כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
חינוך מיוחד

גרוס צילום: פרטי
גרוס צילום: פרטי
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

המ"פ, הזמרת והחוזר בשאלה: המורים שעושים בית ספר

המ"פ מגבעתי שלוקח את תלמידיו למסע אחר, החוזר בשאלה שמצטט פסוקי תורה, הגנן בגן הילדים שבו מותר להיות הכל, המורה־זמרת שמביאה לכיתה את ניסיונה הבימתי והמנהלת שסוגרת מעגל בבית הספר בו למדו אביה ובנותיה: קבלו את אנשי החינוך של אזור השפלה שיפתחו את שנת הלימודים באווירה קצת אחרת

כתבי mynet 
פורסם: 01.09.16, 08:01

הכיתה בכוננות

לפני שנה בדיוק צעד עו"ד עידו ברקאי, סא"ל במיל' ומ"פ בגבעתי, לתיכון שז"ר בבת ים לראשונה כמורה, והתפלל שתלמידיו החדשים לא שומעים את פעימות ליבו המואצות. "בטח שהתרגשתי", הוא מודה, "אתה קופץ למים עמוקים וחייב מיד לשחות, אחרת אבוד לך".

 

עוד בשפלה:

  • למרות מגבלות הטרשת הנפוצה: תמי בן עטיה ממשיכה לחנך

 

מה אתה זוכר מהשבועות הראשונים?

"זה לא היה קל. זאת עבודה שנותנת סיפוק, די דומה לתחושה כמ"פ בצבא, שזוכה להוביל חיילים קדימה ולהנחיל להם ערכים".

 

מה גורם לאיש צבא ועו"ד מנוסה לנטוש את החליפה, העניבה והמשכורת השמנה ולהפוך למורה בתיכון?

"השאלה הראשונה של כל מי ששומע על ההסבה המקצועית שלי היא למה", הוא צוחק.

 

מהצבא לכיתה. פורת (צילום: קובי קואנקס)
מהצבא לכיתה. פורת (צילום: קובי קואנקס)

 

ומה התשובה?

"למה לא? ולמה לא עשיתי את זה עד עכשיו? מצאתי קו ברור בין התפקיד כמג"ד למורה. מאוד אהבתי להיות מ"פ ומג"ד, מפקד שמוביל חיילים קדימה, עוזר לאנשים צעירים שזקוקים לו כמורה דרך, נותן להם ערכים ומוציא מהם את הכי טוב שאפשר".

 

איך בכל זאת עושים את הסוויץ' ממג"ד שיורה פקודות, למורה שמתמודד עם בעיות משמעת ותלמידים שלא ממש רוצים ללמוד?

"נכון שלא הכל ורוד. יש

בעיות משמעת, יש טלפונים סלולריים, ולמרות שההוראה היא להשאיר אותם בתיק, תמיד יהיו ניידים שייצאו החוצה באמצע השיעור. היתרון שלי", הוא מגחך, "שכבר ברגע הראשון המנהלת, חנה דה לאון, הציגה אותי כעו"ד ומ"פ בגבעתי, והילדים מיד רעדו מפחד, מה שנתן לי נקודת זכות ראשונה מולם. בצבא אתה נותן פקודה והחיילים חייבים לציית, אחרת יש סנקציות, ופה אין, אבל בגלל שפיקדתי על חיילי מילואים שנים רבות, הייתי מוכן לזה. אין הרבה הבדל בין תלמיד תיכון לחייל מילואים. כמו שאתה לא יכול להגיד למילואימניק, אבא לילדים ומנכ"ל חברה, 'אתה נשאר עכשיו שבת', אתה גם לא יכול להשאיר תלמיד שבת או לשלוח אותו למטבח. פקודות גם לא ממש עובדות עליהם".

 

איזה כלים העברת מהצבא לכיתה?

"הכלי הכי חשוב הוא בניית אמון. אתה חייב לדבר עם חיילים ועם תלמידים בגובה העיניים. הם חייבים לדעת שהם יכולים לסמוך עליך, שיש לך מילה ותעמוד בה. אתה חייב להיות מודל לחיקוי, וזה לא משנה אם אתה אומר 'אחריי' בשטח האויב בצוק איתן או מלמד נושא חדש לבגרות באזרחות".

 

ברקאי, 37, הפך למורה במסגרת פרויקט 'חותם', המסייע לאקדמאים בהסבה מקצועית להוראה. הוא סיים את שנתו הראשונה בבית ספר שז"ר כמורה להיסטוריה, אזרחות ומחנך, ובשנה הקרובה ייכנס לנעלי רכז שכבת י'. "השנה גם קיבלה יחידת המילואים שלי אות הצטיינות מנשיא המדינה", הוא מספר בגאווה, "ואני חושב שיש קשר הדוק בין ההוראה לבין ההצטיינות. רכשתי כלים רבים בהוראה, שיישמתי בשטח עם החיילים, וכולנו הפכנו למצוינים יותר".

 

כשפרשת מהצבא בחרת להיות עו"ד.

"במקצוע הזה אתה רואה מעט מאוד אנשים שקמים בבוקר עם חיוך וחוזרים עם סיפוק מהעבודה. אחרי מחשבה ושיחות עם אשתי, החלטתי לעבור להוראה. לאשתי היה ברור שאני איש חינוך במהותי, והיא הסכימה להיות המפרנסת העיקרית בשנים הקרובות".

 

הבחירה בהוראה פירושה ירידה חדה בשכר.

"משכורות המורים לא גבוהות, אבל נמצאות במגמת עלייה מאז 'עוז לתמורה' ויש גם אפשרויות קידום. אם משווים את זה לצבא, מורה הוא כמו מפקד, רכז שכבה הוא כמו מ"פ ומנהל הוא כמו מג"ד, ואני, כבר בשנה השנייה הופך לרכז שכבה והכיוון למעלה ברור".

 

התלמידים, לדברי ברקאי, רואים בו יותר ממורה. "הם מתייעצים איתי על דברים שלא קשורים לבית הספר, למשל צו ראשון, שירות צבאי, עתיד מקצועי, ערכים ואידיאולוגיה. יש מקרים שאתה תופס את הראש כשאתה שומע סיפורים של תלמידים ומבין באיזה עולם הם חיים. יש מקרים שנשארים בראש ולא עוזבים אותך, ויש מקרים שאתה יודע שבמשפט אחד אולי פתרת לילד קונפליקט. זה הסיפוק בהוראה. למרות הקושי, אני אוהב את המקצוע ולא מתחרט לרגע".

 

למי שמתלבט על הסבה מצבא לחינוך, מה אתה ממליץ?

"מי ששוקל את העניין, שיידע מהי הנוסחה: השקעה, השקעה, השקעה. למפגש עם התלמידים אתה צריך להתכונן כמו למבצע צבאי, לבנות מערכי שיעור ולהיאבק על כל תלמיד, שכולם יבינו ויצליחו ושאף אחד לא ינשור בדרך. כמו במסע צבאי: כולנו יוצאים יחד וחוזרים יחד בשלום".

 

מסיבת גן

סהר אביטל (31) הוא לא הגנן היחיד בחולון, אבל הוא ודאי איש חינוך מסוג אחר. אביטל הוא הומו מוצהר ובזוגיות, מתנדב בעמותת 'עלם' לנוער בסיכון, בתנועת 'איגי' לנוער גאה ובוועד למלחמה באיידס, מתחזק דף פייסבוק פעיל בשם 'סהר הגנן' ומעביר הרצאות בנושא חינוך לגיל הרך. "אין טעם לתייג אותי כי אני קצת מהכל", הוא מבהיר, "ולא הייתי רוצה שמיד יתייגו אותי כהומו. אני איש חינוך, אני גבר, ציוני, יהודי וקודם כל בן אדם. הומו זה רק צד אחד בי, ולהגדיר את עצמי ככזה רק מעודד הומופוביה".

 

בכל זאת, אין הורים שמרימים גבה בהתחלה?

"ברור שזה לא מתאים לכל אחד, כי אני גנן מסוג מסוים. אני לא רק גבר והומו, אלא גם צעיר ובלי ילדים. לפעמים אני חושש מהורים שבאים לכאן כי זה 'טרנד', אבל יש לי את הגישה שלי. אני משתדל לעודד את הילדים שמותר להיות הכל. אם ילדה שאלה אם מותר לה להתחתן עם חברה שלה, אני אומר שכן. אצלנו אין 'אבא ואמא של שבת' אלא מקבלי שבת, שיכולים להיות גם שני בנים ושתי בנות.

 

אביטל. כולם מקבלים את השבת (צילום: קובי קואנקס)
אביטל. כולם מקבלים את השבת (צילום: קובי קואנקס)

 

"בפורים אני תמיד מתחפש לבת, כי בפורים מותר לעשות מה שרוצים. כמובן שאני מבין גם את הצד של ההורים, ובדרך כלל אני פותח את זה מיד בשיחת פתיחת השנה. אני אומר שאני לא נכנס איתם לשירותים, לא מנגב ואפילו לא מחבק ומנשק בחודשים הראשונים, אלא מאפשר לילדים להכיר אותי ומחכה עד שהקשר יגיע מהם. אתם רוצים לדבר על מגדר? בגנים רגילים יש רק גננת וסייעות, איפה המודל המשפחתי? אצלנו יש גם דמות גברית וגם דמות נשית שמציגות הסייעות. אין ספק שהגישה החינוכית שלי גם גברית. אני מעניק אהבה יותר קשוחה וגם יודע להיות אסרטיבי כשצריך. העובדות מדברות בעד עצמן, כי הגן שלנו תמיד מלא".

 

איך הילדים מגיבים אליך?

"בדרך כלל באופן טבעי. כשילד בא מגן עירייה שהיו בו רק גננות, אולי זה ייראה לו שונה, אבל עבור בעקרון אין שום דבר חריג בגנן ילדים, זה אנחנו שמסתכלים על זה אחרת. אגב, היה לי פעם ילד מדהים שמאוד אהבתי, אבל מסיבות אישיות הוא לא היה מסוגל לקבל מרות מגבר. למרות האהבה העצומה שלי אליו, הוא עזב את הגן בסוף השנה, כי זה מה שהיה נכון עבורו".

 

לאביטל הייתה התלבטות באיזה אפיק לבחור - תיאטרון או חינוך, אבל בעקבות שיחה מכוננת עם השחקן זאב רווח, ששכנע אותו שגנן זה סטארט־אפ הרבה יותר מוצלח ממשחק, החליט לפנות לתחום החינוך. "תמיד הייתי מחובר לילדים", הוא אומר, "והגיל הרך הוא הבסיס. אני מת שכבר יהיו לי ילדים משלי. כרגע זה לא בר ביצוע, אבל זה עוד יקרה".

 

לדברי אביטל, "ילד צריך שקודם כל יאהבו אותו. זה בא לפני הכל, לפני כל הגישות החדשניות. הורים מחפשים כל הזמן איך לשפר את עצמם, ובדרך מאבדים את האינטואיציה ההורית וגם את הילדים. בהרצאות אני תמיד אומר שעם כל הכבוד לעצות שלי, אם ההיפך עובד אצלכם בבית, אז לכו על זה, כי רק הורה יודע מה הדבר הנכון ביותר עבור הילד שלו. בדף הפייסבוק שלי אני מנסה לתת עצות מניסיוני ומהגן שלי, אבל כל אחד צריך להחליט מה נכון לילד שלו. אגב, הטיפ שלי לתחילת שנת הלימודים הקרובה הוא: פשוט לשחרר ולתת אמון במערכת ובאנשים שבאו למקצוע מתוך אהבה אמיתית לחינוך ולילדים".

 

המורה המזמרת

שירן שחר-בורק בת ה־34 מבאר יעקב, נשואה ואם לשניים, היא מורה למוזיקה בבית ספר 'מישור הנוף' בראשון לציון, מדריכה פדגוגית במשרד החינוך וגם זמרת. "פתאום חזר לי הרעב להופיע על במות", היא אומרת, ומיד מוסיפה, "לא במקום הוראה, לא במקום התלמידים, אלא בנוסף".

 

בלילות היא מופיעה במועדונים בשני הרכבים: כסולנית הלהקה היוונית 'אוזון' וכסולנית בהרכב 'עלמא בלקניקה' (נשמה בלקנית) עם בעלה הפסנתרן שחר בורק. בבקרים היא מגיעה לבית ספר 'מישור הנוף' בראשון לציון ומרביצה בתלמידיה את תורת עולם המוזיקה, שאליו היא מחוברת מאז הייתה ילדה.

 

היא נולדה בבת ים וגדלה בראשון לציון. בתיכון למדה במגמת מוזיקה במקיף ה' בעיר. "בכיתה ד' התחלתי להופיע בלהקת בית הספר, איפה שאפשר. תמיד הייתי בקידמת הבמה. אהבתי ורציתי לשיר, וזה פרץ ביתר שאת בתיכון, כסולנית בית הספר".

 

החלום היה להיות זמרת?

"החלום היה לעסוק במוזיקה. חלמתי לשיר אבל היה לי ברור שתשתלב בזה עבודה מוזיקלית עם ילדים. להיות זמרת נטו אף פעם לא תכננתי. הרעיון שאתה צריך לדחוף את עצמך קדימה ולרוץ אחרי התהילה, גרם לי להרגיש שזה לא השדה שלי. אני אוהבת לשיר כי אני אוהבת לשיר, אבל לא מתחברת למרוץ אחרי במה וקהל".

 

שחר-בורק וההרכב  (צילום: פרטי)
שחר-בורק וההרכב (צילום: פרטי)

 

היא שירתה בתזמורת צה"ל, ושם הכירה את פסנתרן התזמורת, שלימים הפך לבעלה. "הייתי הסולנית האחרונה של זיקו גרציאני האגדי", היא מציינת.

 

בתום השירות היה ברור לך שזה הכיוון?

"היה ברור לי שאני רוצה גם וגם: לשיר, ללמד ולגעת בכל, וכמובן, להיות אמא. היה לי ברור שאמהות וקריירה של זמרת לא ילכו ביחד, שאני צריכה לבחור".

 

היא למדה חינוך מוזיקלי במכללת 'לוינסקי' והחלה לעבוד בהוראה, "מרגע שהגעתי לבית הספר הרגשתי שזה המקום שמרגיש לי בבית. לשיר מול התלמידים זו ההופעה הכי טובה מבחינתי. החותם שלי בעולם הוא לראות תלמידים מסתובבים עם כלי נגינה ולהפוך את המוזיקה לשפה בתוך החיים שלהם. זה הרבה יותר משמעותי בעיניי מלהיות רק זמרת".

 

אז מה גרם לך לחזור לבמה?

"מעולם לא עזבתי, תמיד הופעתי במנות קטנות. גדלתי בבית דובר לדינו, סבתא רבא שלי לא ידעה עברית ולדינו מבחינתי היא שפת אם. בתחילת דרכי שרתי רוק, וככל שהתבגרתי החיבור ללדינו הלך וגבר. בבית שמעו מוזיקה יוונית, אבל כילדה לא ממש התחברתי. לפני כשבע שנים פנו אלי מלהקת 'אוזון' והציעו לי לשיר ביוונית. החלטתי לנסות והתאהבתי. הרגשתי שזה יוצא ממני בטבעיות, כמו חלק בלתי נפרד מהקול שלי. התחלנו להופיע במועדונים ובאירועים, והרגשתי איך חיידק הבמה והצורך להופיע גדלים. אולי זו בשלות וזה גיל, ובכל מקרה, אני במקום יותר בטוח ושלם היום".

 

לפני כשנה יצאה שחר־בורק במופע חדש עם בעלה הפסנתרן, המשלב יוונית, לדינו וטורקית, שעליהן גדלה בבית.

 

איך זה משתלב עם עבודת ההוראה?

"אנחנו משתדלים להופיע בעיקר בסופי שבוע, ובימים שזה לא מתנגש עם יום העבודה למחרת. אני לא מעמיסה על עצמי ברמה שהעבודה העיקרית שלי תיפגע. העבודה עם הילדים זו השליחות העיקרית שלי, בהוויה שלי אני קודם כל מורה".

 

איך הילדים מגיבים?

"הם מאוד אוהבים ומבינים שאפשר לממש את הכישרון על הבמה, שהמוזיקה היא לא רק שיעור או תחביב, אלא גם מקצוע עם משמעות ממשית. בבית הספר אני יוצרת הרכבי מוזיקה שונים וגם שרה איתם, והם מרגישים עם זה מצוין. השנה אנחנו מקימים להקה דורית שבה יופיעו ילדים, הורים ומורים. הרעיון הוא לא לוותר על המוזיקה וללכת עם זה קדימה כמה שאפשר".

 

יש היום בארץ הוראת חינוך מוזיקלי רצינית?

"בוודאי. בשנים האחרונות יש פריחה חזקה של התחום. בבתי ספר רבים יש מגמות נפלאות ומקהלות איכותיות, מתוך הבנה שמוזיקה זו שפה, שיכולה לפתוח דלתות. לא כל עשייה מוזיקלית היא ריאליטי".

 

שחר־בורק תופיע עם הרפרטואר היווני ב־2 בספטמבר בשעה 14:00 ב'נסיס' ביס פלאנטי".

 

 

מדור לדור

ענת דהן, 47, תתחיל את שנתה השביעית כמנהלת בית הספר הממ"ד מדעי אקולוגי 'סיני' בראשון לציון, אבל מבחינתה מדובר במוסד חינוכי שמשתלב בילדותה, בבגרותה ובחייה: המקום בו למדו ובגרו אביה, היא עצמה, שתי בנותיה והאחיינים שלה.

 

"לכל בית ספר בראשון לציון יש ייחודיות. הייחודיות שלנו היא מדע ואקולוגיה. אנחנו מחנכים לאורח חיים בריא ומקיים ששומר על הסביבה. הערך שלאורו אנחנו הולכים הוא 'לעובדה ולשומרה', ליהנות ולהשתמש במשאבי הטבע, אבל באופן מושכל".

 

דהן למדה הוראה לחינוך מיוחד בגבעת וושינגטון, המשיכה לתואר ראשון ושני באוניברסיטת בר אילן ובמקביל לימדה בבית הספר היחידני ביבנה ושימשה כמדריכה בתחום הלשוני. לאחר כשמונה שנים עברה ללמד בבית ספר 'סיני', חינכה את כיתות ה'-ו', ולפני שבע שנים מונתה למנהלת.

 

חזרת לבית ספר שבו יש לך שורשים משפחתיים.

"אבי, שנפטר לפני כחודש באופן פתאומי, הוא בוגר בית הספר. כשהוא היה בכיתה ה' הקימו את בית ספר 'סיני', והוא היה מראשוני התלמידים. גם אני עצמי בוגרת בית הספר. בשנת 1975 עליתי לכיתה א', ולמדתי עד כיתה ח'. גם הבנות שלי בוגרות בית הספר וסיימו לפני 11 שנה. כיום האחיינים שלי לומדים כאן".

 

דהן. זכרונות ילדות (צילום: קובי קואנקס)
דהן. זכרונות ילדות (צילום: קובי קואנקס)

 

כשדהן נשאלת על מה שהיה ומה שהשתנה, היא אומרת: "בעבר היה מושג של הקניית רוח לצד מעשה. בעבר היה לנו שיעור כלכלת בית ואנחנו מחזירים את זה דרך אכילה בריאה. בעבר היו שיעורי מלאכה, שהיום ייכנסו דרך הרובוטיקה. התפיסה הפדגוגית השתנתה, היום התלמידים יותר אקטיביים וזקוקים ללמידה שמגרה את כל החושים. זה דור שזקוק להכלה ולמענה לאינטליגנציה הרגשית".

 

לימדת בבית הספר כשבנותיך היו כאן תלמידות. איך זה עובד?

"זה לא פשוט, כי זה מזמן לעתים סיטואציות של התערבות הורית, וכשאת המורה, זה לא קל. יום אחד, כשלימדתי את הבת שלי תורה, היא הגיעה בלי שיעורים והייתי צריכה לכתוב לה הערה ביומן. אז כתבתי מכתב לאבא שלה. כשמגיעים הביתה עושים את המהפך, ממורה להורה, ומדברים על זה. גם בסיטואציות חברתיות, כשרבו עם הבת שלי, זה לא היה פשוט. לא יכולתי להתערב כהורה והייתי צריכה לסמוך על הצוות החינוכי. במקרים שבהם היא ישבה עצובה לא יכולתי לגשת אליה, זו פריבילגיה שלא יכולתי לתת לה על פני שאר התלמידים".

 

והיום את המנהלת של האחיינים שלך.

"זה לא פשוט להיות דודה-מנהלת, אבל קיימת הפרדה ברורה. בבית הספר הם קוראים לי 'המנהלת' ובבית אני 'דודה'. הם נכנסו לתוך המציאות הזו וידעו כבר בכיתה א' שיצטרכו לעמוד בזה בגבורה. זה מזכיר לי רגע מאוד משמעותי שקשור לאחיין שלי שנקרא ערן, על שם אחי שנפל בלבנון: על מצבת בית הספר יש את שמו של אחי, גם הוא בוגר בית הספר, שנפל בלבנון. ביום הזיכרון, כשהזכרנו את שמו, כל התלמידים שאלו אותו מה הקשר וזו הייתה סיטואציה טעונה רגשית".

 

מה השתנה מרגע שאביך סיים את בית הספר, לתקופה שבנותיך למדו בו, ועד היום, כשאת מנהלת?

"מה שהשתנה זו החדשנות. דברים שלא היו בעבר והוכנסו בהתאמה לרוח התקופה. היום התלמידים כלל לא חייבים להיות בכיתה, ויכולה להיות למידה מקוונת. הם הרבה יותר מעורבים במה שקורה בכיתה, ולכן מתייעצים ושואלים אותם לא מעט".

 

האמן מברסלב

ישי גרוס (37), מורה במגמת אמנויות העיצוב בבית ספר ויצ"ו ברחובות, מתגורר על הר באיזור פרדס חנה, נשוי ואב לשלושה ילדים. הוא מעצב פוסטרים, פלאיירים וקופות צדקה של רבי נחמן, ובקרוב הוא גם מוציא סינגל רוק עצמאי.

 

"אבא שלי היה מנהל בית ספר ואמא הייתה מורה, אבל אני מעולם לא חשבתי שאהיה מורה. גדלתי בבית דתי ובגיל 13 חזרתי בשאלה. בכלל, מסגרות אף פעם לא היו הקטע שלי".

 

אחרי הצבא, כשכולם הלכו לעבוד בתחנות דלק, מצא את עצמו גרוס עובד בגן ילדים. בהמשך פנה ללימודי הוראה, אבל עזב לטובת לימודים ב'בצלאל'. "האמנות והמוזיקה היו ברקע כל הזמן", הוא מספר, "בשנת 2000 הקמתי עם חברים את להקת 'שני האחרון באוקטובר'. הוצאנו את האלבום 'יופי' שעשה רעש גדול בז'אנר האינדי רוק בישראל. בשנת 2011 התפרקה הלהקה, והתחלתי לחפש לי כיוון אמנותי אחר".

 

גרוס. בקרוב הסינגל (צילום: פרטי)
גרוס. בקרוב הסינגל (צילום: פרטי)

 

כשנולדו ילדיו, עשה גרוס תפנית והגיע למגמת האמנויות של ויצ"ו רחובות. כמי שחווה קשיים במסגרות החינוך הרגילות, מצא עצמו נהנה מחופש פעולה במגמה, ששילבה את שתי אהבותיו: אמנות וחינוך. "אני עושה עם התלמידים דברים אמיתיים", הוא אומר.

 

"למשל, אחד התלמידים רצה לבנות אפליקציה, אבל מאחר שהוא זמר, ובדיוק עבד על הסינגל החדש שלו, ישבתי עליו חזק שיוציא סינגל ויבנה את עטיפת האלבום. בתום הפרויקט הוא אמר לי שלמד ממני, שמכל דבר מוזר אפשר להוציא משהו טוב. הוא השאיר אותי עם דמעות בעיניים".

 

כיום גרוס הוא חסיד ברסלב, שעדיין מנסה להתרגל למסגרות הלימוד הפורמליות של מערכת החינוך. "בגיל 30 נסעתי בפעם הראשונה לאומן ומאז אני נוסע בכל הזדמנות שיש", הוא אומר, "בבית הספר אני נותן לתלמידים את העצות של רבי נחמן, תהפוך כעס לרחמנות, תתפלל, תתבודד. אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם".

 

יש לך ביקורת על המערכת?

"בהחלט. למשל, אני לא מבין איך ייתכן שמורה שעובד במערכת שנים רבות צריך בכל זאת להוציא תעודת הוראה כדי להיחשב למורה מן המניין. כמו שאף אחד לא יכול ללמד אותי להיות אמן, אף אחד לא יכול ללמד אותי להיות מורה. מה התכלית של כל האמנות והאישה והילדים והבית?", הוא שואל ומיד גם משיב: "לעבוד את הקדוש ברוך הוא ולעשות אותו שמח. איך? אם אני שמח, ניצחתי את כולם".

 

השתתף בהכנת הידיעה: איילת רוטה-גבאי, חופית כהן, אבי איצקוביץ, לימור סימון ואביגיל קדם

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    לפורוםלפורום


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות