כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
אהבה לנצח

צבי ויוטה ברגמן צילום: קובי קואנקס
צבי ויוטה ברגמן צילום: קובי קואנקס
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

הזוג שחוגג 70 שנות נישואים מגלה: כך תשמרו על הזוגיות שלכם

צבי ויוטה ברגמן נפגשו לראשונה בגטו לודג' בפולין. הוא היה בן 20, מדריך בתנועת נוער שפעלה בחשאי בין חומות הגטו, והיא נערה בת 15. בהמשך הועברו לאושוויץ והצליחו לשרוד, אך איבדו את כל בני משפחותיהם. ב־2 ביולי 1946 התחתנו, עלו לארץ והתגוררו בקיבוץ עד שעברו לחולון. בקיץ האחרון הם חגגו 70 שנות נישואים, עם ילדיהם, נכדיהם ו־12 נינים: "תהיו עסוקים ואל תבזבזו זמן על ריבים"

חופית כהן 
פורסם: 16.10.16, 08:25

74 שנים אחרי שנפגשו בגטו לודג' בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה, צבי ויוטה ברגמן מחולון חגגו הקיץ 70 שנות נישואים. צבי היה אז בן 20 (כיום 94) ויוטה בת 15(כיום בת 89) וההיכרות המוקדמת שלהם לא הייתה רומן נעורים קלאסי. הם נאבקו יחד לשרוד את השואה, ניחמו זה את זה על אובדן המשפחות שלהם וחלמו על היום שבו יעלו לארץ המובטחת. "במקום שאנחנו באנו ממנו לא היה מקום לזוגיות ולאהבה, רק כשנגמרה המלחמה התחלנו לחשוב על חתונה", מספר צבי.

 

עוד בשפלה:

  • החתן והכלה נגד האולם: נאלצנו לנקות בעצמנו 

 

"חניכה בולטת"

שניהם הגיעו ללודג' בגיל צעיר אך נפגשו לראשונה בגטו שהגרמנים הקימו ליהודי העיירה. כחניך בתנועת הנוער הציונית צבי נאבק להמשיך ולקיים את פעילות התנועה גם בגטו, דבר שנעשה באופן מחתרתי מחשש שדווקא האסירים היהודים ילשינו לחיילים הנאצים.

 

"קיימנו פעילות במרתפים כאשר תמיד היה מי ששמר בחוץ", משחזר צבי. "הנאצים בכלל לא נכנסו לגטו, הם לא היו צריכים. לצערי, היו יהודים שהלשינו להם על הנעשה ולכן עשינו את הכל בשקט. היה לי כבר ניסיון של חמש שנים כחניך בתנועה, ידעתי שיש לנו כמה קיבוצים בארץ ישראל ולכן במפגשים תמיד דיברתי על החלום הגדול - לעלות ולסייע בבניין הארץ. לשמחתי הרבה צעירים רבים לקחו חלק בפעילות והיו לי בין 30 ל־50 חניכים".

 

חתונה בלי צלמים, מוזיקה ואפילו לא אוכל אבל עם הרבה שמחה. הזוג ברגמן (צילום: קובי קואנקס)
חתונה בלי צלמים, מוזיקה ואפילו לא אוכל אבל עם הרבה שמחה. הזוג ברגמן (צילום: קובי קואנקס)

 

צבי מספר על המפגש הראשון עם יוטה. "באחד הימים הגיעו משפחות נוספות ואחת מהן הייתה משפחתה של יוטה. אביה נפטר לפני השואה והיא הגיעה עם אחיה ואמה. מיד היא הפכה לחניכה בולטת, כריזמטית ואקטיבית, היה ברור שיש בה המון אנרגיות ורצון לקחת חלק במפעל הציוני. היו לנו שיחות ארוכות, חלמנו על היום שהמלחמה תסתיים ונוכל לעזוב את אירופה ולחיות במדינה משלנו".

 

מתי החלו ניצוצות האהבה?

"לא במחנה, זה בטוח. אני הייתי בוגר ממנה בחמש שנים, וכנער זה היה מאוד משמעותי. אין לי בעיה להשתחצן קצת ולגלות שהיו לי חברות אחרות בגטו, בוגרות יותר ממנה. יוטה עדיין הייתה מאוד צעירה והיה לי קשה לחשוב עליה במובנים רומנטיים".

 

ב־1944 הנאצים הכריזו על חיסול הגטו. "אבי כבר נפטר בגטו ואני עזבתי עם אימי ואחותי לאושוויץ", מספר צבי. "לא הייתה לי אפילו הזדמנות להיפרד מיוטה ומשאר החניכים, הכל קרה מאוד מהר. תוך זמן קצר גם יוטה ומשפחתה גורשו לאושוויץ ושם שנינו איבדנו את כולם, לא נשארה לנו משפחה".

 

ביחד ולחוד

אחרי סיום המלחמה העבירו את צבי לקיבוץ שהוקם בלודג'. "הגעתי חולה מאוד וחבריי, שכבר שהו שם כמה חודשים, טיפלו בי. זמן קצר אחרי שהחלמתי גם יוטה הגיעה לשם והמפגש היה מרגש, כל כך שמחתי שהנערה הצעירה הזו הצליחה לשרוד ולחזור מהתופת שחזקים ממנה לא שרדו אותה.

 

"תוך זמן קצר התחלנו להפעיל שוב את סניף הנוער הציוני", הוא משחזר. "למרות הקושי והדוחק הרגשנו תחושת שליחות, שזה היעוד שלנו ואנחנו חייבים לעודד עוד צעירים להצטרף לתנועה הציונית".

 

בשלב זה התחילה הידידות בין צבי ליוטה להתפתח. "השיחות האישיות הפכו לנשיקות והבנו שאנחנו רוצים להיות יחד. ב־2 ביולי 1946 ערכנו חתונה צנועה, הגיעו כמעט 200 אנשים מהקיבוץ שלנו ומקיבוצים נוספים. אוכל וצילומים לא היו אבל הייתה הרבה שמחה כי בימים ההם רק חיפשנו סיבה לחגוג, אלו היו התחושות שלנו אחרי המלחמה".

 

איך נראים חיי נישואים במחנה פליטים?

"שונה לחלוטין מחיי הנישואים שאנחנו מכירים היום. עד 1950 בכלל לא גרנו יחד, בקיבוץ בלודג' ישנו 10

או 15 אנשים בחדר, לא היה מקום להתפנק ולבקש חדר לבד כשכולם מצטופפים יחד. לא העלנו על דעתנו לחפש פינה משלנו כי לא הייתה אפשרות. לעיתים היינו גוררים מיטה למסדרון ומכסים בווילון, אבל יותר מזה לא יכולנו לבקש".

החיים הקשים נמשכו גם כאשר עלו לארץ ב־1948. "גרנו בקיבוץ להט, לא חיינו לבד כזוג כי חולקנו לחדרים גדולים. במשך תקופה קצרה היה לנו אוהל משלנו, אבל אני תמיד מספר בצחוק שכאשר היינו הולכים לעבוד היה חמור שגר לנו באוהל, ובלילה הוא היה מפנה לנו אותו. ביום היינו עובדים בקיבוץ ובערב שומרים על היישובים היהודים. היינו עסוקים מאוד ולא היה לנו פנאי לחשוב על זוגיות או פרטיות, בעיקר נאבקנו כדי להקים את המדינה".

 

המעבר לחולון

לאחר כמה שנים, כשהקמת הקיבוץ לעולי לודג' לא הצליחה, החליטו בני הזוג לעבור לשכונת מפד"א אזרחי בחולון. הם ילדו בת ובן והתחילו לחיות את החלום הגדול עליו דיברו במחנה הפליטים - הקמת בית במדינת ישראל.

 

את האירועים ההיסטוריים צבי יודע בעל פה - תאריכים, מקומות ושמות, אבל כשמתחילים לדבר על רומנטיקה וזוגיות - ליוטה יש את כל התשובות. "אחרי המלחמה לא היה לנו כלום, איבדנו את הכל ושנינו היינו אנשים בודדים, בלי משפחה או בית, היה לנו רק האחד את השנייה והחזקנו בזה חזק", מספרת יוטה.

 

"בעולם שבו לא ידעתי לאן אני הולכת ומה יעלה בגורלי, ידעתי שיש מישהו שדואג לי ויתמודד יחד איתי בכל קושי", היא מוסיפה. "כשנולדה לנו בת שנינו היינו המומים, לא היה לנו מושג מה לעשות איתה, אפילו להחליף חיתול לא ידענו. בכל פעם שהרמתי אותה פחדתי שהיא תישבר לי בידיים, אבל יחד למדנו מה זה להיות זוג ואיך לטפל בילדים".

 

איך שומרים על חיי נישואים במשך 70 שנה?

"צריך להבין שלא כל דבר הוא על חודו של סכין, לא על כל שטות חייבים לריב, מותר גם לוותר ולשכוח. בשנים הראשונות לא היה לנו זמן לריב בגלל שהיינו עסוקים בהישרדות, בקיבוץ שמנו את הקולקטיב במרכז ולא היה זמן לפרט. היום אין לנו זמן לריב כי אנחנו גרים בדיור מוגן של משען וכל הזמן יש פעילות.

 

"אולי זה הטיפ הכי טוב שיש לי: תהיו עסוקים ואל תבזבזו זמן על ריבים. בנישואים צריך כל הזמן להתגמש ולהתפשר, לדעת להתרכז במה שחשוב ולא בדברים המיותרים".

 

המשפחה של צבי ויוטה גדלה במשך השנים: "מהבת יש לנו שלוש נכדות ומהן 11 נינות, ומהבן יש לנו שלושה נכדים ונין אחד. בכל שנה חגגנו יום נישואים, פעם יותר צנוע ופעם פחות, הכל תלוי ביכולת. ביום הנישואים האחרון, כשחגגנו 70 שנים יחד, ערכנו אירוע גדול בכפר המכבייה, הגיעו כל בני המשפחה והחברים והיה מרגש מאוד. אנחנו משתדלים לפגוש את כל המשפחה לעיתים קרובות, פעם אירחתי את כולם בכל יום שישי, היום זה פחות מתאפשר אבל יש לנו קשר חם עם כולם".

 

פעיל בארגון

לפני 15 שנה נבחר צבי ליו"ר ארגון יוצאי לודג' בישראל, אחרי שבמשך שנים רבות שימש כגזבר הארגון. הוא משתדל לנהל את העמותה מדירתם בדיור המוגן, וגם בגילו המופלג לא חושש לנסוע לסידורים בתל אביב, לשאת נאומים בוועידות ולהילחם עבור זכויות הקשישים. חודש אוקטובר הוא חודש הקשיש הבינלאומי, אך צבי לא מוצא הרבה סיבות לחגוג אותו. "מאוד קשה לי לראות את מצבם של ניצולי השואה והקשישים בארץ. לא לכל אחד יש משפחה ויכולות כלכליות ובגלל זה אנחנו בארגון משתדלים לסייע למי שזקוק ומתקשה להתמודד עם הרשויות שמופקדות על העברת פיצויים וקצבאות. הארגון הוקם לפני המלחמה במטרה לעודד את העלייה של יהודי לודג', אבל אחרי השואה הוא שינה את ייעודו ובעיקר ניסה לסייע לפליטים וכיום לקשישים.

 

"ביוני 2017 יש בחירות בארגון אבל אני מאמין שאפרוש", אומר צבי. "יוטה ואני מאוד עסוקים והגיע הזמן לנוח קצת. היא אוהבת לקרוא ואנחנו מקבלים כל ספר חדש שיוצא בפולנית, אבל אם להיות כנה הוצאות הספרים בארץ ובפולין לא עומדות בקצב שלה, היא קראה כל ספר כבר שלוש פעמים".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    לפורוםלפורום


 

 
לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות    לקריאת כל התגובות ברצף
נא להמתין לטעינת התגובות

קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות