כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
משחק חוץ

"אני חושב שמגיע לי לאמן את הפועל עכו". איברהים מנסור צילום: נחום סגל
"אני חושב שמגיע לי לאמן את הפועל עכו". איברהים מנסור צילום: נחום סגל
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

מאמן הכדורגל של חברון חולם על נבחרת ישראל

אחרי קריירה כשחקן ומאמן בארץ ובחו"ל, נחת איברהים מנסור מעכו בליגת הכדורגל של פלסטין והביא עם קבוצתו את גביע פלסטין לחברון. הדגל שלו הוא דגל פלסטין. אבל הוא לא מוותר על נס קפה של עלית וחלום לאמן יום אחד את נבחרת ישראל

יפה ברנס, מירית קושניר סטרומצה 
פורסם: 28.02.16, 07:48

שלושה ימים לאחר הריאיון הזה, המריא אברהים מנסור עם קבוצת אל-אהלי אל חליל, שאותה הוא מאמן, למשחק ראשון בגביע אסיה.

 

קראו עוד ב-mynet:

 

"מכירים אותי במחסומים, בודקים בצ'יק, ואני נכנס". איברהים מנסור  (צילום: נחום סגל )
"מכירים אותי במחסומים, בודקים בצ'יק, ואני נכנס". איברהים מנסור (צילום: נחום סגל )

 

כמאמן בליגת העל הפלסטנית, הוא מתרגש וסקרן לקראת ההתפתחויות, והוא בעיקר רוצה להוכיח שהוא יכול להביא את הגביע לקבוצת הכדורגל של חברון: "אני הילד ששיחק כדורגל על אבני הסמטאות בעכו העתיקה, והלך לבית הספר בתוך מי הביוב שזרמו ברחובות כשירד גשם. מתאים לילד הזה לקחת עכשיו את גביע אסיה".

 

מנסור נכנס לתפקידו לפני קצת יותר משלושה חודשים, ומאז הוא חי על קו עכו – חברון. הוא עומד במחסום תרקומיא ומתנהל על פי התכתיבים שמייצר גרף המתיחות והפיגועים. מגרש פייסל אל חוסייני של הקבוצה נמצא במרכז העיר, וכשמתקיים מסע הלוויה, האימון נדחה. זהו המגרש היחיד בחברון, חוץ מהמגרש הבינלאומי דורה, על התפר שבין חברון לקלנדיה. יחד עם מנסור עושה את הדרך לחברון גם שאדי שעבאן (23), תושב עכו, שגדל במכבי חיפה עד גיל 21, ואז אברהים לקח אותו איתו לפלסטין.

 

"לא מזמן היה לנו משחק שהיה אמור להיות משודר בשידור ישיר בטלוויזיה בשעה שלוש אחר הצהרים", אומר אברהים. "חצי שעה לפני המשחק, כשעלינו למגרש

לחימום, עברה הלוויה של שני נערים. המסגד קרוב למגרש שלנו, ונאלצנו לחכות עד שתסתיים התפילה והשיירה תצא בדרכה לבית הקברות. המשחק והשידור התחילו באיחור של 45 דקות. ככה זה: אני חי בין שני עולמות, בין ישראל לבין חברון".

 

מתעכבים במחסומים

כערבי ישראלי, איזה יחס אתה מקבל שם?

"אני לא חי במתח, ואף פעם לא חששתי. אני נכנס לשם חופשי ברכב שלי עם המספר הצהוב. מכירים אותי במחסומים, שאלים מה העניינים, בודקים בצ'יק, ואני נכנס. יש לי שם דירה שנמצאת ממש מעל המגרש. לפעמים אני עומד במרפסת, שותה קפה, ופתאום אני רואה פקק עצום של רכבים, וכולם צופרים.

 

"אני מיד מבין שקרה משהו. החיים בחברון לא קלים, ולפעמים התחושה לא נעימה. השחקנים לא כולם מחברון, חלקם מגיעים מבית לחם או ממזרח ירושלים, לפעמים מעכבים אותם במחסומים והאימון מתעכב. אבל הדבר היפה בכדורגל הוא שברגע שאתה עולה למגרש, הכל נשכח. המחסומים ההלוויות, כל מה שקורה בחברון, הכל נמחק. זה חוזר אליך כשהמשחק מסתיים. גם אין מקומות בילוי בחברון, מלבד מסעדות. המקום היחיד שאני והשחקנים מרגישים שאנחנו יכולים להתפרק בו זה הקאנטרי באוניברסיטה של חברון. נשים נכנסות בבוקר וגברים אחר הצהרים, ואפשר להתאמן, לשחות בבריכה ולהשתמש בסאונה ובג'קוזי.

 

"מכירים אותנו בכל מקום, גם בשוק העירוני שאליו אנחנו הולכים לפעמים. אפשר לומר שמעריצים אותנו. בכל מקום קוראים לעברי 'בוקר טוב יא קפטן', ולא מוכנים שאשלם עבור קפה. ואגב, אני לוקח איתי במזוודה לכל מקום בעולם את הנס קפה שלנו, של עלית. לא מוותר עליו. פעם או פעמיים בשבוע אני חוזר הביתה. וכשאני עובר את תרקומיא בדרך חזרה ויוצא לכביש שש, אני כבר מרגיש שאני בעכו. אני יודע שהגעתי אל המשפחה, ואני מזמין את הילדים והנכדים לבוא לישון אצלי".

 

עם חליפה ועניבה

לפני שהחל לאמן את אל-אהלי אל חליל, אימן קבוצה אחרת בחברון, בשם דורה. "נוצר קשר וזה מצא חן בעיני, כי הקבוצה הנוכחית משתתפת באליפות אסיה למחזיקות גביע. לכן חתמתי איתם, ואני מבסוט שם. יש לי צוות מצוין של ארבעה מאמנים. אחד מהם הוא מאמן שוערים איטלקי שחי בחברון, והוא יחזור הביתה לאיטליה כשיסתיים החוזה שלו, ועוד שני מאמנים מהשטחים".

 

מנסור (52) בא ממשפחה מוכרת בענף הכדורגל. הוא הצעיר מבין 11 ילדים, ואביו היה נהג קטר רכבת עוד בתקופת המנדט הבריטי. הוא אב לארבעה וסב לשלושה נכדים. הוא מספר שהמשפחה גרה בבית גדול מול זוויית אל שאזליה, המתחם הדתי של הסופים בעכו העתיקה. אחיו, מחמוד סלים מנסור, נחשב בשנות ה-60 וה-70 לחלוץ מס' 1 באזור הצפון. דודו, נביל מנסור, היה בשנות ה-70 וה-80 אחד מכוכבי הפועל עכו, לצד יחיאל המאירי ומומי זפרן, וכונה "הרכבת" בגלל מהירות תנועתו.

 

גם אברהים גדל בהפועל עכו. "התאמנתי בשטח הכי קטן בעכו העתיקה", הוא אומר, "בלב העיר, בסמטאות. ככל שהמגרש קטן יותר, השחקנים טובים יותר טכנית. משחקים חמישה נגד חמישה, כשאין אפילו שני מטרים לרוץ. ובגלל שאי אפשר לרוץ, אתה משכלל יכולות אחרות. משם יצאו השחקנים הכי גדולים".

 

את יום הולדתו ה-14 כבר חגג בברצלונה, ספרד, לאחר שאחיו הגדולים החליטו שראוי לו שישחק בחו"ל, ושלחו אותו לכמה שנים אל האח הבכור, שמתגורר בברצלונה. מאוחר יותר נסע לדנמרק ושיחק גם שם במשך שנה, ואז חזר לברצלונה לשנה נוספת. ב-1985, כשהיה בן 20, חזר לעכו. "הייתי על סף חתימה עם שתי קבוצות בליגת העל", הוא מספר, "אבל זה לא הסתדר.

 

"שיחקתי בסחנין, בנצרת ובעכו. בהמשך נפצעתי קשה בירך ונאלצתי לרדת לליגה א', ומאוחר יותר הפכתי למאמן במגזר הערבי. ב-2008 אימנתי במשך שנה בסן רמון, קליפורניה, בקבוצות הנמוכות, ליגה ב' וליגה א'. אבל זה לא החלום שלי. עם כל הכבוד לטיסות למשחקים בעולם, עם חליפה ועניבה, רציתי להיות מאמן נבחרת ישראל. לא ברצלונה, לא ריאל מדריד. נבחרת ישראל, אבל אני יודע שזה לא יקרה".

 

איזה דגל

למה?

"כי בישראל לא יתנו למאמן ערבי לאמן את הנבחרת הלאומית. ילד שקורא עכשיו את מה שאני אומר, כדאי שיזכור את המילים שלי גם בעוד 50 שנה. כי גם אז זה לא יקרה".

 

יש שחקנים ערבים בנבחרת ישראל.

"היו בעבר ויש גם היום: בירם כיאל, מונאס דאבור ואחמד עאבד. לא רק שלא היו נותנים לי להחליף את גוטמן, לא היו נותנים לי אפילו להחליף את המאמן של הנערים. אנחנו חיים בישראל, יהודים וערבים, ואם מישהו הוא טוב, למה לא לתת לו לאמן את הנערים, ואם הוא מצליח, להעביר אותו לבוגרים?".

 

אתה מדבר על סמך ניסיון או תחושה בלבד?

"לא ניסיתי, כי בשביל להיות מאמן בנבחרת, צריך קודם להיות מאמן בליגת העל, וגם לזה אין סיכוי. אפילו סחנין, שנמצאת בליגת העל ונחשבת לקבוצה הערבית מס' 1, מחתימה מאמן יהודי. אם הוא נכשל, מביאים עוד מאמן יהודי. אז מה נשאר להגיד? היה מאמן ערבי אחד בלבד, עזמי נסאר, שנפטר, שהעלה את הקבוצה לליגת העל, ומאז הם מחתימים רק מאמנים יהודים".

 

היית עולה למגרש עם דגל ישראל?

"הדגל שלי הוא דגל פלסטין. אם היו לוקחים אותי לאמן את נבחרת ישראל, הייתי חייב לעלות למגרש עם דגל ישראל. היתה לי בעיה, אבל הייתי עושה זאת. בדיוק כמו שהייתי עולה עם דגל ארצות הברית, אם הייתי מאמן שם. בכל מקרה, דגל פלסטין הוא בלב שלי".

 

דובר חמש שפות

הוא דמות מוכרת בעכו. קרוב לעשר שנים עבד במתנ"ס עכו העתיקה וניהל את מדור הספורט במגזר: "הקמנו בית ספר מעורב דרך מכבי חיפה, 250 ילדים, וגם המאמנים היו יהודים וערבים. גם כשעבדתי לבד, תמיד היו לי ילדים יהודים, אני לא מפריד. שואלים אותי איך ילדים קטנים מבינים את השפה, ואני עונה שבשביל לשחק כדורגל לא צריך שפה. דיברתי איתם בערבית והם הבינו מצוין ועשו כל מה שביקשתי מהם.

 

"הילד שלי לא מדבר ספרדית, וכשהיה בן תשע לקחתי אותו להתאמן בספרד. הוא התאמן ועשה כל מה שהם עשו, בלי להבין מילה בספרדית. באותן שנים הייתי שותף בפרויקטים מעורבים נוספים, כמו 'כדורגל לשלום' דרך אוניברסיטת ברייטון בלונדון שפעל בערים מעורבות במטרה להדק את הקשרים בין יהודים וערבים, וכמו 'ארסנל בגליל', שם הייתי מאמן הנבחרת".

 

הוא הסתובב בעולם, חי שנים בחו"ל, אימן ושיחק בקבוצות שונות. הוא דובר חמש שפות ומדבר עברית בשלל מבטאים. הוא דומה דמיון מפתיע לקומיקאי יעקב כהן, ולפעמים מצחיק את הנוכחים כשהוא מרכיב משקפיים זהים לשלו. והוא מחכה להזמנה לאמן את הפועל עכו: "כשחקן שגדל כאן, בעיר ובקבוצה, אני חושב שמגיע לי לאמן את הפועל עכו. זו תהיה גאווה בשבילי, ואני מתוסכל מכך שאין לי מקום בבית שלי.

 

"למה תמיד חושבים שהמאמן הטוב יבוא מחוץ לעיר? אם אני יכול לסחוב קבוצה מפלסטין להתחרות באסיה, אני בוודאי יכול לדחוף את הפועל עכו להישאר בליגת העל. אבל אף אחד לא דופק על הדלת שלי. לא פנו אלי, וזה פספוס של העיר שלי. גם אם אהיה אחד מעשרה מאמנים בעכו, זה יהיה מצב שכולם ירוויחו ממנו. אם יציעו לי לבוא לעכו, לא אחשוב פעמיים. ועד שלא יתנו לי סיכוי והזדמנות, לא יידעו אם אני טוב או לא".

 

בזמן הקצר שאתה מאמן בחברון, הבאת את הקבוצה להישגים?

"בפברואר ניצחנו בפלייאוף, ולכן בשנה הבאה מובטחים לנו שני מקומות בליגה הפלסטינאית. יש 12 קבוצות בליגה ו-12 בליגה בעזה. בגלל הסגר אנחנו לא יכולים לשחק נגדם. אנחנו נמצאים כרגע במרכז הטבלה, במקום השביעי. אנחנו לא מתחרים על אליפות, אבל החלום הוא לנסות לזכות שוב השנה בגביע של פלסטין, שייתן לנו להיכנס שוב בשנה הבאה לאליפות אסיה.

 

"אנחנו חייבים תודה לג'בריל רג'וב, נשיא התאחדות הכדורגל הפלסטינאי, שעושה בשבילנו את כל העבודה. בלעדיו לא היה כדורגל פלסטינאי. הוא היה לאחרונה באלג'יר, במשחק ידידות של נבחרת פלסטין, הוא מגיע גם למשחקים החשובים שלנו. לפעמים אפילו אבו מאזן מגיע, למשל כשהחתמתי שחקן מחו"ל. אבו מאזן גם שלח ברכות להנהלה על ההישג, זה היה כבוד גדול".

 

מאמן בליגת העל בחברון מרוויח כמו בישראל?

"מאמן בליגת העל בפלסטין יכול רק לחלום על השכר שמקבל מאמן כמוהו בישראל. שם השכר עומד על כ-250 אלף שקל בשנה, לפעמים פחות, ובישראל מאמן כזה מרוויח לפחות מיליון שקל. גם אני יכולתי להרוויח הרבה יותר: אני יכול לחזור מחר לאמריקה ולאמן קבוצת נערים בני 16 בלי הרבה לחץ ולקבל 7,000 דולר לחודש. עבודה של שבעה חודשים בשנה וחוזרים הביתה עם סכום יפה. אבל הסיפור הוא לא הכסף. גם לא הפוליטיקה. התסכול שלי הוא מקצועי נטו".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות