כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
עוגת הבית

בנות משפחת ברוכין צילום: תומי הרפז
בנות משפחת ברוכין צילום: תומי הרפז
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

המנה האחרונה של הקונדיטוריה שנסגרה: ספר מתכונים במימון המונים

אחרי 31 שנות פעילות, ובגלל גירושי ההורים ומחלת האב, נסגרה קונדיטוריית חגית בגבעת שמואל. בני משפחת ברוכין החליטו להעניק מתנה אחת אחרונה ללקוחות הנאמנים — ספר מתכונים שימומן באמצעות גיוס המונים ויגלה את סודות המאפים האהובים. "זה שבב של תקווה ברגע עצוב מאוד בחיים של כולנו", מסבירה הבת רותם

נועה בן צבי 
פורסם: 22.05.16, 11:47

בכל שנה, בזמן חג החנוכה, היה המרכז המסחרי בשכונת רמת אילן שבגבעת שמואל הופך למקום עלייה לרגל ובו תורים ארוכים וריחות משכרים של מאפים טעימים. תושבי העיר וגם תושבים מבחוץ חיכו בתור ארוך לסופגניות המפורסמות של חגית ברוכין.

 

אין תושב גבעת שמואל שאינו מכיר את הקונדיטוריה שפתחו חגית ועדי ברוכין בשנת 1985. המאפים, העוגות, העוגיות, כולם עשויים בעבודת יד, היו לשם דבר באזור.

 

עוד באזור:

בזכות אחת האמהות בגן: הותקן מזגן בבוטקה של המאבטח

לוחמנית: חברת המועצה שמביסה את מתחריה בזירת האגרוף

אישום: העבירו טסטים בלי לבדוק את כלי הרכב

 

משפחה ברוכין ליד הקונדיטוריה (מימין: רותם, לי, חגית ועדי) (צילום: תומי הרפז)
משפחה ברוכין ליד הקונדיטוריה (מימין: רותם, לי, חגית ועדי) (צילום: תומי הרפז)

 

בחג חנוכה הקרוב כבר לא יהיו תורים במרכז המסחרי ברמת אילן. לאחר 31 שנה החליטו עדי וחגית, בעלי הקונדיטוריה, לסגור את העסק.

 

תושבי השכונה מתקשים להשלים עם ההחלטה. אחדים מהם בטוחים שהמקום בשיפוץ וייפתח בקרוב. אחרים כועסים, מתקשים לקבל את השבת בלי עוגיות לבבות השוקולד של חגית.

 

משפחת ברוכין עצמה מתקשה להיפרד ממפעל חייה, אבל היא מבטיחה להעניק מתנה אחת אחרונה ללקוחותיה הנאמנים. המשפחה פתחה בקמפיין לגיוס המונים כדי להוציא לאור את ספר המתכונים של הקונדיטוריה האהובה.

 

ההחלטה לסגור

עדי, 60, וחגית, 61, ברוכין הכירו בצבא, נישאו ונסעו לשליחות בשווייץ. הם הביאו לעולם את רותם, 34, וזמן קצר אחר כך חזרו לארץ.

עדי עבד בחברת שעונים וחגית חיפשה עבודה. "בער בעצמותיי למצוא תעסוקה חדשה ומעניינת וגם היינו צריכים להתפרנס", היא מספרת. "גרנו בגבעת שמואל וזה היה לקראת חג החנוכה. הכנתי בבית סופגניות ותליתי שלטים על לוחות המודעות בשכונה שהסופגניות למכירה. היה פיצוץ. הביקוש היה כל כך גדול עד שעדי נאלץ לעזור לי. בקושי הצלחתי לעמוד בביקוש המטורף. כשהחג נגמר אנשים המשיכו להגיע אלינו ושאלו אותנו, 'אולי תכינו גם עוגיות?' ככה זה התחיל. מכאן הכול היסטוריה. פתחנו את הקונדיטוריה במרכז המסחרי ברמת אילן ועד היום גולת הכותרת שלנו היא הסופגניות".

 

עדי, סא"ל במילואים, הפך את הקונדיטוריה לבסיס צבאי. "להוצאת הזבל קראנו לצאת לפלס"ר. חדר קירור זה חד"ק, א.א זה אבקת אפייה, ג.א — גבינה אפויה, ג.ש — גבינה שוקולד", הוא צוחק. "אפייה זה כמו צבא. מצד אחד, הכול מדויק ומוקפד מאוד. בלי מתכונים, כמויות ודיוק אני לא מסוגל לעבוד. מצד שני, זאת אומנות. צריך לדעת גם לאלתר".

 

בהמשך הצטרפו למשפחה גל, 28, ולי, 27, והקונדיטוריה הפכה לעסק משפחתי במרכז גבעת שמואל. עדי התמחה בעוגות בחושות ובצקים, וחגית בעוגות הקרות ובעוגיות.

 

"כולם בשכונה מכירים את הקונדיטוריה", מספרת לי. "הרבה מתושבי השכונה עבדו בה. משפחות שלמות עבדו אצלנו. חלק עבדו אצלנו בתקופת הצבא ואחר כך חזרו בתקופת האוניברסיטה. הפכנו לבית גידול לקונדיטורים שעבדנו אצלנו בצעירותם והיום מנהלים עסק משלהם. היום כשאני מסתובבת בשכונה אני יודעת שחגית זה בעצם מותג. כששומעים שאני הבת של חגית, אנשים מסתכלים עליי בכבוד ובהערצה. זה באמת כיף. בקונדיטוריה אנשים היו שואלים מי זאת חגית, איפה היא, יש אחת כזאת? כשחגית הייתה יורדת למטה מחדר הייצור אל המסעדה ראינו שאנשים ממש מתרגשים! חגית נהייתה מותג והמוצרים נהיו מותג. למשל, עוגיות סנדוויץ' שוקולד לבן של חגית, אנשים יודעים מה זה ויודעים לחפש את זה. לא אחת נתקלנו בכעס ותסכול של אנשים שהגיעו לקונדיטוריה בשביל מוצר מסוים והוא לא היה".

 

חגית: "הקונדיטוריה הייתה משפחה גדולה. את העובדים הוותיקים ביותר אנחנו מכנים 'דינוזאורים', כי הם היו אצלנו יותר מ־20 שנה. אחדים מהעובדים נהגו לחזור בחנוכה כדי לעזור בביקוש המטורף לסופגניות".

 

"בחנוכה אי אפשר לתאר מה הלך פה", מוסיפה רותם ומתקשה לעצור את התרגשותה. "לפעמים הביקוש היה כל כך גדול שהיינו מפסיקים להכין דברים אחרים ומכינים אך ורק סופגניות. לפעמים זה לא היה מספיק והיינו נאלצים להגביל את הקנייה לעשר סופגניות לאדם".

 

לי: "שלושה חודשים לפני החג היינו מתחילים לקבל הזמנות לסופגניות. אנשים היו מתקשרים בבהלה, חוששים שכבר מאוחר מדי לבצע הזמנה".

 

 

במהלך השנים התגרשו עדי וחגית. לפני שנה וחצי היא החליטה לפרוש מהעסק. בד בבד חלה עדי והחל לסבול מאי ספיקת לב. מצבו הבריאותי הידרדר, ועקב כך גם הקונדיטוריה. ב־1 באפריל נסגרו שערי הקונדיטוריה.

 

"החלטתי לפרוש כי לאחר הגירושים לא היה לי כל כך נעים לעבוד יחד", מסבירה חגית. "מלבד זאת, זה התחיל להיות לי קשה. עברתי לגור בכוכב יאיר והייתי צריכה לקום ב־4:30 בבוקר כדי להגיע לעבודה ב־6:00. הייתי חוזרת הביתה בשעות מאוחרות בלילות וזה התחיל להיות יותר מדי בשבילי. הרגשתי שאני צריכה שינוי".

 

עדי: "אני נשארתי לבד עוד שנה והייתי חולה מאוד. אני סובל מאי ספיקת לב, עברתי צינתורים וניתוח מעקפים והיכולת הפיזית שלי הוגבלה. התקשיתי לנהל את המקום. הייתי במצבים פיזיים קשים ולא הצלחתי לעלות במדרגות. מבחינה רווחית העסק הלך והידרדר, ובסוף הבנתי שאני לא יכול להחזיק אותו מבחינה כלכלית. היה לי קו אדום ברור מאוד — ברגע שאני לא אצליח לשלם משכורות, אני חותך. אנשים לא מבינים מה זה עסק של מזון, קשה מאוד להרוויח".

 

חגית: "למעשה, אף פעם לא הרווחנו ממש טוב בעסק הזה, הרווחנו מספיק בשביל להתפרנס, אבל לא היינו מבוססים".

 

לי: "לאנשים היה קשה להאמין לזה בגלל התורים הארוכים מחוץ לקונדיטוריה, אבל זו המציאות".

 

"כל דבר קטן יכול להפיל אותך. הרווח הגולמי הוא טוב, אבל הרווח הסופי בעייתי ויש המון הוצאות", מסביר עדי. "זה עסק ענק עם המון עובדים. החזקנו במרכז המסחרי שלושה חדרים, המחסן, חדר הייצור והמסעדה עצמה ועל כולם צריך לשלם. היו לנו 20 משכורות לשלם ויש המון דברים לתפעל ולנהל. המכירות עלו ועלו, אבל זה לא הספיק כדי שהרווח יגדל".

 

לי: "ובסופו של דבר, גם ככה לא היינו זולים מאוד, בגלל השיטות המיוחדות שלנו להכין את הדברים. זה מערך ייצור מורכב. הכול עשוי ביד, אבל לא רצינו לעשוק את הלקוחות שלנו. רצינו שהם ירגישו שהם מקבלים משהו איכותי מאוד ששווה את הכסף".

 

עדי: "ההחלטה לסגור הייתה כלכלית. היא נבעה מהמצב הבריאותי שלי, פשוט לא הייתי בעסק. לא הצלחנו לעמוד ביעדים".

 

"אני מוצאת את עצמי מנחמת אנשים שלפתע מתחילים לבכות", אומרת רותם (צילום: תומי הרפז)
"אני מוצאת את עצמי מנחמת אנשים שלפתע מתחילים לבכות", אומרת רותם (צילום: תומי הרפז)

 

עצוב לכולנו

משפחת ברוכין נראית כאילו היא עדיין לא עיכלה את סגירת הקונדיטוריה. הם יושבים בשקט, חנוקים מעט, מתקשים להמשיך לדבר. "המשלתי את זה לגסיסה של מישהו יקר", מוסיפה חגית. "הוא גוסס מול העיניים, אבל עדיין מדחיקים את הגרוע מכול, מסרבים להכיר בסוף, במוות".

 

"אנחנו במשבר", אומרת לי. "נולדתי לתוך הקונדיטוריה, הייתי הילדה הקטנה שמסתובבת בין הלקוחות. העובדים בקונדיטוריה היו משפחה שנייה שלי, ואם אימא הייתה עסוקה מאוד, אחת העובדות הייתה לוקחת אותי לבדיקה אצל הרופא".

 

"אנשים עוצרים אותנו ברחוב", מספרת רותם. "הם לא מאמינים. חלקם שואלים שאלות מוזרות, 'תמשיכו להכין סופגניות בחנוכה?' לא, אין, העסק נסגר. אני מוצאת את עצמי מנחמת אנשים שלפתע מתחילים לבכות".

 

"אני לא יכול להסתובב בשכונה בלי שאנשים יפנו אליי ויציעו עזרה", מוסיף עדי. "הציעו לי כסף והציעו לי לעבוד בהתנדבות, אבל זה לא משהו שאני יכול להתייחס אליו ברצינות. הסיטואציה עצובה מאוד לכולנו".

 

רותם: "ככה נולד הרעיון של לי ושלי. להוציא ספר מתכונים של הקונדיטוריה. הוצפנו בפניות, זה היה לא ייאמן. ביקשו מאיתנו מתכון לזה ומתכון לזה, אז החלטנו להוציא ספר מתכונים. זה היה איזה שהוא צורך להודות לכל הלקוחות שלנו אחרי כל השנים. זה גם קצת בשבילנו כי קשה לנו עם כל הסיפור הזה".

 

אתם מרגישים בנוח לחשוף את הסודות?

"ברור!", אומרת חגית. "תמיד נתנו מתכונים, אף פעם לא הייתה לנו בעיה. בחנוכה אפילו חילקנו מתכונים בפלאיירים מודפסים".

 

רותם מסבירה את התוכנית: "אני ולי החלטנו להפיק את ספר המתכונים של הקונדיטוריה שיחשוף חלק מהחוויות האישיות שעברו עלינו במשך 31 השנים האחרונות. אנחנו פותחות בקמפיין בהד סטארט כדי לגייס כספים בשביל להפיק, לצלם ולערוך את הספר. מדובר בעבודה קשה כי במהלך השנים ההורים כתבו את המתכונים שלהם ביד. זה לא כל כך פשוט להבין את הכתב של אבא", היא צוחקת.

 

עדי: "במשך השנים הרבה מהמתכונים עברו שינויים. תוך כדי ניסיון אישי למדנו שצריך להוסיף ביצה או להוריד מכמות הסוכר כדי להגיע לטעם טוב יותר. הרבה מהמתכונים שלנו נוצרו בעקבות טעויות", הוא מספר והמשפחה מאשרת. "לפעמים טעות במתכון הולידה מתכון חדש. לפעמים עובדים חדשים שבאו מבחוץ הביאו זוויות חדשות למתכונים וגם לשיטות העבודה".

 

"הרבה קרה במהלך השנים, ואני ולי נעבוד קשה כדי לסכם את כל החוויות", ממשיכה רותם."עד עכשיו זכינו להתלהבות ניכרת מצד התושבים. אמרו לנו, 'אל תשכחו את עוגת הגבינה האפויה, אל תשכחו מתכון לממולאות שוקולד'. אני מקווה שאנשים ימשיכו להגיב בהתלהבות כמו שהם הגיבו עד עכשיו".

 

למה הכי תתגעגעו?

רותם: "זאת שאלה קשה, אבל יש לי תשובה אחת. לרוגלך עם שוקולד. זה לא רוגלך סטנדרטי. יש את התענוג של הרוגלך שבדיוק יוצא מהתנור בארבע לפנות בוקר, זה טעם אחר, זו אווירה אחרת. אין דבר כזה. הטעם בארבע בבוקר כשהוא בדיוק יוצא מהתנור זה טעם אחר וזה פנטסטי".

 

לי: "אני אתגעגע לעוגיות ממולאות שוקולד. זה להיט של 31 שנה מהיום הראשון של הקונדיטוריה. יש בהן מלא מלא שוקולד", היא צוחקת.

 

"אני כנראה אתגעגע במיוחד לפאי לימון", מוסיף עדי.

 

"יותר מזה", מוסיפה לי, "אני אתגעגע לענן הריח כשאבא ואימא נכנסו הביתה אחרי העבודה. ריח של עוגות וסופגניות נדבק בהם וכל כך חיכיתי שהם יחזרו הביתה עם הריח הזה".

 

רותם מחייכת ומוסיפה: "לפני שהייתי מכניסה את הסינר למכונת הכביסה הייתי עוצרת להריח אותו, אני אתגעגע לזה".

 

"ספר המתכונים הוא שבב של תקווה ברגע עצוב מאוד בחיים של כולנו", היא ממשיכה. "הקונדיטוריה היא כמו אח שאבד. מפעל חיים שנגמר, קשה להתאושש אבל נעבור את זה".

 

אחרי 31 שנה, לא נמאס?

"אף פעם לא נמאס!", אומרת חגית. "אנשים שאלו אותי במשך השנים אם לא נמאס לי לאכול את העוגיות והמאפים, אבל התשובה היא לא, לא נמאס".

"אנחנו משפחה עם אופי של קונדיטורים", אומרת לי. "נשב במסעדה ונזמין עוגה. נאכל אותה כמו מבקרי מסעדות. 'קצת יותר מדי חלווה?', 'היו צריכים להוסיף יותר סוכר'. ככה אנחנו בכל מקום שאנחנו אוכלים בו".

 

"אבל נהיה סלחנים", אומר עדי. "אף פעם לא נעביר ביקורת בקול כי אנחנו יודעים כמה קשה להגיע לשלמות".

 

"נקרא לזה ספר המתכונים של קונדיטוריית חגית", מסכמת רותם. "אנחנו עוד חושבים על שמות, אבל זה השם הטוב ביותר כי הקונדיטוריה הפכה למוסד בגבעת שמואל. הספר הוא הדרך שלנו להתמודד עם המשבר הרגשי, לסגור את המעגל ולהודות לכל האנשים הטובים שהיו איתנו במשך כל השנים".

 

לתמיכה בספר המתכונים

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    לפורוםלפורום


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות