כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
מציאות קשה

"העבודה עם הילדים הכי קשה". עיסא פארס צילום: אפי שריר
"העבודה עם הילדים הכי קשה". עיסא פארס צילום: אפי שריר
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

הכי קשה לשלוח את הילדים הסורים חזרה לתופת

העובד הסוציאלי עיסא פארס מלווה את מאות הפצועים הסורים, רבים מהם ילדים, המוּבאים לטיפול בבית החולים זיו בצפת. לרוב הוא הכתובת היחידה עבורם לכל בעיה החורגת מגבולות הטיפול הרפואי. "כשהם משתחררים, אני כועס על כך שאני צריך לשלוח אותם חזרה לתופת. זה קורע את הלב"

בועז כתבן  
עדכון אחרון: 27.12.16, 10:22

העדויות הקשות שהגיעו בשבוע החולף מאזור הקרבות באזור חאלב, העיר הגדולה בצפון סוריה, עוררו גל של הזדהות עם סבלם של האזרחים, ורבים בישראל ביקשו לסייע לפליטים הסורים. עבור עיסא פארס, עובד סוציאלי בבית החולים 'זיו' בצפת, המציאות הקשה הזאת היא כבר עניין שבשגרה. נכון להיום, מעל 2,500 פצועים סורים כבר קיבלו טיפול בישראל - 700 מתוכם ב'זיו' - והוא הכתובת עבורם לכל בעיה החורגת מגבולות הטיפול הרפואי, החל ממחסור במסרק או בבגד, דרך הצורך לשוחח עם מישהו ועד ארגון תרומה לפרוטזה, כדי שיוכלו לשוב ללכת.

 

קראו עוד ב-mynet:

"לא קל להתמודד עם המראות והסיפורים". פארס (צילום: אפי שריר)
"לא קל להתמודד עם המראות והסיפורים". פארס (צילום: אפי שריר)
 

 

כאשר מגיע פצוע מסוריה, הוא עובר תחילה בדיקות וטיפול ראשוני בחדר הטראומה ופארס, הדובר ערבית, כבר נמצא שם כדי לעזור לקלוט אותו בבית החולים.

"כל פצוע שמגיע עובר סדרה של בדיקות", הוא מספר השבוע, "חלקן פולשניות מאוד ועלולות לזעזע אותו. רוב הפצועים נמצאים ממילא במצב נפשי קשה ולא מבינים מה הצוות רוצה מהם. אני נמצא איתם כבר מהתחלה ומסביר להם מיד מה הפרוצדורה הרפואית ומה הרופא או האחות מנסים לעשות.

 

"בדרך כלל, עובד סוציאלי עובד גם עם המשפחות, וכאן אני למעשה ממלא את תפקיד המשפחה. אני מלווה ותומך, מביא להם מה שצריך ומבקר אותם פעמיים ביום. אנשים מגיעים לכאן עם פציעות מלחמה קשות ומורכבות מאוד, ולא קל להתמודד עם המראות והסיפורים".

 

"כבר יצא לי לראות פציעות קרב, אבל הפציעות האלה אחרות", מוסיף העו"ס הראשי של המרכז, יניב בן־שושן. "זו מלחמה אכזרית, אנשים יוצאים משם קרועים לגמרי. פארס הוא גם אבא וגם אמא בשבילם. מדי פעם הוא מביא להם מזון וחטיפים מהקפיטריה. זה נראה עניין פעוט, אבל בשביל מי שמאושפז שבועות וחודשים ואף אחד לא מביא לו אוכל מהבית - זה מעשה בעל משמעות רבה".

 

נזכר בילדות

פארס (40), תושב כפר בצפון, נשוי ואב לשניים, היה בעבר הנדסאי תעשייה וניהול, עד שלדבריו הרגיש - מסיבה שאינו מצליח להסביר - שהייעוד שלו הוא בעבודה סוציאלית. הוא למד במכללת 'תל חי' והתחיל לעבוד כעו"ס של המחלקה האורתופדית ומחלקת הדיאליזה ב'זיו'. חודשיים אחרי שנכנס לתפקידו התחילו להגיע פצועים מסוריה, וכעו"ס דובר ערבית הוא התבקש לסייע להם. רוב הפצועים נמצאים במחלקה האורתופדית שתחת אחריותו, אבל הוא נאלץ להתרוצץ גם בין המחלקות הכירורגיות ומחלקת הילדים, שבהן מאושפזים רוב הפצועים.

 

"מה שהכי משפיע על הפצועים זה הגעגועים". עיסא פארס (צילום: אפי שריר)
"מה שהכי משפיע על הפצועים זה הגעגועים". עיסא פארס (צילום: אפי שריר)

 

"העבודה עם הילדים הכי קשה", הוא אומר. "בבית יש לי שני ילדים ואני לא יכול שלא לחשוב עליהם. לפעמים זה גם גורם לי להרהר בילדות שלי - מה

היה קורה לי אילו עברתי חוויות כאלה בגילם? איך החיים שלי היו נראים? היו שם ילדים שאפילו נולדו כאן. אחד שהכי נכנס לי ללב היה ילד בן עשר, שאיבד את שתי רגליו, ולמרות זאת חייך כל הזמן. לראות אותו כל בוקר במחלקה נתן לי כוח. כשרק הגיע לכאן הוא היה בהיסטריה וצרח, אבל לא בגלל הפציעה - הוא צעק 'אבא שלי עובד בתחנת דלק, הוא לא יכול לשלם על הטיפול'. הייתי צריך להרגיע אותו שהכסף לא יהווה בעיה".

 

ילד נוסף שנחרת בזכרונו של פארס איבד את מאור עיניו ואת כף ידו. בהתחלה היה הילד משוכנע שמדובר באובדן זמני, ופארס נאלץ - יחד עם הצוות הרפואי - להסביר לו את המצב ולעזור לו להשלים איתו. בהמשך הביאו לו מדריכה שיקומית, שלימדה אותו איך להשתמש במקל וכיצד להסתדר בעולם כעיוור. "המדריכה הביאה לו מקל", מספר פארס, "ולימדה אותו איך ללכת לבד לשירותים, איך להתקלח לבד ולהסתדר במסדרונות. הוא התקדם ממש יפה, אבל אחרי כמה ימים הוא אמר לי: 'אדון פארס, אני מאוד מודה לכם על מה שאתם מלמדים אותי, אבל איך זה קשור לחיים שלי בבית? הרי בגלל ההפצצות נטשנו מזמן את הכפר שלנו ואנחנו חיים במסתור ביער'".

 

"אין לאן לחזור"

מסיבות בטחוניות, פצועים מסוריה מגיעים ללא חפצים אישיים. אחד הדברים הראשונים שפארס עושה עם כל פצוע הוא לדאוג לדברים יומיומיים, כמו מברשת שיניים, שמפו ובגדים להחלפה. בהמשך, הפצועים מרגישים שהם יכולים לתת בו אמון, פותחים את הלב ומוכנים אפילו לגלות את שמם האמיתי. "צריך לזכור שהם מגיעים ממלחמה לארץ זרה, שמבחינתם היא אויב", הוא אומר, "אי־אפשר לצפות שכל פצוע יספר לי מיד את סיפור חייו".

 

במרכז הרפואי מספרים על התגייסות עצומה של הציבור כדי לתרום לפצועים ציוד ובגדים, והשבוע כבר גויסו מתנדבים שיעזרו לטפל בכמויות העצומות. אחת התורמות היא אביבה בלום מקרית שמונה, שלדבריה שמעה על מצב הפצועים והרגישה צורך לתרום להם. "קשה לראות דבר כזה ולהתעלם", היא מסבירה, "אני ממשפחה של ניצולי שואה, וגם לזה יש חלק בתחושת המחויבות שלי לעזור".

 

אחת התרומות המרגשות היתה לטובת ילדה סורית, שהגיעה ל'זיו' במצב של סכנת חיים בגלל מחלת הסוכרת. "מהרגע הראשון הובהר לצוות ולי שכאשר יסתיים הטיפול, הילדה תחזור אל התופת", מספרת ד"ר אורנה דלי־גוטפריד, מנהלת המרכז לסוכרת נעורים, שטיפלה בה. "ידענו שהילדה השברירית הזאת לא תשרוד בלי ציוד רפואי מתאים".

 

דלי־גוטפריד פנתה אל ברנרד בריסולייר, בכיר בחברת 'אבוט־גרמניה', שהחליט להעניק לילדה מכשיר לניטור סוכר מסוג 'ליברה', הנחשב למשוכלל ביותר בעולם ומסוגל לסרוק את הסוכר בדם ללא דקירה. הילדה חזרה בינתיים לארצה ובהיעדר אפשרות להגיע לבדיקות רפואיות סדירות, הגדירו במרכז את תרומת המכשיר כ"מצילת חיים".

 

"נאלצנו לצייד אותה גם בכמות של מזרקי אינסולין שתספיק לזמן רב", מוסיף בן־שושן. "כאשר פצוע ישראלי משוחרר מאשפוז, אנחנו יודעים שהוא יחזור למקום שיש בו מערכת בריאות מתַפקדת. בדרך כלל מספיק לתת תרופות למספר ימים ומרשם, ובמקרה הצורך המטופל יכול להגיע לרופא המשפחה להמשך טיפול. אבל במקרה של הסורים אין לנו מושג מתי הם יראו בית מרקחת או רופא, אז אנחנו מנסים לתת להם אספקת תרופות גדולה ככל האפשר.

 

"לכן הצורך בתרומות כספיות הוא גדול מאוד. רבים מהפצועים מגיעים עם קטיעות, ואין מי שיממן להם את הציוד הנדרש. לפעמים אנחנו גם משחררים אותם עם ציוד יקר, כמו מכשירים שנועדו לטפל בפצעים דלקתיים, מתקנים שנועדו לקבע פרוטזות עד להחלמה מלאה ואפילו כיסאות גלגלים. זה ציוד שהמרכז הרפואי לרוב משאיל והוא מוחזר בתום השימוש. כאן, מן הסתם, אי־אפשר להחזיר".

 

"אנחנו מבקשים להודות לכל הפונים אלינו ברצון לסייע ולתרום", אומר השבוע ד"ר סלמאן זרקא, מנהל 'זיו'. "אנחנו נפעמים מגל התגובות הרחב ושמחים על כך שהציבור מבין ומוקיר את הסיוע לפצועים הסורים. כל תרומה חשובה ויכולה לעזור לפצועים, החוזרים לארץ שסועה ללא יכולת לתפקד - אלא אם יצוידו בקביים, בפרוטזות ובציוד רפואי מינימלי כדי לשרוד".

 

געגועים הביתה

אחד התפקידים העיקריים של פארס כעובד סוציאלי הוא הטיפול השיקומי בפצועים, שנועד לשלב אותם בחיי היומיום. בדרך כלל התהליך מתבצע בתוך הקהילה, בביתו של הפצוע או במוסדות שמיועדים לכך, אבל לסורים אסור לצאת מבית החולים. יותר מכך, שוטרים צבאיים המלווים אותם מופקדים לשמור שלא יבואו במגע עם האוכלוסייה הישראלית. חלק מהפצועים, בעיקר הצעירים, מלווים בקרוב משפחה, אולם אחרים נמצאים לבדם בתקופת האשפוז. הבידוד שנגזר עליהם הופך את פארס לפעמים לאוזן הקשבת היחידה שאיתה הם יכולים לדבר. חלקם מארחים חברה זה לזה, ולפעמים הדבר כרוך בהתערבות מיוחדת. "היה פצוע אחד שאושפז לבדו במחלקה הכירורגית", הוא מספר, "והעברנו אותו לכמה שעות למחלקה האורתופדית, כדי שיוכל לפגוש את הפצועים האחרים ולהפיג קצת את הבדידות".

 

תפקיד מרכזי נוסף של פארס הוא לדאוג לכך שחולים המשתחררים מבית החולים יוכלו לחזור לסביבה תומכת ככל האפשר. "לשם כך אני נמצא בקשר עם המשפחה שלהם, עם קופת החולים, עם מחלקת הרווחה ועם מוסדות כמו בתי ספר ועמותות, שיכולים לסייע להם בהמשך הדרך", הוא מסביר. "אני עושה כל מה שצריך כדי להיות בטוח שאני שולח אותם למקום הכי תומך שאפשר. אבל עם הפצועים הסורים, התחושה העיקרית שאני מרגיש כשהם משתחררים זה כעס".

 

כעס על מה?

"אני כועס על כך שאני צריך לשלוח אותם בחזרה לתופת. זה קורע לב".

 

יש כאלה שמבקשים להישאר?

"לא. מה שהכי משפיע זה הגעגועים. כולם רוצים לחזור לבית ולמשפחה, גם אם פעמים רבות אנחנו לא בטוחים מה נשאר מהם אחרי ההפצצות".

 

● תרומות ניתן להעביר ל'קרן מחקרים', בנק דיסקונט, סניף 98, חשבון מס' 44591.

 

פרסום ראשון: 27.12.16, 08:32

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 

 
לכתבה זו התפרסמו 15 תגובות    לקריאת כל התגובות ברצף
נא להמתין לטעינת התגובות

קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות