כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
סיפור חיים

אליעזר רוזנמן צילום: תומי הרפז
אליעזר רוזנמן צילום: תומי הרפז
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

הסיפורים שמאחורי הקלעים בסדנת הכתיבה לניצולי שואה בגבעתיים

עיריית גבעתיים יזמה סדנה לכתיבה יוצרת לניצולי שואה. אליעזר רוזנמן שהוציא את ספר השירים "נשיקה לבנה", מסביר את המורכבות שבכתיבה: לפעמים היא משרה תחושה של התעלות, לפעמים היא מציפה כאב

איתי עמיקם 
פורסם: 10.05.16, 08:04

אליעזר רוזנמן, 79, היה בן שנתיים כשפלשו הגרמנים לפולין ורצחו כמעט את כל משפחתו. רק הוא, אמו ואחותו הקטנה הצליחו לברוח ליערות. לאחר שבגר סיפרה לו אמו כי בזמן המנוסה מהגרמנים היא נאלצה להחליט את ההחלטה הקשה ביותר לאם — איזה מילדיה היא בוחרת להציל.

 

"אמי תיארה שבנקודה מסוימת היא הצליחה להשיג פרוסת לחם אחת, אחרי הרבה זמן שבו לא אכלנו כלום", מספר רוזנמן. "היא ידעה שהיא לא יכולה לחלק אותה ביני ובין אחותי, שהייתה צעירה ממני בשנה, כך שאמי הייתה צריכה לבחור אם להאכיל אותי או את אחותי. היא בחרה להאכיל אותי. אחותי מתה מרעב בדרך".

 

עוד באזור:

אקזיט לגינה: המהפך בחיי הסטארטפיסט הצעיר

טענה: פוטרתי לאחר שביקשתי לשוב מחופשת לידה

בעל נכס בבני ברק תובע מיליונים מראש העירייה

 

אליעזר רוזנמן. "התחושה שמעניקה הכתיבה היא לא חד משמעית" (צילום: תומי הרפז)
אליעזר רוזנמן. "התחושה שמעניקה הכתיבה היא לא חד משמעית" (צילום: תומי הרפז)

 

את הפורקן מהחוויות הנוראות שחווה מוצא רוזנמן בכתיבה. "לא חי בעבר / העבר חי בתוכי", היטיב לנסח זאת ניצול השואה בשיר שחיבר. "הכתיבה מאפשרת לך להשליך חוויות על הנייר. בוראים עולמות חדשים ופותרים דברים בעולמות הישנים. לפעמים כשכותבים על כלא שאתה חי בו, כשהוא עובר לדף, במובן מסוים אתה מפסיק לחיות בתוכו ומתחיל לחיות לצידו. זו תחושה של שחרור מכבלים".

 

התעלות וכאב

אליעזר ועוד שמונה ניצולי שואה מגבעתיים סיימו סדנת כתיבה יוצרת בעת האחרונה, יוזמה של אגף הרווחה של העירייה. בסדנה התנסו בכתיבה ספרותית בכמה סגנונות. אף שהמדריכה דנה דרילינגס מציינת כי הסדנה לא הייתה טיפולית, משתתפיה מספרים על האפקט המזכך שיש בהעלאת זיכרונותיהם על הכתב.

 

"התחושה שמעניקה הכתיבה היא לא חד משמעית", מספר רוזנמן, שפרסם ספר שירים פרי עטו בשם "נשיקה לבנה". "לפעמים הכתיבה משרה תחושה של התעלות,

לפעמים היא מציפה כאב". בשיחה עמו הוא מתאר רגע של כאב עמוק בחייו, שקיבל ביטוי ביצירתו. "אני, בניגוד לרוב האנשים, נאלצתי להיפרד מאבי פעמיים — אחרי שאמי ואני ברחנו לארמניה, קיבלנו בתום המלחמה מברק שאבי מחפש אותנו. עד אותו רגע חשבנו שהוא מת. הוא הצליח לאתר אותנו, אבל חודש אחרי האיחוד הוא נפטר. הוא נורה על ידי הנאצים במחנה הריכוז בפולין והכדור חדר לליבו, אבל הוא הצליח לשרוד. אחרי המלחמה הרופאים אמרו לו שבגלל הפגיעה בלב נותרו לו חודשיים לחיות. הוא רצה לראות את אמי ואותי והצליח לאתר אותנו, אבל מת כחודש לאחר מכן". רוזנמן מסביר כי "אין לי בכלל זיכרונות מתקופת השואה. גם לא מהאיחוד עם אבי. אולי זה מנגנון הגנה. עברתי בחיים הרבה דברים קשים, שני תלמידים שלי נהרגו לידי במלחמת יום הכיפורים, אשתי נפטרה מסרטן, אבל אני אוהב את החיים וגם עושה חיים. בעיניי אדם שעושה חיים זה אדם שמפיח חיים. אפשר להפיח חיים בהרבה דרכים, אחת מהם היא הספרות. לא מזמן שוחחתי עם חברים שלי ושאלתי אותם מהי לדעתם שיבה טובה. בעיניי זה לא עניין של גיל. הדגש מבחינתי הוא על ה'טובה' ב'שיבה טובה'. אדם שהגשים את עצמו, שתרם לאחרים ונהנה בחייו הוא אדם שבעיניי מת בשיבה טובה. לא כל אחד שמהלך ונושם הוא חי. אני אדם די פתוח. הרבה ניצולי שואה הם אנשים סגורים. הסדנה נתנה לאנשים אפשרות להעלות על הכתב נושאים שהם לא העזו לעסוק בהם. זו סדנה שמעניקה פתחון לרגש וזה דבר חשוב מאוד בעיניי".

 

משתתפי הסדנה. למעלה מימין: המנחה דנה דרילינגס, מנהלת אגף הרווחה מירי פרחי, ענת חורב שטיינברג, אברהם פרלס, יוכבד הרליכמן, אליעזר רוזנמן, ברוך לייבוביץ. למטה מימין: שרה רף, שולה קומורניק, ציפורה גלאי, שושנה רשף, קולט חזן (צילום: עיריית גבעתיים)
משתתפי הסדנה. למעלה מימין: המנחה דנה דרילינגס, מנהלת אגף הרווחה מירי פרחי, ענת חורב שטיינברג, אברהם פרלס, יוכבד הרליכמן, אליעזר רוזנמן, ברוך לייבוביץ. למטה מימין: שרה רף, שולה קומורניק, ציפורה גלאי, שושנה רשף, קולט חזן (צילום: עיריית גבעתיים)

 

תחושת פורקן

כמו רוזנמן, גם אברהם (רוברט) פרלס, 78, רואה ערך רב בקיום הסדנה. "רבים מהניצולים הם אנשים עצורים בגלל החוויות הקשות שעברו", הוא מסביר. "ברגע שרואים את האפקט החיובי שיש בהוצאת הדברים החוצה זה עוזר לחלק מהם להיפתח. הכתיבה מעניקה תחושת פורקן. זה בעיניי הערך המוסף שיש להנאה שמפיקים מעצם הכתיבה והלימוד".

 

קורות חייו הקשים של אברהם, יליד וינה, יכולים לשמש חומר גלם דרמטי לרומן עב כרס. כשהיה בן חמש נתפסו הוא ואמו בצרפת על ידי הגסטפו ונשלחו ברכבת למחנה ההשמדה אושוויץ. כשעצרה הרכבת לכמה דקות ניצלה אמו של אברהם את ההזדמנות, ובלי להסביר דבר לילד השליכה אותו מבעד לאשנב הקרון. "שנים חייתי בתחושה שאמי זרקה אותי מהרכבת בתור עונש, כי הייתי ילד רע", משתף אברהם. "אני זוכר ששמחתי לעלות לרכבת. חשבתי שזה כמו טיול. עד שנשלחנו הסתתרנו וחיינו בתנאים קשים, כך שהנסיעה ברכבת נראתה לי כמו משהו חיובי. אמי לא סיפרה לי לאן הרכבת נוסעת. אי אפשר להסביר לילד בן חמש דבר כזה. רק שנים לאחר מכן הבנתי מדוע היא עשתה את מה שהיא עשתה".

 

בשנים הבאות חי אברהם במסתור. "חמישה ילדים נוספים ואני התחבאנו מתחת לרצפת רפת של חקלאים צרפתיים. סבלנו ממחסור תמידי באוכל, כי החקלאים שהסתירו אותנו חששו שאם הם יקנו אוכל שיספיק לכולם, המעשה שלהם יתגלה. המזל שלי היה שהייתי הכי צעיר, נעלתי נעליים שכבר לא התאימו לילדים שגדלו".

 

באפריל 1944 הוברח אברהם עם שני ילדים נוספים לגבול בין צרפת ושווייץ. "חודשיים לפני כן הגיעה ממשלת שווייץ להחלטה שקבעה שילדים עד גיל שש יקבלו, בתנאים מסוימים, אישור שהייה. "לקחו אותנו באישון לילה לגבול והעבירו אותנו לשווייץ דרך פרצה בגדר. בשווייץ נלקחנו לתחנת המשטרה. הסירו מאיתנו את הבגדים הרטובים ונתנו לנו כוס שוקו חם. זו הייתה הפעם הראשונה ששתיתי שוקו חם. עד היום אני זוכר את הטעם. חוקר המשטרה שאל אותי לגבי הזהות שלי, אבל ידעתי רק את שמי ואת שם אמי. כשהוא שאל אותי בן כמה אני השבתי לו שאין לי מושג. הוא ידע את החוק ולכן ציין במסמך שאני בן שש. לו הוא היה כותב שבע, כנראה לא הייתי מדבר איתך היום".

 

מתחנת המשטרה נלקח אברהם למחנה פליטים ומשם לבית יתומים לא רחוק מהעיר לוצרן. "בית היתומים נראה לי כמו ארמון. נכנסתי לחדר עם מיטה, סדין וכרית. זה משהו שאפילו בחלום לא היה לי", הוא מספר. "חשבתי שאני מקבל את כל הטוב הזה מפני שאימא שלי דואגת לי, אבל לא הבנתי איפה היא. התחלתי לבכות. הילדים בחדר צעקו שאני לא נותן להם לישון, אז לקחו אותי לחדר נפרד".

 

פרלס מספר כי "אחרי כמה דקות בחדר הנפרד נכנסה אחת העובדות של בית היתומים. רעדתי מפחד. היא שאלה אותי למה אני מפחד. אמרתי לה שאסור לי לבכות, כי כך הייתי רגיל מהמסתור ברפת — שאסור לעשות רעש. היא אמרה לי שכבר מותר לי לבכות ואז שאלה על הסיבה שבגללה אני בוכה. עניתי לה שאני בוכה כי אני מתגעגע לאימא שלי. היא שאלה מתי ראיתי את אמי בפעם האחרונה, ואני סיפרתי לה שזה היה כשהיא זרקה אותי מהרכבת. העובדת המשיכה ושאלה אם אני יודע למה אמי עשתה את זה, והשבתי לי כי לא התנהגתי כמו ילד טוב. היא אמרה: 'לא זו הסיבה', והסבירה לי שהסיעו אותנו למקום רע ושלמעשה אימא זרקה אותי מהרכבת כדי להציל אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את המעשה של אימא שלי. זו גם הייתה הפעם האחרונה שבה בכיתי והפעם האחרונה שבה הייתי רעב".

 

איך סייעה לך הכתיבה בעיבוד הרגשות?

"כתבתי ספר אוטוביוגרפי בשם 'מבעד לאשנב הקרון' והוא יצא לאור בהוצאת יד ושם, וגם כתבתי ספר נוסף שבו אני לוקח אירוע ממלחמת העולם השנייה וכותב מה היה קורה אילו הוא היה מתרחש אחרת. כשיצאתי לפנסיה גיליתי שהכתיבה באה לי באופן טבעי. עד גיל הפנסיה לא עסקתי כלל בקורות חיי. אחרי שיצאתי לפנסיה בן דודי הכריח אותי לגשת ליד ושם ולחקור את העבר שלי".

 

במשך חמש שנים איתר אברהם מסמכים רבים והם סייעו לו להרכיב מחדש את הפזל של סיפור חייו. "מצאתי תיעוד כמעט לכל תחנה שבה עברתי במלחמת העולם השנייה. כל מסמך כזה דרבן אותי לגלות עוד על העבר שלי. לגילוי היה אפקט משחרר".

 

אברהם פרלס. "רבים מהניצולים הם אנשים עצורים" (צילום: תומי הרפז)
אברהם פרלס. "רבים מהניצולים הם אנשים עצורים" (צילום: תומי הרפז)

 

לשתף חוויות

"בעיניי לספרות יש כוח מגן", מסבירה דנה דרילינגס, מנחת הסדנה, עובדת סוציאלית, ביבליותרפיסטית וסופרת. "לסיפור יש מבנה מסודר, יש אמצעים ברורים להעביר אותו, אבל ספרות גם נותנת את האפשרות לשתף חוויות בדרך לא ישירה, בגוף שלישי למשל או באמצעות סיפור שחלקו בדיה. הסדנה אינה טיפולית. יש לסדנה מרכיבים טיפוליים, אבל המטרה של הקבוצה היא קודם כול העניין היצירתי — איך להתבטא בכתב. לשמחתי לפעילות הזאת יש תופעות לוואי חיוביות והיא יוצרת הרבה רגעים מרגשים. זו לא כתיבה למגירה. היצירות נקראות, אנשים מגיבים אליהן. יש לכך ערך עצום בעיניי".

 

ענת חורב שטיינברג, מנהלת המחלקה לאוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה בעיריית גבעתיים, מסבירה כי הסדנה לכתיבה יוצרת היא רק אחת ממגוון הפעילויות המיועדות לניצולי השואה שאגף הרווחה יוזם. "אנחנו מנסים לאפשר לשורדי השואה לעסוק בסיפור חייהם במידה שמתאימה לכל אחד", היא אומרת. "האמצעי של הכתיבה מוצלח מאוד מהבחינה הזאת. הכתיבה יכולה לשמש אמצעי לעסוק בתכנים שהם לא עסקו בהם מעולם. עם ההזדקנות יש לאנשים צורך גדול יותר לשתף בחוויות. זה נובע גם מכך שמרוץ החיים מאט ויש יותר פנאי וגם מפני שמנגנוני ההגנה של הנפש מתרופפים עם השנים. כתיבה מעניקה לכל אחד את החופש לעסוק בסיפור שלו במידה שבה הוא בוחר".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    לפורוםלפורום


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות