כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
ולווט אנדרגראונד

דבורית שרגל צילום: ריאן
דבורית שרגל צילום: ריאן
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

המסע של דבורית שרגל אחר אלה קרי ונוריקו סאן

דבורית שרגל גדלה בפתח-תקוה האפרורית של פעם, והמוצא היחידי לדמיונה היו הדמויות בספרי "ילדי העולם", אלה קרי ונוריקו סאן. אחרי שיצאה למסע סביב העולם במטרה למצוא אותן, היא מציגה את הסרט שעשתה על כך ברחבי הארץ ומדברת על הממסד והקרנות שלא טרחו לסייע ועל המפגשים המרגשים עם ילדים. "לא לכל אחד חייבים להיות ילדים, זה לא התאים לי. אבל גיליתי שאני מאוד אוהבת להעביר להם שיעורים, זה כיף גדול"

אורי קידר 
פורסם: 06.03.16, 07:51

את סרט הביכורים שלה, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן", בחרה דבורית שרגל לפתוח דווקא בפתח־תקוה. שנים ארוכות היא אינה מתגוררת בעיר, אבל את מסע חיפושיה אחר הילדות אלה מלפלנד ונוריקו מיפן ושאר הילדים מסדרת הספרים המצליחה זה יותר מ־60 שנה, "ילדי העולם", בחרה לפתוח במקום בו נולדה וגדלה, המקום בו בלעה בשקיקה את קורותיהם של גיבורי ילדותה.

 

המסע אליו יצאה במהלך הפקת הסרט, התחקה אחר המסע על כנפי הדמיון אליו המריאה בילדותה, בימים בהם נסיעה עבורה לחו"ל היתה לא פחות מדמיונית, וטלוויזיה ואינטרנט היו רק בסרטי מדע בדיוני.

 

עוד בפתח תקוה:

מחאת המרפסות של תושבי פתח תקוה

מודדים את הדירות כדי לחשב מחדש את הארנונה

"רציתי להיות לוחם עוד לפני שעליתי לארץ"

 

לדבר עם הילדים בגובה העיניים. שרגל (צילום: ריאן)
לדבר עם הילדים בגובה העיניים. שרגל (צילום: ריאן)

 

"סדרת הספרים הזאת היתה השער שלי לעולם בימים שבהם הכי קרוב שהגעתי לחו"ל היה הטיול השבועי מפתח־תקוה לשדה התעופה, לצפות במטוסים הממריאים מהמרפסת הפתוחה שבמקום", היא מספרת בפתיחת הסרט, עליו עמלה במשך ארבע שנים ארוכות. בשיחה עם תלמידים סיפרה כי "אלה היו הספרים היחידים מהסדרה שקנו לי, ואמי העידה כי ביקשתי שיקריאו לי מהם בכל ערב. הייתי משוכנעת כי הדמויות בספרים הן החברות שלי". האם הן אכן הפכו להיות חברותיה? התשובות בסרט עצמו.

 

לחפש את הילדים

כמה עשורים חלפו מאז ילדותה במרכז פתח־תקוה האפרורית ועד ששיחה שגרתית עם נטע, בתם בת השלוש של חבריה הטובים, הדליקה בשרגל, עד אז עיתונאית, מבקרת קולנוע ובלוגרית מוערכת, את הניצוץ שהוציא אותה למסע בלשי שנעשה לפרויקט חייה, והפך אותה לבמאית במשרה מלאה. בסרט עצמו היא מספרת כי בכל פעם שהיא מדברת על הנושא, דמעות מציפות את עיניה.

 

"לפני כחמש שנים החלטתי שאני רוצה לעסוק בקולנוע. למדתי בעבר שנתיים קולנוע, אבל לא השלמתי את הלימודים וגם לא התכוונתי לעסוק בתחום. אין לי הסבר מדוע", פותחת שרגל. "אולי היתה זו חרדת הפרנסה שהרחיקה אותי. היום פחות אכפת לי, ואני בעיקר מבינה שיש דברים חשובים יותר מכסף. לעשות סרט היה הדבר הכי חשוב לי.

 

"אלה קרי ונוריקו סאן היו שני הספרים שהכי אהבתי ועודני אוהבת מימי ילדותי", היא מוסיפה. "שני הספרים נמצאים איתי בבית עד היום, הולכים איתי לכל מקום. כשנטע היתה בת שלוש רציתי לראות אם הספרים האלה, שכל כך הסעירו אותי כילדה, ידברו ללב של ילדת אייפונים ואייפד שהיתה כבר בחו"ל. שמחתי לגלות שהיא מאוד אהבה אותם. לא הפריע לה שהספרים ישנים ובשחור לבן. את הסימן לצאת לדרך קיבלתי ממנה כשהיא שאלה אם אני יודעת איפה אלה קרי ונוריקו סאן היום, ולא מצאתי תשובה עבורה. החלטתי לצאת ולחפש אותן".

 

וכך, יצא לדרך הסרט. "התחלתי במסע שידעתי שיהיה מפרך, שלא ידעתי מה יהיה סופו", היא משחזרת. "מה שכן ידעתי, הוא שאני רוצה לחפש את הילדים ולספר דרכם את סיפורה של אנה ריבקין-בריק, מי שצילמה את התמונות שהופיעו בספרים. לפני שנכנסתי לכל הסיפור הזה, אם היו שואלים אותי וכל אדם שהכיר את הסדרה מי צילם אותן, סביר להניח שהרוב לא היו יודעים".

 

כדי להגשים את מטרתה, היא הקיפה את הגלובוס ועשתה שלל מעשים שאחרים עלולים לראות כבלתי שפויים. למשל, לעבור על אוטוביוגרפיה שמנה בשפה השוודית, שנכתבה על ידי שחקנית מקומית שהיתה קשורה לילדות בספר, ולחפש שורה אחר שורה אזכור לאנה ריבקין או נוריקו סאן.

 

זו לא החלטה פשוטה לצאת למסע ארוך, מורכב ויקר כל כך ללא גב של ממש.

"נכון, אבל אני אדם שהולך עם הראש בקיר עד הסוף. ברגע שהחלטתי שאני עושה את הסרט ויהי מה, לא שינה לי במה איתקל בדרך, כולל העובדה שלא קיבלתי סיוע ממנהלי קרנות הקולנוע השונים. הלכתי עם זה עד הסוף, וחוץ מלמכור כליה עשיתי הכל. השקעתי את כל משאביי וחסכונותיי בסרט. ככל שיותר אנשים אמרו לי לא, ככה גדל הרצון שלי ללכת עד הסוף".

 

אז איך מביימים ומפיקים סרט מורכב כל כך ללא ניסיון ממשי בעולם הקולנוע?

"כמו כל אחד שעושה סרט ראשון", היא אומרת. "עם כל הצניעות, אני

יכולה לומר שאני מפיקה מצטיינת. אלה לא דברים שאפשר ללמוד. לימודי הקולנוע מאוד ריפו את ידיי והרחיקו אותי מהתחום, אבל בתור עיתונאית ובעיקר כעורכת, את לומדת את עבודת ההפקה. בקולנוע דוקומנטרי קשה יותר, כי אין תסריט מגובש מראש. אתה נוסע לסוף העולם, אין סיור מוקדם באתר הצילומים כמו בסרטים עלילתיים או כאלה שעתירים בתקציבים. מגיעים למקום ומקבלים החלטות באותו הרגע. למדתי את הכל על בשרי, תוך כדי תנועה. כשעלה הרעיון הראשוני התחלתי לשוטט באינטרנט, ראיתי שאין כמעט עיסוק בנושא, פניתי להוצאת הספרים השבדית, ומשם הדברים כבר החלו להתגלגל למרות שהם לא יכלו לתת לי הרבה מידע".

 

לא לחינם מזכירה שרגל את קרנות הקולנוע וגופי השידור. כשפנתה לקבלת תמיכה בסרט, נתקלה פעם אחר פעם באוזניים ערלות ונדחתה שוב ושוב. בבלוג שהיא מנהלת כינתה זאת ''טרור תרבותי' של הטלוויזיה בישראל. בשלב הבא היא פנתה לאתר גיוס ההמונים 'הדסטארט' ונהנתה גם מתרומה פרטית של צביה דושניצקי ומסיוע של חברת ההפקות 'קסטינה', עד אשר הצליחה לגייס את הסכום הדרוש לה. "ההסבר שלי הוא שברבים מהמקומות האלה יושבים אנשי פח ודחלילים כמו ב'קוסם מארץ עוץ'", היא אומרת, "אנשים קשים שלא מבינים ולא מסוגלים להודות בטעויות שלהם. זה סרט שאינו שנוי במחלוקת ואין בו שום חומר נפץ פוליטי. אבל, כמו שאמרתי, ככל שיותר אנשים חסרי לב ומוח אמרו לי 'לא', אמרתי לעצמי שזה יקרה על אפם ועל חמתם. זו תעשייה מאוד לא נעימה. מצער אותי שהתוודעתי לצורה בה היא פועלת בדרך הקשה".

 

ובכל זאת, למרות חוסר הפרגון, הפך הסרט, שעלותו עמדה על כחצי מיליון שקל, להצלחה גדולה בסינמטקים, בספריות ואף בבתי ספר ברחבי הארץ.

"באחד מערוצי השידור, שדחה את הסרט ארבע פעמים, היכו על חטא והציעו לי בקיץ לקנות את הסרט ל-15 שידורים תמורת 10,000 שקל", היא מספרת, "כמובן שמיד סירבתי. בלעדיהם הצלחתי להחזיר את כל הכסף שקיבלתי מצביה ומחברת ההפקות, כמו גם הכסף שלקחתי מהחסכונות שלי".

 

מאידך, התקבל, הסרט לסל התרבות של משרד החינוך ושרגל מקיימת הקרנות ושיחות על הסרט בפני תלמידי בתי ספר. "זו לפחות סוג של הכרה", היא מספרת. היום (שישי) היא תטוס עם הסרט לשטוקהולם, לפסטיבל סרטי דוקו ישראליים שמארגנת השגרירות הישראלית בשבדיה.

 

הממסד התנכר. שרגל (צילום: ריאן)
הממסד התנכר. שרגל (צילום: ריאן)

 

"אני מעריץ אותך"

סדרת ''ילדי העולם'' התפרסמה תחילה בשבדיה ואחר כך ב-18 מדינות נוספות ברחבי העולם לאורך שנות החמישים והשישים. את הסדרה יצרו בצוותא הצלמת השוודית-יהודיה חנה ריבקין בריק, בת ארצה הסופרת אסטריד לינגדרן (שהתפרסמה, בין השאר, גם בספרי 'בילבי') ומי שהיתה חברתה הקרובה של בריק, הסופרת והמשוררת לאה גולדברג, שתרגמה לעברית את מרבית ספרי הסדרה.

 

'אֶלֶה קָרִי הילדה מלפלנד', שכתבה העיתונאית השבדית אלי ינס בצוותא עם ריבקין בריק, היה הספר הראשון לפתוח את הסדרה. השתיים נסעו ללפלנד שבצפון שבדיה, כדי לצלם את הסָאמים החיים שם, וביחד הפכו את אוסף התצלומים לספר, שמציג את חיי היום-יום של ילדה בקצה הצפוני של אירופה. הספר הפך להצלחה מיידית (בעיקר בסקנדינביה וישראל) ובהמשך נכתבו 14 ספרים נוספים, על ילדים וילדות מכל רחבי תבל.

 

בהקרנות של הסרט, שעורכת שרגל לסרטה בפני תלמידים, נוצר חיבור שהיא מאוד אוהבת עם הדור הצעיר, למרות שילדים משלה מעולם לא היו לה וזאת, היא אומרת, מתוך בחירה. בסרט היא מציינת שגם לאנה ריבקין ולאה גולדברג לא היו ילדים משלהן, מה שאולי היווה נקודת משיכה נוספת עבורה בצאתה למסע אחר הילדות.

 

"לא לכל אחד חייבים להיות ילדים", היא מסבירה. "זה לא מתאים לי ולמבנה האישיות שלי. המפגש הישיר שלי עם הילדים הגיע באופן טבעי, בעקבות הסרט. דווקא הורים לילדים הרבה פעמים לא אוהבים ילדים של אחרים. אני מאוד אוהבת להעביר שיעורים לילדים, זה כיף גדול שגיליתי בעקבות הסרט. ידעתי שאני מתחברת לילדים באחד על אחד, כמו החיבור שיש לי עם נטע. אני אוהבת להרצות ולדבר אל קהל ולילדים. בעיניי, הם בדיוק אותו דבר. אני מדברת אליהם בגובה העיניים ומאוד נהנית".

 

בהקרנה בפני תלמידי כיתות ו' בשוהם, ניכר כי למרות השנים הארוכות שחלפו מאז צאת הספרים, הנושא עדיין מרתק את הילדים. הם שמרו על דממה מוחלטת לאורך כל ההקרנה ועטו על שרגל במבול של שאלות עם סיומה.

 

אחד הילדים תהה בתמימות מדוע לא פנתה שרגל לעזרת התקשורת בצאתה למסע, כמו לפנות לתוכנית "אבודים" של צופית גרנט. שרגל השיבה כי העדיפה לעשות את המסע בעצמה.

 

ביפן, אגב, כשהגיעה לחפש את נוריקו סאן, הפך סיפורה והחיפוש אחר הילדה שבגרה לסנסציה תקשורתית של ממש והיא כיכבה בעיתונים, בטלוויזיה ובתכניות רדיו. תלמיד אחר שאל האם היא לא מרגישה שבזבזה כסף רב ונענה כי "לכל אחד יש חלום – אחד רוצה לטפס על האוורסט, אחר לפתח סטארט-אפ. זה החלום שלי ואני ממליצה לכל אחד ללכת בעקבות החלום שלו".

 

מי שריגש את שרגל במיוחד היה הילד שניגש אליה בסיום ההרצאה ואמר לה בהתרגשות לא מבוטלת משל עצמו כי "סיפרת לנו שבתור ילדה הערצת את נוריקו סאן? אז היום אני מעריץ אותך". שרגל, כמובן, נותרה חסרת מילים והודתה לו בחמימות.

 

סדרת ההקרנות המוצלחת מעידה כי גם היום ישנו עניין רב בספרים. בשנה האחרונה אף הוצאה מהדורה מחודשת של הספרים, ובהוצאת 'הקיבוץ המאוחד', המוציאה אותם, מודים כי יש קשר ישיר בין ההחלטה לסרטה של שרגל. כיום ניתן להשיג את הספרים רק בישראל.

 

מה הופך את הסדרה למצליחה כל כך?

"הרבה קרדיט מגיע לצילומים של ריבקין בריק. אלה צילומים בגובה העיניים של הילדים. צריך להוסיף לכך את העובדה שבתקופת שיא ההצלחה של הסדרה, בשנות החמישים עד שנות השבעים, הארץ שלנו הוגדרה כ'מדינה קטנה ומוקפת אויבים'. הטלוויזיה החלה לפעול פה רק בשלהי שנות השישים, אינטרנט ומחשבים בוודאי שלא היו וכמעט אף אחד לא נסע לחו"ל. הספרים האלה הפכו לחלון ראווה יפה, ואולי היחיד, לעולם.

 

"הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל היתה אחרי הצבא. דרך הספרים יכולתי להיכנס לעולמם של ילדים בלפלנד, יפן או תאילנד. היום, כשאני מגיעה עם הסרט לבתי ספר, אין ילד בכיתה א' שלא היה בחו"ל. האם הסדרה יכולה להצליח גם היום? הילדים אוהבים אותה. אולי לא 100% כמו בעבר, אבל הם עדיין מגיעים מדי פעם לרשימת רבי המכר. אני מוכרת אותם בהרצאות ויש ביקוש. סבים קונים לנכדים, הורים קונים לעצמם. זו תעשייה שממשיכה לגלגל את עצמה. אני מניחה שהילדים לא היו מגיעים לספרים בעצמם, אבל כשהם מגיעים – הם אוהבים מאוד".

 

"התמודדות עם חלוף הזמן" (צילום: ריאן)
"התמודדות עם חלוף הזמן" (צילום: ריאן)

 

אכזבה מהממסד

היות שמדובר בסיפור בלשי לכל דבר ועניין, לבקשתה של הבמאית, לא נחשוף יתר על המידה מהנעשה בסרט עצמו, כמו גם את הפיתרון לשאלה הגדולה – האם הצליחה שרגל לאתר את גיבוריה. את ההתרגשות שאוחזת בה בסיומה של כל הקרנה, היא דווקא לא חוששת לשתף.

 

"אני מסבירה לילדים מה הוא קולנוע דוקומנטרי ואת העובדה שאני זו שעשתה את הסרט", היא מספרת, "אבל תמיד בסוף הסרט שואלים אותי אם באמת הייתי שם, בכל המקומות האלה. פתאום אני שואלת את עצמי, 'באמת היית שם? כל זה באמת קרה?'. זה מדהים. זה לא היה לפני 20 שנה. סיימתי את הסרט לפני שנה וחצי".

 

לא חששת מהתפוגגות הקסם במפגש עם גיבורי ילדות?

"לא ראיתי זאת ככה. ידעתי שהן לא תישארנה בנות שלוש וחצי וחמש. ידעתי מה אני רוצה – לראות את הזמן החולף ולהתמודד איתו. לקחתי בחשבון שיכול להיות מצב שלא אפגוש בהן והדברים יסתיימו באכזבה. כשאתה יוצא לעשות סרט דוקומנטרי, אתה לא יודע למה לצפות. הימרתי על כל הקופה".

 

ציפית שהסרט יצליח כל כך?

"ידעתי שמי שיראה את הסרט יאהב אותו. ראיתי באזז גדול סביב הספר ב'הדסטארט', כשיותר מ-600 איש תמכו בסרט. רציתי מאוד שזה יקרה וקיוויתי שאסתובב עם הסרט ברחבי הארץ ואני שמחה לגלות שזה קרה".

 

שרגל עבדה בעולם העיתונאות לרוב כמבקרת קולנוע במשך שנים ארוכות – ברשת ידיעות תקשורת, מעריב (כולל המגזין 'רייטינג') והמגזין נשיונל ג'יאוגרפיק. כעת, משחצתה את הכביש ועברה לעולם היצירה בעצמה, היא מבינה כמה אכזרי העולם ממנו באה.

 

"כשהייתי מבקרת קולנוע כלל לא חשבתי שאעסוק בקולנוע, זה לא עלה על דעתי", היא משחזרת. "רק אחרי שהפסקתי לכתוב התחלתי לחשוב על זה. היו לי לא מעט אינטראקציות עם במאים, רובם לא ידעו לקבל ביקורת".

 

אחד מהם, שזכה לביקורת צוננת משרגל, ונמנה בהמשך על חברי האקדמיה (האוסקר הישראלי), כתב לה: "אחרי שכתבת מה שכתבת על הסרט שלי, לא כדאי לך שאני אראה את הסרט שלך או אגיד לך מה אני חושב עלייך. בהצלחה בכל זאת, מי כמוני יודע כמה קשה זה לעשות סרט וכמה צריך לפרגן לכל מי שעשה את המסע". שרגל פירסמה את תגובתו בבלוג, אחרי שלא זכתה בפרס המיוחל, אבל לא שכחה גם לציין כי "נכון שרציתי בהכרה מהממסד ונכון שהתאכזבתי נורא, אבל אני מאושרת מאוד מאוד מכך שאנשים, ציבור וקהל, אוהב את הסרט שלי, בא לצפות בו ומזמין אותו אליו, מנובמבר 2014 ועד היום".

 

עיקר הביקורות כיום, היא מספרת, מגיעות דווקא מהקהל הרחב, שכותב ברשתות החברתיות ובבלוגים שונים. "היום אני יודעת לפחות שגיליתי את פרצופם האמיתי של כמה מבכירי מבקרי הקולנוע בישראל. אין לי מילה רעה לומר עליהם, כמו שלהם אין מילה לומר על הסרט מהסיבה הפשוטה שהם פשוט סירבו לראותו".

 

איך שינה אותך הליך הפקת הסרט? במה את אדם שונה כיום מאשר לפני חמש שנים?

"היום אני מאושרת, הרבה יותר מאושרת משהייתי בעבר. הגשמתי את חלום חיי? עכשיו אני מייצרת חלומות חדשים".

 

אילו חלומות? העבודה וההצלחה של 'אלה קרי ונוריקו סאן' פתחו אצל הבמאית את מעיין היצירה, וכיום היא כבר נמצאת בעיצומן של הכנות אחרונות לקראת יציאת שני סרטים נוספים בבימויה – הראשון, "אפריקה", ששרגל אינה מוכנה לחשוף את עלילתו ורק לומר כי מדובר בסרט המשך ל'אלה קרי ונוריקו סאן'. גם התקציב לסרט הזה גויס, בין השאר, באמצעות 'הדסטארט' וצילומיו הושלמו כמעט עד תומם. "אני ממשיכה לעסוק בסדרת הספרים הללו", היא אומרת. "אשמח אם הוא יהיה לפחות לא פחות טוב מ'נוריקו סאן'".

 

במקביל, היא משלימה בימים אלה את העבודה על סרט תיעודי נוסף, אישי הרבה יותר, שעוסק במותו הטראגי של דודה, אחיה של אמה, בנימין למפל ז"ל, בתאונת ירי מחרידה בחודשים הראשונים לשירותו הצבאי בשנת 1957.

 

'כדור בגב' קראה שרגל לסרט, עליו עבדה לבדה, כולל הצילום. "הוא עלה לארץ בגיל עשר והגיע גם הוא לפתח־תקוה", היא משחזרת. "הוא שירת בחיל הים וביום שישי אחר הצהריים ירד מהאונייה בנמל אילת והלך לבסיס, והש"ג פלט כדור מה'עוזי' שלו והרג אותו במקום. זה הדבר הכי אידיוטי שיכול להיות. שיאים של טמטום שנשברו והביאו למוות כל כך מיותר, שקשה להאמין שזה קרה.

 

"לא מזמן פגשתי כתב צבאי שאמר לי 'היום לא קורים דברים כאלה', עניתי לו שרק לפני כמה שנים קראתי כתבה שלו על מחדלים דומים. את המשפחה של אמא שלי, המוות הזה מוטט. אמא שלי לא התאוששה עד היום. דוד שלי, אחיה, התאבד וסבא שלי רצה להתאבד. המשפחה נשברה, כמו שאני מניחה שמתנהגת כל משפחת שכול. עבורי, העבודה על הסרט לא היתה פשוטה, למרות שלא הכרתי אותו".

 

בלי גיל

ההליכה נגד הקונצנזוס 'עם הראש בקיר', כפי שמגדירה זאת שרגל, מאפיינת את חייה, בחירותיה ועולמה של שרגל האנטי ממסדית מזה שנים. את הביטוי הבולט ביותר לתכונתה זו, הביעה לפני כעשר שנים בדיוק, כשפתחה בסוף שנת 2005 את הבלוג "ולווט אנדרגראונד', לאחר שהתאכזבה כשלא קיבלה את המינוי לתפקיד העורכת הראשית של מגזין הבידור המנוח ''רייטינג''.

 

"אמנון דנקנר ז"ל בחר שלא לתת לי את התפקיד, אבל בדיעבד אני יכולה רק לומר לו תודה על מה שהשגתי בזכות זאת", היא מספרת. הבלוג, שנכתב בחצי השנה הראשונה לפעילותו בעילום שם, הכה גלים בעולם התקשורת הישראלי, שעלה 'על הגריל' בבלוג שלה. בחודשים הראשונים ניסו כל אנשי התקשורת לחשוף את זהות הכותב המסתורי, עד שהסירה שרגל את הלוט בעצמה.

 

"לא יכולתי לעמוד בזה יותר, הייתי כל הזמן בחרדות שיעלו עליי", היא אומרת. "סגרתי את הבלוג בחודש מאי האחרון. אני לא עושה דברים שאני לא אוהבת, וכמו שעזבתי את עולם העיתונות כשהרגשתי שמיציתי, כך היה גם עם הבלוג. זו משימה לא קלה לקרוא בכל יום את כל העיתונים".

 

שרגל נולדה וגדלה ברחוב הרצל בפתח־תקוה, להורים שהגיעו מפולין היישר לאם המושבות. היא למדה בבית הספר היסודי "גורדון" ובתיכון "ברנר". "פתח־תקוה של אז היא לא זו של היום", היא אומרת. "קו 66 היה עורק החיים שלי, כי הוא הביא אותי לתל אביב ולהנאה האמיתית מהחיים. כשגדלתי לא היה כלום ושום דבר בפתח־תקוה. היתה תחושת מועקה די גדולה. אני מניחה שזו אחת הסיבות שהתחברתי כל כך לספרים על ילדי העולם.

 

"השכונות החדשות וההתפתחות של העיר הופכות את הילדות של היום בעיר לקלה יותר. יש הרבה יותר אפשרויות, הרבה יותר מה לעשות. מצד שני, מהשעמום שהיה לנו יצאו לא מעט דברים טובים. אנשים כמו מרב מיכאלי ופנינה רוזנבלום, למשל. יכול להיות שיש משהו בערי פריפריה ש'מכריח' אותך להיות יצירתי יותר. בשנות ה-90, כשעבדתי בעיתון "תל אביב", כל אנשי המערכת היו כאלה שהיגרו לתל אביב מבחוץ. כולם, כולל העורך. היינו חדורי מוטיבציה לכבוש את העיר הגדולה. מה יש לתל-אביבים לכבוש?".

 

והעיר אכן התפתחה במידה מסוימת, עד כדי כך שבחודשים האחרונים פועל במוזיאון 'יד לבנים' בעיר, סינמטק לסרטי תעודה. שרגל תתארח בו עם סרטה ביום ראשון הבא (13/3, 20:00). הבמאית מספרת כי הופתעה למדי לשמוע על קיומו של המוסד בעיר עם התדמית הכל כך אפורה.

 

"בשנות ה-70 פעל בעיר קולנוע ''הדר'' (ברחוב מוהליבר. על חורבותיו הוקם קניון "מרכז ברוך" – א.ק.) ובערך פעם בשבוע היו מקרינים פה סרט איכותי", היא נזכרת, "כך שזה די מדהים שעד עכשיו לא היה סינמטק בפתח־תקוה".

 

אגב, אין זו מקריות או שגיאת סופר שהעלימה מהראיון את גילה של שרגל. גם חיפוש אינטנסיבי ב'גוגל' לא יניב תוצאה בנושא. "אני לא מדברת על הגיל שלי, לא מסוגלת לזה נפשית", היא אומרת. "אחד המניעים הפסיכולוגיים שהניעו אותי לעשות את הסרט על גיבורי הילדות שלי היה ההתמודדות עם חלוף הזמן, שלא עוצר לרגע".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    לפורוםלפורום


 

 
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות    לקריאת כל התגובות ברצף
נא להמתין לטעינת התגובות

קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות