עד לפני שמונה חודשים הייתה אסתר אייקפהאי (13) סמל המאבק נגד גירוש ילדי העובדים הזרים מישראל. כמועמדת לגירוש היא עמדה על הבמות בהפגנות הגדולות, הופיעה באולפני הטלוויזיה וקראה לשר הפנים ולראש הממשלה לעצור את המהלך ולאפשר לחבריה ולה להישאר כאן. הניסיון שלה נחל כישלון חרוץ.
לפני שנה וחצי זכה הסרט "כבר לא זרים" (Strangers No More) באוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר. הבמאים קארן גודמן וקירק סיימון ליוו שלושה ילדי מהגרים מאפריקה שלמדו בבית הספר ביאליק רוגוזין בתל אביב, ואייקפהאי — ילדה מצחיקה ואינטליגנטית ברמה יוצאת דופן — הייתה אחת הגיבורות הבלתי נשכחות של הסרט, בין השאר בשל סיפור חיים קורע לב.
עם הצלחת הסרט אמנם הרעיפו עליה כמויות אדירות של אהבה ותשומת לב בינלאומית, אבל להשאיר אותה בישראל לא הצליחו. המדינה דחתה את בקשתו של אביה, עמנואל, להסדיר את מעמדו בארץ, הוא העדיף לא לחכות לגירוש, ובאוקטובר 2011 הם עלו על מטוס ונחתו בניגריה, בעקבות בת זוגו החדשה של האב. הם נחתו היישר למציאות שאותה פיללה אסתר לשכוח. מציאות שכפי הנראה מחכה לעוד ילדי זרים רבים שנמצאים בישראל באופן לא חוקי.
"זה היה עצוב", מספרת אסתר השבוע בשיחת טלפון מניגריה. "עזבתי את החברים שלי ואת השכונה שלי. עזבתי את הבית שלי ואת בית הספר ונחתנו בניגריה. לפחות היה קצת כיף כי סוף סוף ראיתי את המשפחה שלי, את סבתא ואת אימא שלי וחברה שלי שהייתה פעם בישראל. ממש התגעגעתי אליה".
האישה שלה היא קוראת אימא בטבעיות אינה אמה הביולוגית, אלא אשתו החדשה של אביה. אסתר, שנולדה בדרום אפריקה, הייתה עדה לפני חמש שנים לאירוע מזעזע כשחמושים פרצו לדירתם ביוהנסבורג ורצחו את אמה לנגד עיניה. בסרט מסביר האב עמנואל ש"זאת המציאות היומיומית באפריקה".
היה קשה לתפוס את אסתר בטלפון. כבר חצי שנה היא לא מתגוררת בבית אביה בבירת ניגריה אבוג'ה. בגלל קושי כלכלי היא נשלחה ללמוד בפנימייה לבנות הנמצאת במרחק של חצי שעה נסיעה מהבית. חצי שעה שמבדילה בין חיי משפחה לחיים קשים. רק פעם בחודש וחצי היא יוצאת לביקור קצר אצל אביה.
החוקים הנוקשים בפנימייה אינם מתירים לקיים שיחות טלפון, ובוודאי שלא להחזיק בטלפונים או בכל ציוד אישי אחר. אין לה גישה למחשב או לאינטרנט, מה שהופך אותה מנותקת מהעולם. כמעט כמו בבית כלא, הביקורים של קרובי המשפחה וההורים מאושרים רק לעיתים רחוקות ובמשורה.
לפני כמה שבועות אבא שלה עדכן אותי על התאריך שבו הוא מתכוון לבקר אותה. "תתקשר אליי לטלפון הנייד ותוכל לדבר איתה", הוא ביקש. אבל כשהגיע היום והגיעה השעה הנקובה, לא היה מענה בטלפון. בערב הוא חזר אליי והתנצל: "שכחתי את הטלפון בבית. אין מה לעשות. תתקשר בעוד חודש כשהיא תהיה בבית לביקור".
כועסת על ישראל ומתגעגעת. אסתר אייקפהאי בזמנים טובים יותר (צילום: אביגיל עוזי)
כשסוף סוף תפסתי אותה בבית היא נשמעה בהתחלה מעט אדישה, מרוחקת, העברית קצת מגומגמת. "אני מתחילה טיפ טיפה לשכוח את העברית", היא מספרת לי. "אני קוראת ספרים בעברית כדי לא לשכוח, אבל בבית מדברים בשפה שלנו או באנגלית. אני גם עושה תשבצים בעברית ופאזלים ואני קוראת את המילים".
העברית אולי לא מושלמת, אבל יכולת הביטוי שלה יוצאת דופן, אין לה חשש לדבר על הפחדים הכי כמוסים שלה ועל קשיי היום יום. "אני רואה את אבא רק פעם בחודש וזה קשה, אבל צריך להיות חזקים. אתה יודע שלפי החוק באפריקה מותר להרביץ לילדים מתי שהם עושים בלגן?", היא מספרת. "לפעמים מרביצים אם נכשלים במבחנים או כשלא נותנים כבוד למבוגר. אז לפעמים מרביצים לי על היד, לפעמים על הגב. אני לא אוהבת שמרביצים הרבה. אבל יש גם מורים שלא מרביצים בכלל".
למה בעצם את לא גרה בבית עם אבא ואימא?
"זה בגלל שאבא עובד קשה". אין שום נימה מאשימה בקול שלה, רק הבנה וקבלה של המצב: "אני בפנימייה כי לאף אחד אין זמן להביא אותי מבית הספר ולהחזיר אותי".
היית מעדיפה ללמוד בבית ספר רגיל?
"אולי, כי הייתי רוצה לאכול אוכל טעים כל יום, להיות עם ההורים ולראות טלוויזיה. בפנימייה יש טלוויזיה אבל אסור לנו לראות. היא רק עבור לימודים. אסור גם להביא סוכריות. אסור להביא לפנימייה כלום. אפילו דובי אסור להביא. יש לי דובי שקיבלתי מחברה בישראל, ובגלל שהוא קטן אני יכולה להחביא ולקחת אותו".
לחברותיה בפנימייה אינה מספרת על אותם רגעי זוהר כשהסרט בכיכובה זכה באוסקר: "אני לא רוצה שיידעו למה עשיתי את זה ומה עברתי. אלה העניינים שלי. באתי לפנימייה כדי ללמוד, להתרכז בלימודים שלי ולהמשיך עם החיים".
במציאות הנוכחית של הפליטים ומהגרי העבודה בתל אביב סביר להניח שהיא לא מעודכנת. היא הרי בקושי מצאה זמן לדבר איתי בטלפון. הם לא מחזיקים בבית מחשב וגם בפנימייה אין לה גישה לאינטרנט, אז אני מספר לה על המתיחות הנוכחית בדרום העיר, על ההפגנות ועל ההתבטאויות הקשות. היא קוטעת אותי: "אוי ואבוי, אני רוצה לספר לאבא שלי. אפשר?", היא שואלת ואני שומע אותה מעדכנת את אבא שלה באנגלית, בתוספת המילה "בלגן".
"זה ממש איום ונורא כי לפליטים ולעובדים הזרים יש זכויות", היא חוזרת אליי אחרי דקה בשטף מילים, בקול תקיף ובדמות לוחמת החופש נמוכת הקומה
שאני זוכר מהימים שלה פה בישראל, כשעוד נאבקה למען החברים שלה בבית הספר. "אוקיי, קודם כול יש לי דבר להגיד לאנשים האלה. בזמן השואה הם לא היו עובדים זרים בגרמניה? ישראל אמורה להיות מקום בטוח. אם הייתי שם, הדבר שהיתי עושה, אוי ואבוי, אני בעצמי הייתי הולכת לאלי ישי קודם כול ומתקנת אותו. סליחה, אבל זה ממש לא יפה. זה מאוד מכעיס אותי כי יש לי חברה שגרה בשכונת התקווה. למה שהיא לא תהיה ילדה חופשייה עם האחים והחברים והאחיות?".
אז אולי את שמחה שעזבת את הארץ?
"אני ממש מתגעגעת, אבל מה שאני שומעת ממש מגעיל אותי. חשבתי שזו ארץ עם ביטחון, אבל עכשיו אומרים שם 'מוות לסודנים'. אם אני אפגוש את אלי ישי, אוי ואבוי. אם הממשלה תלך לדרום סודן היא תבין מה קורה בארץ הזו. אין אוכל שם, הם אוכלים עלים, ההורים שלהם מתו, תבין עד כמה שזה כואב.
"אני מתפללת לשלום הדרום סודנים. אני מאחלת להם הצלחה ושיהיו חזקים. זה לא קל לגדול בלי המשפחה, לשלוח להם כסף, לעבוד בניקיון, לנקות שירותים, לטאטא רחובות, לעשות בייביסיטינג, לטפל באנשים חולים. אתה חושב שזה קל? היה מגעיל לראות את אבא שלי עובד בניקיון בתל אביב. עכשיו יש לו עבודה יותר טובה, הוא עובד במפעל. בעצם אני שמחה שעזבתי לפני שכל הדברים האלה קרו. אני רק עצובה כי אני לא יודעת מה קורה עם החברים שלי. אני לא יודעת מה הם עוברים בכל יום, איך הם הולכים לבית הספר".
אנחנו ממשיכים לדבר על תופעות אלימות כלפי מהגרים אפריקאים בדרום תל אביב, על בקבוקי התבערה והוונדליזם בחנות, ואסתר שוב קוטעת אותי: "שאלוהים יעניש אותם. אני מטילה קללה שרק אני יכולה להסיר אותה, שאותם אנשים רעים לא יצליחו בחיים שלהם. וכשבן אדם אפריקאי מטיל קללה על מישהו, אוי, זה ממש קשה להסיר את הקללה. אני אסיר את הקללה רק כשאשמע שהם מפסיקים, כשיהיה שלום".
"אוי, סליחה", היא בוכה בשקט לעצמה במשך כמה שניות ואז חוזרת לדבר: "אני פשוט רוצה לבכות כי זה כואב לשמוע. הקללה הזו לא תפסיק. עם כל הכעס שלי, אני ילדה בת 13 שמטילה עליהם קללה ויהיה להם ממש לא טוב. הם לא יצליחו לעשות כלום עד שאלוהים יסלח להם".
