כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
גאווה ישראלית

בהצלחה! ראובן מגנאג'י צילום: גבריאל בהרליה
בהצלחה! ראובן מגנאג'י צילום: גבריאל בהרליה
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

נפצע ואיבד 13 מחבריו לצוות בג'נין: הלוחם שנוסע לייצג את ישראל בריו

ראובן מגנאג'י מחולון נפצע במבצע חומת מגן ואיבד 13 מחבריו לצוות. אחרי סדרת ניתוחים וכאב נפשי גדול, הוא הפך לחותר קיאקים. היום (רביעי) הוא יצעד בטקס הפתיחה של המשחקים הפראלימפיים בריו וינסה להעפיל לגמר אולימפי. "אחד הדברים היותר מרגשים הוא לקבל הודעת תמיכה מאחת המשפחות השכולות שצופות וגאות מרחוק", הוא אומר

רענן וייס 
פורסם: 07.09.16, 07:44

היום (רביעי) יצעד ראובן מגנאג'י בטקס הפתיחה של המשחקים הפראלימפיים בריו שבברזיל. זו תהיה ההשתתפות השלישית ברציפות שלו במשחקים, רק ש־14 שנה קודם לכן החותר הפראלימפי מחולון לא העלה על דעתו בכלל שיהיה ספורטאי תחרותי במלוא מובן המילה.

 

"זה קרה זמן קצר לאחר הפיגוע במלון 'פארק' בנתניה, בערב פסח 2002", הוא שחזר בראיון בעבר. "גויסתי למילואים בצו 8 בערב החג. אני אדם דתי, כך שלא שמעתי קודם לכן על הפיגוע. הסירים כבר היו על הפלטה, ואז הגיע הטלפון. אשתי לקחה את הילדים ונסעה להורים. אתה מיד מבין שזו לא סתם עוד קריאה לשירות מילואים, אלא שיש כאן הרבה מעבר. התחושה הייתה קשה".

 

עוד במדור הספורט:

אלירן מצקי התגבר על פציעה קשה ונולד מחדש

חשיפה: מה קורה באמת בעולם ההתעמלות האמנותית?

 

מגנאג'י."לא תכננתי להגיע למקום שאני נמצא בו היום" (צילום: גבריאל בהרליה)
מגנאג'י."לא תכננתי להגיע למקום שאני נמצא בו היום" (צילום: גבריאל בהרליה)

 

דממת מוות

ימים ספורים לאחר כניסת הכוח, התרחש האירוע הטראגי. מבין 14 חיילי המחלקה שנכנסו למחנה הפליטים בג'נין, מגנאג'י היה היחיד ששרד את מארב המחבלים. "זה היה בערב יום השואה, נתנו לנו הוראה לטהר בית נוסף", הוא ממשיך ונזכר בכאב. "כבר היה לפנות בוקר, ואחרי שבוע בשטח רמת המתח ירדה, אבל מוזר שאצלי זה לא קרה. אני חושב שזה מה ששמר עליי. הייתה לי תחושה שמשהו נורא הולך לקרות, וזה לא משהו שמאפיין אותי. מאז למדתי להקשיב לבטן שלי".

 

מה אתה זוכר מאותו אירוע קטלני?

"נפתחה לעברנו אש תופת, כמו גשם של אש. חטפתי כדור ברגל והבנתי שהמצב לא טוב. החובשים עברו בין חייל לחייל, התחילו לספור פצועים וגררו אותי לפינה. שמו לי חוסם עורקים וחזרתי לירות ולחפות על השאר, אבל סביבי כבר לא ראיתי אנשים, רק שמעתי שהקשר קורא לעזרה. הבנתי מי נפצע לפי הצעקות שנשמעו ברקע. זחלתי לאחור והייתה במקום דממת מוות. שמעתי קולות בערבית וחששתי שתכף יגיעו גם אליי".

 

מה עשית?

"נשארתי עם רימון ביד ללא נצרה, והתחלתי לחשוב מה עושים. ידעתי שאני מאבד דם, ושאם אאבד הכרה הוא יתפוצץ, אז עם השיניים דחפתי את הנצרה חזרה לרימון. אחרי שעה ארוכה הגיעו לחלץ אותי. רק כשהרימו אותי נפל לי האסימון - ראיתי את כל החבר'ה שלי מוטלים על הקרקע ובדרך שמעתי שיחה בקשר, שאמרו בה שאין יותר את מי להציל. אני היחיד מהכוח ששרד".

 

מאז חילופי האש, בהם ספג מגנאג'י כדור ברגלו, הוא נעזר אמנם במקל הליכה אבל מעבר לכך אין דבר המעיד על מוגבלות כלשהי. "מי שרואה אותי, חושב שאני רגיל לחלוטין, אבל במשפחה הקרובה יודעים שיש הר געש מתחת. הקרסול שלי רוסק, יש לי בעיה עצבית בגיד אכילס, אין לי יכולת תנועה בקרסול, אבל הפגיעה הגדולה באמת מאז היא בעיקר נפשית", הוא משתף.

 

אותה פגיעה היא זו שגרמה לו לשנות את מסלול חייו. מגנאג'י עבר סדרת ניתוחים ותהליך שיקום ארוך, בסיומו מצא את עצמו בבית הלוחם בתל אביב. "אני חי בעיקר מקצבת הנכות שלי ומאמן בחדר כושר", הוא אומר. "ניסיתי לחזור לעבודה, אבל זה לא הצליח. ניסיתי לחזור להיות מי שאני, אבל אחרי תקופה הבנתי שאין יותר מי שהייתי".

 

מגנאג'י, מהנדס תעשייה וניהול בהשכלתו, החל את פעילותו הספורטיבית בענף 'חתירה אקדמית'. ההספק שלו היה מהיר. ב־2007, חמש שנים אחרי שהתחיל

לחתור, זכה באליפות ישראל. לאחר מכן השתתף במשחקים הפראלימפיים בבייג'ינג ובלונדון ובשנה שעברה השיג את הקריטריון לאולימפיאדת ריו.

"פשוט חיפשתי עוגן להיתלות עליו", מסביר מגנאג'י את השינוי שעבר בחייו. "לא תכננתי להגיע למקום שאני נמצא בו היום, לא אמרתי לעצמי 'אני רוצה להגיע לאולימפיאדה'. לנכי צה"ל יש את בית הלוחם, וכשרוצים לצאת מהבית אחרי פציעה, זה מקום מלטף ומקבל. הייתה לי אפשרות להתאמן בחדר כושר ומצאתי את עצמי שם".

 

ומה קרה לאחר מכן?

"פשוט נשאבתי לזה. שם הרגשתי שיש לי שליטה על הגוף, וזה היה מאוד משמעותי עבורי. ברגע שבו נכנסים לסיטואציה של חוסר שליטה, כשמבינים שלחיים ולגורל יש כוח משל עצמם, מנסים לשמור על שליטה ולא להניח לסיטואציות לקבוע. הספורט סיפק לי את זה".

 

איך הגעת דווקא לחתירה?

"החלטתי לנסות לחתור ב'מרכז דניאל', כחלק משיתוף הפעולה עם בית הלוחם. לאט לאט ראיתי תוצאות. מספורט שיקומי, זה נהפך לספורט הישגי ותחרותי ברמות הגבוהות ביותר. אם אחרי הפציעה הייתי במצב שבו נבעטתי ממסלול חיי לנקודה אחרת ולא ידעתי בכלל איך קמים ממנו הלאה, כיום אני שולט בדרך".

 

חיפש עוגן להיתלות עליו (צילום באדיבות DETLEV SEYB , ההתאחדות הפראלימפית)
חיפש עוגן להיתלות עליו (צילום באדיבות DETLEV SEYB , ההתאחדות הפראלימפית)

 

שואף לגמר

מגנאג'י בן 44, נשוי ללילך ואב לחמישה בנים. עבורו מדובר, כאמור, באולימפיאדה פראלימפית שלישית. הוא יעשה זאת הפעם במקצה המעורב זוגי למרחק של 1,000 מטר. בבייג'ינג 2008 היה מגנאג'י חלק מסירת רביעייה עם משוט אחד והגיע למקום ה־12. בלונדון 2012 עבר למקצה זוגי מעורב ויחד עם אולגה סוקולוב סיים במקום 9. במשחקים הקרובים הוא ישתף פעולה על הסירה עם יוליה צ'רנוי בת ה־35, וינסה להעפיל לגמר לראשונה.

 

"ספורטאי הישגי שואף להגיע כמה שיותר גבוה, אבל מצד שני אמור גם להיות מודע למתחרים ולמגבלות שלו עצמו", מסביר מגנאג'י. "השאיפה שלנו כרגע היא לנסות להעפיל לגמר א' שזה אומר להתברג בין ששת המקומות הראשונים. אנחנו מדורגים במקום השמיני בעולם, כך שגם המטרה הזאת תהווה רף גבוה שנקווה שנצליח לעמוד בה. אני חושב שהצלחה ספורטיבית, במיוחד בענף כמו חתירה אקדמית, כוללת בתוכה אינספור פרמטרים ושקלולים. ברור שאחד מהם הוא הניסיון התחרותי, גם גופנית וגם מנטלית. אתה יודע איך לתפקד נכון יותר במצבי קיצון כמו אולימפיאדה או תחרות בינלאומיות. ברור שהכושר הגופני הטכני והמנטלי לא פחות חשוב. יש צורך במינון נכון של כל כך הרבה פרמטרים כדי להיות באמת ראויים למדליה".

 

על ההבדלים בין חתירה רגילה לפראלימפית הוא אומר: "בחתירה רגילה נעזר החותר ברגליים, בידיים ובגב, כאשר המושב בסירה נע על גבי מסילה. בחתירה פראלימפית החתירה מתבצעת רק בעזרת הגב והידיים, כאשר הרגליים קשורות ברצועה והכיסא אינו זז, במקצה שלי. במקרים של נכות קשה יותר, כמו שיתוק בעמוד השדרה לדוגמה, נעזרים רק בידיים ובכתפיים. הסירות יותר רחבות וכבדות מטעמי בטיחות וכדי שיהיו יציבות, מה שמקשה עוד יותר על החתירה".

 

לא מפריע לך ש'נזכרים' בספורטאים הפראלימפים רק פעם בכמה שנים?

"השאלה הזאת מתאימה גם לספורטאים האולימפים. להיות ספורטאי זו עבודה סיזיפית יומיומית עם הרבה השקעה וגם ויתורים לצדה. אני מבין שהציבור לא יכול באמת לעקוב אחרי ספורטאי אם הוא לא אוהד אותו כמו קבוצת הכדורגל שלו שמתחרה מדי סופ"ש. אני מאמין שיש כאלה שזה מפריע להם. אני לא שמתי לעצמי כמטרה שיכירו אותי או ייזכרו בי או להיות מפורסם. זה פחות מעניין אותי. יש לי מטרות אישיות כמו התמדה בתהליכים והגעה ליעדים שאותם הצבתי לעצמי. אני חושב שזה חשוב שבני נוער והציבור הרחב ייחשף ליכולת ולעוצמות של הספורט בחיינו כבני אדם. אני מנסה כמיטב כוחי לדבר ולהגיע גם לבתי ספר. אולי חשיפה גדולה יותר יכולה לבוא לידי ביטוי באמת דרך כלי התקשורת".

 

"אני מייצג את המשפחות השכולות" (צילום: גבריאל בהרליה)
"אני מייצג את המשפחות השכולות" (צילום: גבריאל בהרליה)

 

מיקרו של עולם שלם

מה המשמעות מבחינתך בייצוג המדינה באירוע בסדר גודל כזה?

"ברור שלהיכנס עם דגל ישראל זה דבר מרגש, אבל בסופו של דבר הספורטאי נושא בעצמו את ההצלחות והכישלונות שלו. וכן, אחד מהדברים המרגשים יותר הוא לקבל הודעת תמיכה מאחת מהמשפחות השכולות שצופות וגאות מרחוק. אם ביכולתי קצת לחזק ולרגש אותן, אז עשיתי את שלי. באיזה מקום אני מרגיש שאני מייצג אותן".

 

נוצרות חברויות בכפר האולימפי?

"הכפר האולימפי הוא אחד המקומות באמת יוצאי הדופן. זה סוג של מיקרו קוסמוס של עולם שלם - תרבויות שונות והמון ארצות שמתארחות באיזור אחד. הכל תחת המעטה של חגיגת ספורט. בדרך כלל הישראלים מנסים כמובן להיות ידידותיים. אני מאמין שלאחר התחרויות וכאשר הלחץ יירד, תהיה יותר יכולת להכיר וליצור חברויות, אבל הן בעיקר נוצרות מול ספורטאים מענפי הספורט שלך. מטבע הדברים, הסקרנות שלנו לגבי שכנינו והניסיונות שלנו ליצור עימם קשר בדרך כלל לא נענים בחיוב, מחשש של הספורטאים עצמם. למרות שספורטאי לספורטאי אדם, הפוליטיקות והמאבקים הגדולים יותר מאלצים את כולנו להתנהגויות מסוימות".

 

המשחקים הפראלימפים לא זוכים לחשיפה גדולה, בטח לא בהשוואה למשחקים האולימפיים. כמה קהל מגיע לתחרויות?

"זה מאוד תלוי איפה מתקיימים המשחקים. כאשר הם באירופה, ששם קיימת מסורת של ספורט החתירה למשל, היציעים מלאים. כמו בלונדון 2012, ששם אפילו הגיעו מבית המלוכה לצפות. ב־2008 בבייג'ינג הביאו אוטובוסים של אזרחים תמימים ושל ועדי עובדים לאהוד את הנציגים הסינים. בברזיל, לפי הדיווחים, לא הייתה כמעט רכישה של כרטיסים. כנראה שנתחרה מול כיסאות ריקים".

 

הוא עקב אחרי ספורטאי המשלחת האולימפית למשחקים בריו ושמח כמובן על הזכייה במדליות הארד של ירדן ג'רבי ואורי ששון. "בזמן האולימפיאדה הייתי במחנה אימונים ארוך באיטליה, כך שהצפייה הייתה יותר דרך אתרי אינטרנט וחשיפה מהתקשורת", הוא מספר. "ברור שעודדנו והתלהבנו מכל התקדמות והישג. לצערי, בזמן תחרויות החתירה לא היה באפשרותי לצפות בצפייה ישירה, אבל עקבנו אחרי מה שקורה שם, גם בניסיון לקרוא את השטח מבחינת תנאים והתאמה שלו עבורנו".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    לפורוםלפורום


 

 
לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות    לקריאת כל התגובות ברצף
נא להמתין לטעינת התגובות

קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות