו אפלים, והעולם הדרוזי יישאר חשוך כי אין יוצרים ואין אנשים שמקריבים".

 

מה אתם מקריבים?

אבו רוקון: "חטפתי המון ביקורת שלילית מהתושבים ויש לנו המון הוצאות".

עבוד: "אנחנו מקריבים את הכול. יכולנו להיות בשקט. החברה הדרוזית זו חברה שמרנית שעוינת את החדשנות ומחפשת את הצפוי ואת המוכר, אבל הקולנוע הוא לא צפוי, ואנחנו בעצם דוחקים את הצפוי הצדה. זה חלק מהאפלה שאני מדבר עליה. יש קולות בכפר שאומרים לך למשל, 'במקום שתשקיע את הכסף שלך במצלמה, מה דעתך לשים את זה על שלד של בית?'"

 

ומה יש באפלה הזאת שאתם מנסים להאיר בעזרת הסרטים?

עבוד: "אנו חיים לפי קודים ומוסכמות שצריך לדבר עליהם. לא יכול להיות שכולנו נהיה אנשי ביטחון ולא יכול להיות שכולנו נאהב להתעסק בתחום הבניין. אנחנו מגוונים, אנחנו חייבים להיות מגוונים. אם אתה רוצה להתפתח אתה חייב להיות פתוח לכל מיני צדדים, בעיקר לאמנות. מי ישדר את הסיפור שלך אם לא אני? השמועות מפה לאוזן זה לא עובד. אני צריך לתחום את הסיפור הזה בתוך נרטיב ובוא סמוך עליי".

 

זה גם קשור להחלטה שלכם לשלב בסרטים תושבים מהכפר שאינם שחקנים?

אבו רוקון: "חלק מהחזון שלנו הוא להחדיר את התרבות הזאת. אתה מאפשר לאנשים שמשחקים לחוש את הקולנוע. אם אני מביא את החבר שלי שמשחק, הוא יביא להקרנה את החבר שלו וכך אתה בונה תרבות".

 

עבוד: "אחד הדברים שעניינו אותי הוא השילוב הסינמאי בכפר כדי ליצור אותנטיות מוחלטת. קולנוע מבחינתי הוא שליחות שבה אנחנו צריכים לשאול מה משמעות חיינו, מה ייעודנו ואם לא לתת תשובה, לפחות לשאול את השאלה. השליחות היא לפתוח את הראש של האנשים, להכיר להם את הקולנוע ולהתמודד עם בעיה קשה שהיא יצירה".

 

כלומר?

עבוד: "יצירה היא בעיה. זה כמו שיש נשים שמנסות להיכנס להיריון כל החיים שלהן ולא מצליחות. אתה רוצה ליצור סרט, ויש הרבה שאלות ואתה מתמודד עם המציאות והיא אומרת לך אל תעשה סרט, אל תיצור".

 

האמירות שלכם יכולות להיתפס כהתנשאות. נשמע שאתם באים לחנך את החברה הדרוזית.

עבוד: "אני אישית לא בא ושופט ואין לי עניין לחנך אנשים. יש ביצירת סרטים סיטואציות שלפעמים החברה צודקת והאמן הוא פנטזיונר. אני לא בא ושם את הדברים בצורה חד משמעית, אני עושה את זה דו משמעי. אם אתה שואל מה המסר, כל אחד יכול לקחת את זה לכיוון שלו".

 

אתם יוצרים בכפר, משלבים רק שחקנים מעוספיה ומעבירים מסרים לחברה הדרוזית. מעניין אתכם להוציא את זה החוצה?

אבו רוקון: "זה הכוח שלנו, הטריטוריה שלנו. בכפר שלי אני מכיר כל בלטה, למשל את שכונת 'מנזול' שנמצאת במרכז הכפר, מבנים עתיקים וקשתיים שבאזור שלהם צילמנו לא מעט. יש דרך קיצור בין השכונות שידועה מאוד בעוספיה. בסרט הראשון חיפשנו לוקיישן, ומורד הציע את המקום הזה. צילמנו ב־2:00 בלילה. היינו בהיי, מכורים לרגע הזה".

 

עבוד: "הסרטים שלנו הולכים יד ביד עם הפה שלנו. אנחנו לא עושים סרטים שרחוקים מהתרבות שלנו. הכוח שלנו הוא בראליזם, אבל כל אמן רוצה לפרוץ החוצה ושהמסר שלו יעבור הלאה. זה לא רק עניין של הכרה. יש לי פיסת אמת ואני רוצה לשתף אותה. זו השאיפה. אני רוצה שהאמריקאים ידעו עליי ושהבריטים ידעו עליי, אבל הסרטים שלנו בעיקרם אנושיים, ובזאת הם אוניברסליים. אדם יכול לראות את הסרט שלנו ולהתחבר אליו, כי הוא לא מדבר רק על חברה ספציפית אחת אלא על נפש של אדם. חוויה אנושית על חלומות ועל אכזבות. אנחנו לא עוסקים רק בדרוזים, אבל דרך הדרוזי שבי אני מספר על עצמי, ואתה מבין אותי ומזדהה איתי כי אני בן אדם כמוך עם ידיים, רגליים, עיניים ורגשות".

 

מוֹרָד זה כמו מוֹרֶד

למרות הדרך האינטנסיבית שהם עושים יחד כקולגות וחברים טובים, כל אחד מהם הוא דמות מעניינת בפני עצמה. אבו רוקון, 31, נשוי, הפך לא מכבר לאייקון סלפי לאחר שהשתתף בסדרת הטלוויזיה המדוברת "תאג"ד".

 

עבוד, 30, חי עם הוריו ומספר שאין ברשותו מכשיר טלוויזיה. הם למדו באותו בית הספר בכפר, אבל לא ממש הכירו עד לפני שנה וחצי. השוני ביניהם חד ובולט. אבו רוקון הוא פרפורמר שמחריש בדיבורו הרועש את יושבי בית הקפה שנפגשנו בו. רוב הכפתורים בחולצתו פתוחים לרווחה וחושפים את גופו, חושפים אותו.

 

לעבוד לעומת זאת נדרשות דקות ארוכות עד שהוא מצליח להתנתק מהתיק שלו ולהסיר אותו מהכתף ולהשתחרר. הוא מדבר בשקט ובחיוך קוסמי ומפנה את גופו לעברי רק כאשר הוא רוצה להדגיש נקודה כלשהי בשיחה, וגם אז תנועות ידיו מאופקות. כשהוא מציג את עצמו בשמו הוא אומר, "קוראים לי מוֹרָד, כותבים את זה כמו מוֹרֶד בעברית וזה מתאים לי".

 

אתה מורד באופייך?

"יש בי לא מעט מזה", הוא מחייך. "תמיד הייתי המתנגד, גם בחבורת הילדים וגם בבית הספר. תמיד התנגדתי למוסכמות. הייתי ילד בעייתי, שתיתי ועישנתי בגיל מוקדם".

אבו רוקון: "הוא היה המפורסם בינינו. יש את הילד הזה שכולם נדבקים אליו ויש את הילד שכולם מתרחקים ממנו. מורד היה הילד שנדבקים אליו, ואני השני. הוא היה מנהיג".

עבוד: "אבל 'מנהיג רע'. יש כאלה שנכנסים למועצות תלמידים וחוגים ומנסים להעביר את המסרים שלהם בדרכים חינוכיות. אצלי זה היה הפוך".

אביו מנהל סניף ביטוח לאומי בכפר, ואמו גננת. הוא עצמו היה כדורגלן מצטיין בתור ילד. "שיחקתי במכבי עוספיה והייתה לנו קבוצה לא רעה בכלל", נזכר עבוד. "זכינו בכל מיני תחרויות והיינו הנציגים של ישראל באליפות אירופית בפינלד. הגענו עד חצי הגמר וכיכבתי, הבקעתי שערים. התפקיד שלי היה קשר, בונה משחק. הכדורגל נתן לי חוכמה".

 

למה חוכמה?

"כי אדם שרואה את כל המגרש, את המהלכים, מייצר בישולים ומבקיע הוא אדם שיכול לעשות סרט".

 

ואיך באמת הגעת לעולם הקולנוע?

"קרה משהו במשפחה שאיכשהו הביא את הטכנולוגיה הכי מתקדמת הביתה. אם זה לא קורה, אין מצלמת וידאו ויכול להיות שאני לא מביים סרטים", הוא משחרר טיזר דרמטי כיאה ליוצר קולנוע ולבונה משחק.

 

אתה מלחיץ. מה קרה במשפחה?

"נולדה שלישייה במשפחה, שתי בנות ובן. אני בא ממשפחה מרובת ילדים — אנחנו שבעה ילדים ואני בדיוק באמצע. השלישייה נולדה כשהייתי בן שש. אבא ואימא יושבים לשיחה ואומרים זה לזה שמדובר במחזה נדיר. משהו מעולם הסרטים, ובדיוק אז היה מבצע על סוני".

 

רגע, גם אצלך הכול התחיל במבצע על מצלמות סוני?

(צוחקים) "כן, אבא הביא סוני עם הקלטות הקטנטנות וזה כביכול האקט הראשוני שהשפיע עליי. אני ואחי הגדול מתחילים לחשוב איך לצלם פרסומות ואיך לשווק את זה לטלוויזיה. התחלנו לחשוב על כל מיני נרטיבים. אני הייתי הקטן, אז באופן טבעי הייתי השחקן. זו החוויה הראשונית, אבל אני לא בטוח שהיא המשמעותית ביותר", הוא שוב מפעיל במיומנות את הלחצן הדרמטי.

 

מה החוויה המשמעותית?

"זה קרה כשהחלטתי ללמוד קולנוע אחרי הצבא. שירתי במחנה הכליאה עופר כמתורגמן בבית משפט צבאי ומאסתי בזה. לא אהבתי את האווירה. זה ליד רמאללה, והיחסים שם היו מתוחים ולא בריאים, אז עברתי להיות קל"ב בבסיס מזון בטירה".

 

בשירות הצבאי בנה עבוד תשתית רחבה של ידע קולנועי וספרותי שילווה אותו בהמשך. "קראתי המון בתקופה הזאת", הוא אומר ומתחיל לפרט. "דוסטויבסקי, טולסטוי ונבוקוב, הוגו ומולייר וקפקא. צפיתי בהמון סרטים, הייתי סינמפיל. היה לי טקס שבו הייתי הולך לספריות וידאו, לוקח ערימות של סרטים, קורסאווה ואורסון ולס. הייתי מתיישב על הרצפה כמו הומלס ומתחיל לעבור על הסרטים, ויום אחד כשאני שם על הרצפה נפל לי האסימון. ראיתי כל כך הרבה סיפורים מכל כך הרבה ז'אנרים ואמרתי לעצמי, 'אתה רוצה להגיד שלך אין סיפור כזה לספר?'"

 

בעקבות השאלות שעלו על רצפת חנות הווידאו החליט עבוד ללמוד קולנוע בוויצו חיפה. שנתיים וחצי הספיקו לו והוא פרש. "אתה יכול לרשום בכיף שאין לי תעודה", הוא מכריז. "חבל על הדיו וחבל על העצים. מבחינתי הלימודים היו רפרוף, ואני רציתי יותר מזה. בגלל שאני אוטודידקט למדתי בעצמי. צפיתי במאות סרטים וקראתי חומרים על הבמאים".

 

מה שקרה בבינת ג'בל

גם סיפור חייו של אבו רוקון מפותל ודרמטי. הוריו התגרשו כשהיה בכיתה א'. אמו חזרה בתשובה ויצאה מהבית, והוא זכה לראותה רק פעם בשבוע. אביו, לדבריו, "הלך לאיבוד, עבד בעבודות שונות — אבטחה ובעיקר נהג מונית — עד שהוא קיבל דלקת מפרקים שממנה הוא סובל עד היום", מספר אבו רוקון. "הגירושים שינו את החיים שלי. פתאום לא קיימת ההרגשה הזאת של ההורים, אז ברחתי לעולם הטלוויזיה, בעיקר לסדרות המצוירות באנימציה יפנית. לפעמים הייתי יושב 14 שעות ביום מול הטלוויזיה".

בזמן שאתה צפית בסדרות יפניות מצוירות, מורד צפה בקורסאווה ובאורסון ולס.

 

(צוחקים) "כן, בזמן שהוא חיפש קולנוע איכותי בספרייה, אני הלכתי וחיפשתי את 'הנסיכה מונונוקי'. זה הקטע פה. כשפגשתי את מורד לפני שנה וחצי הוא דיבר במושגים שלא הבנתי, ידעתי רק איך לכוון את המצלמה".

עבוד: "ראגב חושב מהלב, לא מהמוח, וזה בדיוק הדבר הנכון".

אבו רוקון: " אותו דבר במשחק, אני משחק מהלב ולא מהראש".

 

כשהיה בן עשר ובין סרט מצויר אחד לאחר, נתקל אבו רוקון בסרט "רמבו 2". סטאלון נכנס לחייו והצית את חושיו הקולנועיים. דודו נכנע לתחנוניו ומסר לו את המצלמה שלו, ואבו רוקון התחיל לצלם סרטונים קצרים עם עלילה בכפר, אבל בעלילה שלו בתוך הפריים של עוספיה פחות התלהבו. "לא הבינו אותי", הוא מספר. "עשיתי סרט וקראתי לו 'מקל הקסמים'. אני זוכר שהראיתי את הסרט לאבא שלי והוא לא הגיב לזה. 'יאללה תכבה את זה כבר', ואז הבנתי שאולי אני נכנס לנעליים לא שלי. אמרו לי שזה לא שלנו, לא מהעולם שלנו, כאילו עולם הסרטים שייך לאמריקה ולא לחברה שלנו, וזה קצת הרחיק אותי מהחלום הישן להיות קולנוען".

 

בגיל 14 הוא קיבל את החום שהיה זקוק לו באמצעות הדת וחזר בתשובה בעקבות אמו. "התלבשתי אחרת, בשרוואל דרוזי וכובע. ברגע שאתה לובש את זה אתה מצהיר, 'אני דתי רסמי'. קיבלתי המון מהדת בזמנו".

 

כשהיה בן 18 נטש את הדת והתגייס כלוחם לגדוד 82 של חיל השריון. "עשיתי טירונות והשתתפתי במלחמת לבנון השנייה. וקרה מה שקרה בבינת ג'בל".

 

מה קרה?

"קשה לי לדבר על זה", הוא אומר, עוצר לרגע את דיבורו ואז חוזר בשוונג. "הבנתי שאנחנו בני אדם וכל כך מפגרים. על מה אנחנו נלחמים? היה קטע של הפוגה מהלחימה. הפוגה רשמית שבה אסור לירות זה על זה. יצאתי מהטנק, הסתכלתי אל האופק ואני רואה חוליה במרחק של 300 מטרים. מהתמימות שלי חשבתי שאלה חיילים שלנו. הרמתי את היד, ואז אחד מהם גם מרים את היד עם הנשק לאות ניצחון, ואז המ"פ שלי, אני לא אשכח את זה בחיים, צועק לי, 'תגיד אתה מטומטם, זה האויב. אתה לא רואה?' אבל אלה בני אדם. אני בסך הכול אומר שלום. פה עלתה השאלה למה אנחנו רבים? על מה? למה אני לא יכול לרדת מהטנק ולצעוד 300 מטרים ולשאול אותו, 'מה קורה אחי?' ופה נכנס גם הקטע של הדרוזים. הרי בחיזבאללה יש דרוזים שמשרתים, ואולי הבחור הזה הוא בכלל דרוזי. אז אני צריך להרוג אותו עכשיו והוא יהרוג אותי? על מה? הרי יהודים לא מוכנים להרוג יהודים, וזה בדיוק מה שקרה לי".

 

איך זה השפיע עליך?

"זה שינה לי הכול. זה היה לקראת סוף המלחמה. החלטתי שאני לא רוצה להיות לוחם. שמו אותי במפקדה והשלמתי את השירות. בהמשך נתתי למדינה, עבדתי במעבר קלנדיה בתור מאבטח של החיילים במשך ארבע שנים, ומה שנתתי למדינה הרבה יהודים לא נותנים. מבחינה מצפונית אני נקי, אבל אני לא גאה בקטע של הלוחמה והאבטחה, ככה גדלתי, אבל תכל'ס מה זה נתן לי? נתן לי טראומות, ויש לי ימים שאני בהזיות ואני מפחד מהדלתות האלה שנפתחות אצלי".

 

ההשתתפות שלך בסדרה "תאג"ד" היא סוג של ריפוי?

"יש בזה ריפוי, אבל זה לא רק 'תאג"ד'. לאחרונה שיחקתי בסרט חדש על סיפורו של מדחת יוסף שנפל בקבר יוסף ואני משחק שם קצין ישראלי".

 

מה יקרה לשותפות ביניכם אם למשל תקבל הצעה לשחק בתפקיד ראשי בעונה השנייה של הסדרה?

"דיברנו על זה מורד ואני. טבעי שיהיה בינינו נתק קל, הוא יעשה את הדברים שלו ואני את שלי, אבל החיבור בינינו יהיה תמיד".

 

אבו רוקון למד קולנוע במנשר במשך שנה אחת ואז עזב את הלימודים. בה בעת למד קורסים במשחק, ובשנים האחרונות עבד בתור במאי עצמאי והפיק סרטים פרטיים לגופים ולאנשים פרטיים. החיבור בין השניים, שהיום נראה טבעי וחזק כל כך, קרה אחרי שהוזמנו שניהם לביתו של חבר משותף בכפר כדי ליצור סרט יחד.

"החבר אמר לי שראגב הוא מהכפר, איש קולנוע", משחזר עבוד. "תמיד ידעתי על ראגב, אבל רציתי שהמפגש בינינו יהיה טבעי, כמו בסרט שיש בו התפתחות נכונה. עד אז בקושי נפגשנו. הייתי רואה אותו לפעמים במתנ"ס או באוטובוס, לא יותר מזה. נפגשנו כשהיינו בשלים לכך, אחרי שכל אחד עבר כברת דרך".

 

אבו רוקון: "עד שפגשתי את מורד באותו ערב פגשתי כל כך הרבה אנשים מהכפר שעבדו איתי על סרטונים קצרים, ובכל פעם התאכזבתי מהם מחדש. בפגישה איתו מורד התחיל לספר לי על תסריט שהוא כתב. אמרתי לעצמי, 'בטח תסריט של רבע שעה'. והוא אומר לי, 'לא, זה תסריט שלם, פיצ'ר של שעה וחצי'. פה התחילו המנורות אצלי להבהב. אמרתי לו, 'סליחה, מה שעה וחצי?' והוא אומר לי, 'אולי אפילו שעתיים'. וזה הספיק לי. אמרתי לו סבבה, אל תמשיך, אני איתך בעניין הזה".

עבוד: "הייתה בינינו כימיה גדולה מהרגע הראשון. אני אפילו אסחף ואגיד סינתזה. שזירה נכונה של עשייה, וכבר ידעתי בתוך תוכי שראגב הוא הקטליזטור הטוב ביותר שאני יכול לדמיין לעצמי. זה אדם שיכול לתרגם את הדמיון שלי למציאות. אין עוד אדם שיכול להכיר אותי כל כך טוב, כי הוא נולד באותה נקודה בעולם ויש לו אותם ערכים והיסטוריה כמו שלי. בסוף הפגישה הוא אמר לי, 'ידידי, הסרט הזה יצא לאור. בכוח, במוח, מלחמת עולם שלישית'. זה מה שרציתי", הוא אומר ושניהם מחייכים.

 

וכחלק מהאסטרטגיה שלך, המלחמה הזאת, החלטתם שאתם הולכים על שלושה סרטים בשנה וחצי.

עבוד: "אמרנו שאנחנו הולכים על זה עד הסוף ולא רואים בעיניים. זה נבע באופן טבעי מהמפגש. הגענו מוכנים ליצירה המשותפת שלנו, כל אחד לחוד, ובאופן טבעי זה פשוט גלש מאיתנו".

 

הפכתם להיות הגולן־גלובוס של החברה הדרוזית.

אבו רוקון צוחק: "מי זה גולן גלובוס?"

 

אגב, מאין הכסף להפקה של שלושה פיצ'רים? אנחנו מדברים על סכומים אדירים.

אבו רוקון: "מהכיסים שלנו. אני ויתרתי על הרבה עבודות בתור עצמאי. ויתרנו בחיוך רחב כי אנחנו עושים משהו שיחיה לנצח. שנינו לקחנו הלוואות. יש לי חובות של 250 אלף שקל רק בגלל האמנות. הבנק כבר לוחץ ואני ממש על הקצה, אבל זה לא מטריד אותי כי אנחנו רודפי חלומות. לא משנה איזה מחסום או קיר או הר עומד מולך, פשוט תעבור אותו. לא כל הזמן צריך להסתכל ולהגיד זה בלתי אפשרי וקשה. הרי למה אנחנו חיים? מה הטעם בחיים אם לא נגשים את החלומות שלנו? אני לא מבין את האנשים שמוותרים על החלומות שלהם או את אלה שאומרים לי, 'עזוב אותי, זה לא מציאותי מה שאתה אומר'. אז מה המציאות? עבודה? כסף?"

עבוד: "אני רוצה לקחת משפט בהשאלה מהקולנוען הצרפתי רובר ברסון. הוא אמר שבן אדם חייב ליצור ציפיות רק כדי להגשים אותן".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    לפורוםלפורום


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות