כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
סובלים מגזענות

נגד אלימות, בעד שיוויון צילום: שי שמואלי
נגד אלימות, בעד שיוויון צילום: שי שמואלי
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

צעירים ממוצא אתיופי: חד משמעית יש גזענות

הם חיים באותה מדינה, משרתים בצבא אך סובלים מאפליה וקיפוח. צעירי הקהילה האתיופית לא מוכנים לשתוק יותר. הם דורשים שוויון זכויות ושיתייחסו אליהם כישראלים לכל דבר. יעקב לוי שוחח עם צעירי העדה מהנגב על המחאה שגלשה לפסים אלימים ועל גילויי הגזענות שהם חווים

יעקב לוי  
פורסם: 11.05.15, 07:20

הדילמה בין הנאמנות המוחלטת למדינה וסמליה לתחושת הניכור והעלבון, משתקפים היטב בשיחה עם נציגי הדור הצעיר של העדה האתיופית. הם מנסים להסביר את הקושי בהתמודדות עם הגזענות המוצהרת והסמויה מצד החברה ומוסדותיה, ולא מצליחים להבין מדוע הם מתויגים כאזרחים סוג ב'.

 

 

נפגשנו במרכז הקהילתי של בני העדה ברחוב שאול המלך, בין שכונה י"א לשכונה ו' החדשה בבאר שבע. כמה אירוני, על בית הכנסת במתחם מתנוסס הפסוק "ושבו בנים", שמסמל עבורם את הגשמות החלום לעלות לארץ הקודש, אך המחאה האלימה שהגיעה לשיאה בשבוע שעבר, טפחה על פניהם בבת אחת, והחזירה אותם למציאות העגומה.

 

"הבעיה בחברה הישראלית שמתייחסים אלינו כאתיופים, אנחנו לא אתיופים, אנחנו ישראלים ממוצא אתיופי. ברגע שזה לא הופנם, אז ברגע שיראו מישהו שהוא שחור, הם יעשו את ההבדלה אם זה סודני, אריתראי או כל אחד שלא דומה להם", אומר הבטאמו יוסף (30), פעיל חברתי מאופקים. והוא לא לבד, תחושת האפליה והקיפוח מלווה רבים מבני הקהילה האתיופית.

 

גזענות גלויה

הבטאמו יוסף, ראש 'תחום שירות משמעותי' להכוונת בני נוער וחיילים בעמותה 'צידה לדרך' (פיתוח מנהיגות בקרב בני נוער) עלה לארץ עם הוריו כשהיה בגיל שש. במשך חצי שנה התגוררו בערד עד שעברו לאתר הקרוואנים בשכונת נחל בקע בבאר שבע. עם הגיעו לכיתה ב', עבר להתגורר באופקים ולאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, הוא התקבל למכינה הקדם צבאית בקרית מלאכי. את שירותו הצבאי עשה כמפקד ולוחם בצנחנים, סיים קורס קצינים והשתחרר בדרגת סרן.

 

לא מלמדים את ההיסטוריה של העדה בביה"ס (צילום: שי שמואלי)
לא מלמדים את ההיסטוריה של העדה בביה"ס (צילום: שי שמואלי)

 

לכאורה, מדובר בנתונים עם מקדמי פתיחה די מבטיחים, אבל לא כשמדובר בבני העדה האתיופית. "למרות השירות הארוך בשורות צה"ל, ברגע שהורדתי את המדים, כאילו הייתי שתי דמויות, זה שהיה עם המדים וזה שהיה בלי המדים", הוא מספר, כשהכאב משתקף היטב בפניו. "אנחנו ממלאים את החובות שלנו אבל באותה מידה מבקשים את הזכויות, הזכות הבסיסית שיסתכלו עלינו איך שאנחנו מעבר לצבע העור שלנו".

 

במה זה מתבטא?

"זה מתחיל מאקדמאים שמסיימים ללמוד, ומוצאים את עצמם מתקשים למצוא עבודה. יש לי חברים שאני מכיר שעשו שירות כקצינים, עשו מסלול עתודה במשפטים, ובסופו של דבר עובדים במפעל. זה מצב אבסורד, בסופו של דבר הוא לא עובד בהכשרה שעבר".

 

ומה הסיבה לדעתך?

"אולי הם חושבים שהוא לא מסוגל לעשות את התפקיד, יכול להיות שמישהו מעדיף לקחת מהמשפחה. יש אפליה, יש גזענות, אני אומר את זה בצורה גלויה", הוא אומר נחרצות, "יש גזענות סמויה וגזענות גלויה. כאלה שלא מתביישים להגיד לך בפרצוף, ואומרים את זה בריש גלי בכל מקום. ברגע שאתה מתראיין בטלפון אז אומרים לך 'הכל טוב ויפה', 'בוא אלינו', וברגע שאתה מגיע אליהם, פתאום אומרים, 'מי אתה? לא, תודה רבה, המשרה לא פנויה או ש'את הדירה השכירו'. זה עצוב, וזה התפוצץ באלימות המשטרתית. בתקשורת מציירים את הילד האידיאלי או את הצעיר האידיאלי כבלונדיני עם עיניים ירוקות. מגיל קטן גם בספרי הלימוד של הילדים אין דמות שהיא כהה, אז גם מי שרוצה להכיר אנשים אחרים, אין לו מאיפה להכיר".

 

הבטאמו מלין גם על ספרי ההיסטוריה ואומר כי מעבר ל'מבצע משה' ו'מבצע שלמה', לא מלמדים על המורשת והתרבות של הקהילה האתיופית במוסדות החינוך. "איפה כל אלה שנספו בסודן? למה זה לא מופיע? ואז ברגע שלא מבינים את העוצמות שלנו, אז הם מסתכלים על כל דבר כשחור, משהו שהוא רע".

 

לדבריו העובדה שהמחאה גלשה לאלימות היא לא מקרית ונובעת מתסכול עמוק של המפגינים. "הכתובת היתה על הקיר. בסופו של דבר, גם אישה מוכה קמה ומרביצה. ואם ימשיכו לדרוך עלינו, כמו שדרכו בכל תחום ותחום, כי מעבר לאחוזי הגיוס הגבוהים, אנחנו נמצאים בתחתית בכל פרמטר שקיים".

 

נגד אלימות

החייל שהוכה בידי שוטרים, היה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל, כאילו רצו לומר עד כאן, הבנו מה אנחנו שווים. "חייל בצבא הגנה לישראל הוכה על ידי שומר חוק, אבל אף אחד לא טרח להוציא גינוי, בשונה מהקצין שהוכה כאשר נכנס לשכונה של חרדים ואחרי זה ראש הממשלה גינה את המעשה. כשאנחנו לא מקבלים גיבוי מהממשלה, מה הם רוצים שנעשה?", אומר הבטאמו, מי שהיה בין מארגני המחאה שפרצה ביום חמישי בשבוע שלפני האחרון בירושלים, נטל בה חלק ואף נפצע במהלך העימותים שפרצו שם. "חטפתי מכות משוטרים וגם גז מדמיע. במשך חצי שעה האוזן שלי היתה סתומה, אבל הכאב האמיתי היה בפנים".

 

לדעתך, המחאה הזיקה או השמיעה קול זעקה?

"קודם כל אנחנו נגד אלימות כלשהי מצד השוטרים ומצד המתפרעים. הבעיה במחאה ביום ראשון שהצטרפו אליה כל מיני גופים שפתאום נזכרו שישראלים ממוצא אתיופי קיימים. וכל מיני שמאל חברתי או ימנים קיצוניים, הם בסופו של דבר אלה שהתסיסו את המחאה. זה היה מפגן כוח אמיתי, אבל המשטרה הפעילה שם כוח כאילו מדובר באינתיפאדה, הכי קל לצייר את זה בתקשורת שנפצעו חמישים שוטרים, אבל למאה הפצועים שלא פונו לבית החולים לא מתייחסים".

 

הבטאמו מבקש להעביר מסר ברור וקורא לחברה הישראלית להבין שהעם היהודי מורכב מפסיפס של תרבויות. "כל אחד מרכיב בסופו של דבר את התמונה השלמה, ועד עכשיו אהבו להגיד 'טוב שהביאו אותם'. צריכים לקחת את הדברים הטובים שלנו, ולא להוציא מאיתנו את הדברים הרעים".

 

בשבוע שעבר נפגש הבטאמו עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בלשכתו. הוא יכול להעיד מהתרשמותו מהצעירים בני העדה שנכחו בפגישה כי "החבר'ה הצעירים שבעו מליטופים, שבעו מהבטחות סרק, הם רוצים מעשים. הדור שנמצא פה, הוא ישראלי לכל דבר, הוא יודע לצעוק, יודע לנשוך, יודע להרביץ, כמו כל ישראלי אחר. חבל שמוציאים מאיתנו דברים רעים כי אנחנו עדה מאוד שמחה".

 

דורשים שוויון

מסרים דומים תשמעו גם מהפעיל החברתי אהרון מלדה (35), נשוי ואב לשתי בנות, שאומר בתסכול רב: "אני נלחם ונאבק כל הזמן לראות שינוי, אני מחפש עתיד, מחפש תקווה, אבל המדינה לא נותנת תקווה".

 

מלדה הוא שועל קרבות ותיק שהשתתף בהיותו ילד קטן בהפגנה המפורסמת בשנות ה־90, בעקבות זריקת מנות הדם של יוצאי העדה, אקט שנתפס כהשפלה של עדה שלמה. גם בהפגנות האחרונות בירושלים ובתל אביב הוא לקח חלק פעיל, ואף נפצע באחת מהן כתוצאה מגז מדמיע.

 

מלדה הגיע עם משפחתו מאתיופיה כשהיה בן 11, למד בבית ספר יסודי ממלכתי דתי ובמקיף ה' בבאר שבע. התגייס לחטיבת גבעתי וכלוחם השתתף בין היתר בלחימה בלבנון וברצועת עזה. כיום הוא סטודנט שנה שנייה במינהל ומדיניות ציבורית במכללת 'ספיר', למחייתו עובד כיום במוקד אבטחה בקופת חולים 'מכבי'. "אנחנו דור שמחפש תשובות", הוא אומר, "ולא הבטחות. אין דרך קלה, הדור היום ער יותר לזכויות שלו".

 

על הוועדה שהוקמה לבדוק את טענות יוצאי העדה, מלדה לא בונה הרים וגבעות. "אני עדיין בספק, זו ועדה פוליטית ולא חברתית".

 

לדעתך, החברה הישראלית היא חברה גזענית?

"יש תפיסה מעוותת, זה נובע מהחינוך מהבית, זה מושרש, יש דעות קדומות, לא מכירים את האתיופים, והם מפסידים כמובן. אף אחד לא מרוויח מגזענות, רק מפסידים".

 

אבל כל גל קליטה מביא עימו גילויים כאלה של גזענות ואפליה.

"כן, תמיד יש קורבן חדש, גם עדות המזרח היו פה קורבן, וחבל שהיום הם לא איתנו. הם חושבים שזו רק בעיה שלנו, זו גם בעיה שלהם".

 

מלדה מסתמך על נתונים לפיהם כתשעים אחוז מבני הנוער בני העדה מתגייסים לצה"ל, ואומר בגאווה: "בושה למדינה שלא יודעת להעריך את האזרחים שתורמים למדינה, המדינה חייבת להבין שאנחנו חלק מהחברה".

 

תן לי דוגמה לגילויי גזענות.

"למשל, אתה הולך למשרדי ממשלה כדי להגיש מועמדות למשרה, ומה אומרים לך? 'יש רק תקן אחד לאתיופי'. יש רק תקן אחד לעדה, כאילו נציג שירגיע את הרוחות. אני אזרח ישראלי, זכותי לנסות להתקבל בכל מקום. כמו שאני מקיים את החובות שלי ומתגייס לצה"ל, מגיעות לי גם זכויות. אחרי כעשר הפגנות שניהלנו, רק ההפגנה שהפכה להיות קצת אלימה היא זו שתפסה כותרות, זה אומר שהמדינה מחפשת אלימות, כנראה זו הדרך היחידה להבין את הקהילה".

 

נחזור לרחובות

ההתעוררות של הדור הצעיר שדורש את זכויותיו בתוקף, נובעת מהתלאות והקשיים שחוו הוריהם שלא השכילו בשל קשיי שפה ומנטליות לעמוד על שלהם. "אנחנו התשובה עכשיו למצוקות שלנו. כמו שניהלו את שתי ההפגנות האחרונות, נמשיך להיאבק. פעם היינו פחות עקביים, היום אנחנו נחושים יותר, אם לא יהיו תשובות, אנחנו חוזרים לרחוב, את זה אני מבטיח".

 

אם תשאלו את אהרון מלדה, המוצא האחרון עבורו זו הפגנה או מחאה, אך הוא מאס בסיווגים ובהפרדות שהחברה עושה, גם כשהוא הולך לראיון עבודה. "כולם מסתכלים על הצבע שלי, לא על הכישרון שלי. אני מרגיש לא שייך, זה צובט את הלב וקשה לחיות עם זה. אבל זה לא ימנע ממני להיות אזרח, לא ימנע ממני לגייס את הילדים שלי לצבא, אנחנו חלק מהמדינה הזאת. הבעיה היא שאני יודע שאני חלק, המדינה לא יודעת שאני חלק".

 

מלדה צופה שאם מצבם של בני העדה לא ישתפר, "ההפגנה הבאה תהיה קשה יותר, לא נקבל תשובות מגומגמות וכל מיני מריחות. ההפגנה הבאה תהיה יותר קשה כי הדור הצעיר לא יכול לשאת יותר את הגזענות".

 

הפעילה החברתית הדס גרמאיי (39) "יצאה בשן ועין" מהמחאה האחרונה בתל אביב. המראות ממהומות הזעם שגלשו לאלימות קשה נחקקו בזיכרונה. "די להכתבות, די להטפות. החברה הישראלית לא מבינה אותנו. הרבה פעמים רק בגלל שילד בבית הספר מוריד את הראש ולא משתף פעולה, חושבים שיש לו פגם מסוים, אם זה מוחי, וישר שולחים אותו לחינוך המיוחד, במקום לדבר עם הילד, עם ההורים ולשתף אותם בבעיות".

 

גרמאיי העוסקת בתחום החינוך, מתגוררת בארץ כשלושה עשורים, אבל לצערה ולמנגינת ליבה, החברה הישראלית לא מגלה לדבריה פתיחות בלשון המעטה, כלפי הקהילה האתיופית.

 

"אני לא רואה שום שינוי", היא מספרת, "איפה שאני לא הולכת מזכירים לי מאיפה באתי. אני גדלתי פה אבל תמיד גורמים לך לניכור. ואתה אומר לעצמך, אני באתי לישראל בגיל קטן, חיכינו 2,500 שנה לבוא לארץ הקודש,
באנו יחפים, לא היינו עניים כי השארנו את הרכוש מאחור, עזבנו הכל וברחנו דרך סודן, אנשים נפטרו בדרך", היא אומרת בצער ומביעה את אכזבתה מהחברה הישראלית והעומדים בראשה. "אני חושבת שפניתי לתחום החינוך כי חשבתי שאוכל לשנות דברים אבל זה לוקח זמן".

 

גם את חושבת שיש גזענות ממוסדת?

"ממוסדת מאוד, היא מוכתבת מלמעלה ונתקלים בה יום יום".

 

את נתקלת בהערות?

"אומרים לי, 'וואי, איזה יפה, את באמת אתיופית? אולי את הודית? וזה מאוד פוגע בי כשאומרים לי את זה. פה זו המדינה שלי, פה ארץ הקודש, פה ארץ האבות שלי, אני צריכה להיות פה, אנחנו צריכים לשנות את הדברים. הגיע הזמן שנעמוד, נרים את הכפפה ונחולל שינוי", היא אומרת, ומספרת על משאלת ליבה, "שהילדים ייצאו ויישחקו בחוץ ולא ייפחדו מהמשטרה, שיראו במשטרה משענת ומגן, ולא כמי שרודף אחריך וצד אותך כל הזמן. אני מצפה שכשאני הולכת לרופא שיבדוק אותי כמו כל בן אדם".

 

"שילמנו מחיר"

הוריה של ליאת בזה (27) הגיעו בתחילת שנות ה־80 לישראל, הכירו כאן והתחתנו. היא נולדה בבית החולים 'סורוקה', למדה במסגרת החינוך הדתי בתיכון אמי"ת ועשתה שירות לאומי עם ילדים אוטיסטים.

 

גם היא היתה בין אלפי המפגינים שמחו בתל אביב על אוזלת ידה של המדינה כלפי אופן הקליטה של הקהילה האתיופית. "ראיתי דברים בהפגנה שלא ראיתי בארץ", היא אומרת.

 

לדבריה, ההפגנה היתה מתוכננת לשעה 15:00 אך כבר בשעה 13:00 עלתה תמונה ברשת החברתית שדיווחה כי המשטרה מוכנה בכוחות מתוגברים. "כאילו מישהו הולך לפרוץ לגבולות המדינה עכשיו, ואנחנו לא נמצאים בתוך המדינה שלנו. המקרה של החייל היה פשוט טריגר שגרם להכל להתפוצץ".

 

בזה מספרת כי הוריה חינכו אותה לאהבת האדם ואהבת הארץ, אך נאלצו לספוג גילויי גזענות. "חשתי גזענות, אבל לא גלויה, יכול להיות שזה היה בגיל שפחות ידעתי לעמוד על שלי, ואולי לא הבנתי את זה. כשאתה ילד, אתה לא מבדיל לפי צבע העור, אתה פשוט רוצה חבר לשחק איתו, אתה לא רואה את ההפרדות שמייצרים אחר כך. אנחנו כצעירים שנולדו פה בגלל הרצון להשתלב פה, איבדנו את המורשת שהיא מאוד חשובה, איבדנו את הקשר עם הדור המבוגר כדי להיות ישראלים".

 

מבחינתכם שילמתם מחיר?

 "כבר שילמנו מחיר, אנחנו פה, אנחנו לא הולכים לשום מקום. הטעות שלנו כקהילה היתה לנסות ולהתאים את עצמנו. כשעולה חדש מתחתן עם ישראלית ממוצא אחר, והילדים יוצאים בצבע עור שאמנם לא כהה מדי, אבל יחסית בהיר, אבל עדיין נחשב אתיופי מבחינת המערכת, למרות שהוא נולד ולומד בבית ספר ישראלי לכל דבר, זה הכל מתחיל בנקודת פתיחה, ובגלל זה הגיעו מים עד נפש".

 

לפני סיום מדגישה בזה כי "אנחנו לא בעד אלימות בשום צורה ובשום דרך, לא כלפי השוטרים ולא אחרים. בהפגנה הרגשתי בפעם הראשונה שאני לא מוגנת במדינה שלי, שאין לי ביטחון במדינה שלי, ותמיד הרגשתי ביטחון".

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    לפורוםלפורום


 

 
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות    לקריאת כל התגובות ברצף
נא להמתין לטעינת התגובות

קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות