כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
45 שנה לששת הימים

חייל צה"ל במחסום בשטחים. "פינוי אינו אופציה" צילום: איי פי
חייל צה"ל במחסום בשטחים. "פינוי אינו אופציה" צילום: איי פי
 
בועז העצני. "הם ואנחנו כאן, ועם הנתון הזה צריך לחיות" צילום: תומריקו
בועז העצני. "הם ואנחנו כאן, ועם הנתון הזה צריך לחיות" צילום: תומריקו
 
בני קצובר. "המערכה בעיצומה"
בני קצובר. "המערכה בעיצומה" 
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

מסע שמאלני בארץ ה"שטחים הכבושים"

המסקנה, שהלכה והתגבשה (עד כדי ייאוש) ככל שנסענו והעמקנו במרחבי השומרון: פינוי כבר אינו פתרון. ויש עוד מסקנות ותובנות של שמאלן ותיק, שיצא למסע באתרים היסטוריים ובנופים אנושיים ב"שטחים הכבושים"

ארנון לפיד 
פורסם: 05.06.12, 08:00

משימה נראתה מאתגרת, שלא לומר סהרורית, שלא לומר נועזת: שמאלן ותיק (אם כי "רך" ומפוכח מבעבר), שזה אני, יוצא למסע היכרות עם השומרון (ממנו הדרתי רגליי מאז 2006, עת הייתי עד מזועזע למתרחש במחסום ריחן-ברטעה), על פי הזמנתו ובהדרכתו של מועמד (מקום 34) ברשימת ה"ליכוד", חבר "מנהיגות יהודית" (פייגלין), תושב קריית ארבע, הוא בועז העצני, בנו של אליקים העצני, אינטלקטואל ופובליציסט ימני מבריק.

 

עוד על קיבוצניקים, הכיבוש והשטחים:

 

בעצם, למה הזמנת אותי?

בועז העצני: "תרגיע, זה לא רק אותך. עם הטיולים המודרכים ביו"ש התחלנו ערב הבחירות האחרונות, ודווקא עם מועמדי הימין, כשהתברר שלא רבים מהם ראו והכירו ממש את מה שהם מאמינים בו ונאבקים עבורו. היו להם אינסטינקטים נכונים מלכתחילה, אבל הביקור הלהיב אותם ועשה אותם מחויבים יותר. אחרי הבחירות התחלנו להזמין גם עיתונאים ואנשי אקדמיה, בעיקר מהשמאל, במטרה לגרום אצלם לשינוי תודעה, וגם כדי לנקז את הטינה ההדדית. היו שסירבו מלכתחילה, או התחמקו באמתלות שונות, אבל רובם נענו".

 

ושינו תודעה?

"התגובות מרתקות. מי שבעד ההתיישבות היהודית ביו"ש מלכתחילה, יוצא מהסיור נלהב. מי שמתנגד לה, או שונא אותה, יוצא מתנגד פחות ושונא פחות. שמעתי מאנשי שמאל מובהקים אמירות שאפילו מאנשי ימין לא שמעתי, כמו: 'מה לעזאזל עושים פה כל הערבים האלה?' והיו שקיללו אותם בביטויים שהדפוס לא סובל".

 

אתה מבין מה הערבים עושים פה?

"גם אני הייתי רוצה שהם לא יהיו פה - ואני לא שונא אותם, ולא פוחד מהם - אבל המציאות היא כזאת, שהם ואנחנו כאן, ועם הנתון הזה צריך לחיות. חלומות ופנטזיות הם קשקוש".

 

"לעבוד אצל יהודים זה פיס בשבילם"

מצגת שקופיות ודברי הקדמה שנשא בועז באוזני מאזינו היחיד, בבית המועצה האזורית שומרון, רמזו על המסקנה, שהלכה והתגבשה (עד כדי ייאוש) ככל שנסענו והעמקנו במרחבי השומרון: פינוי כבר אינו פתרון! חבל ארץ, והכוונה לשומרון לבדו, שיושבת בו אוכלוסייה של 85 אלף תושבים יהודים (55% חילונים) צעירים, שמחציתם ילדים ונערים עד גיל 18, ורק שני אחוזים מעל גיל 65, והיא גדלה בקביעות בין 4% ל-10% בשנה, ומפעילה 300 מוסדות חינוך - חבל ארץ כזה אינו ניתן לפינוי.

 

מה שמפתיע יותר - לדברי המארחים, ספק אם כל האוכלוסייה הפלסטינית כולה מייחלת לפינוי כזה: כ-15 אלף ממנה מועסקים במפעלי אזור התעשייה ברקן, ובאחרים, כשכל אחד מהם מפרנס מעגל של כעשר נפשות נוספות, בשכר גבוה פי כמה מזה שהוא משתכר בשטחי הרשות. "לעבוד אצל יהודים", אומר בועז, "זה פיס בשבילם. לכן נכשל על הסף חרם התעסוקה שהכריז פיאד על עבודה בעסקים יהודיים".

 

חמש דקות נסיעה, ואנחנו ביישוב הקהילתי (החילוני) ברקן. בועז מצביע מערבה, כדי להמחיש - וזה בלתי-נחוץ אפילו לשמאלנים - עד כמה קרובות ערי גוש דן, וכמה חטובים מותניה של ישראל.

 

"ויתור על השטח הוא ויתור על הזהות הלאומית"

תוואי מרהיב עין ומרתק, היסטורית ואנושית, התווה בועז למסענו: מברקן אנחנו ממשיכים לנופים, לצפות אל שמורת נחל קנה. על כביש 55 (שכם-כפר סבא-קלקיליה) אנחנו חולפים ליד קדומים וחוות גלעד. בקצה המזרחי של הציר הקרוי על שם גלעד זר, ממשיכים ומתחברים לדרך האבות, הוא כביש 60, ציר האורך של גב ההר. והלאה, צפונה, לשכם, ולמרגלות הר גריזים פנינו מזרחה, לאלון-מורה. שם, בפסגת מצפור הר כביר, חשוף לשמש הקופחת, ממתין לנו בני קצובר.

 

הוא היה, כידוע, ממשתתפי ליל הסדר ההיסטורי, ב-68', במלון פארק בחברון, וממקימי גרעין אלון-מורה, שאחרי גלגולים התיישב סופית באלון-מורה הנוכחי. הוא שימש כראש המועצה האזורית שומרון, וכיום חבר ב"איחוד הלאומי", ומכהן כיו"ר ועד מתיישבי שומרון.

 

קצובר, שדיבורו רך וחיוכו חם, אינו איש כלבבי. תפישותיו ואמונותיו (מדבריו בעבר: "ההומניזם המערבי הוא דת אלילית אלטרנטיבית ליהדות... לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי - להיעלם מהשטח ולהתכופף בפני היהדות...") הן תמצית פחדיי וסלידתי מקנאי המתנחלים. אבל כשהוא מתאר ברהיטות ובידענות את המראה הנפרש למרגלותינו - שכם, קבר יוסף, מעבר מבוא השמש - ונוקב בשמם הערבי של כל הר, רכס, כפר, עמק ונחל, ולצד כל אחד מהם בשמו התנ"כי, ומציין את ההקשרים המקראיים, אי-אפשר שלא להסכים לפחות על כך שלעם ישראל יש באזור הזה מניות בכורה.

 

בטרם תודה ופרידה, אני שואל את קצובר כיצד הוא רואה את הפתרון למצב. "המערכה בעיצומה", הוא עונה. "כשהעם היהודי יפסיק להעמיד בסימן שאלה את לב מולדתו, קיים סיכוי שגם הפלסטינים יגיעו להשלמה עם המציאות הזאת, ואז גם העולם ישלים". קשה לחלץ ממנו גינוי, או אפילו הסתייגות מ"נוער הגבעות" ומפעולות "תג מחיר".

 

חייל צה"ל בהתנחלות. מציאות יומיומית בשומרון  (צילום: שאול גולן)
חייל צה"ל בהתנחלות. מציאות יומיומית בשומרון (צילום: שאול גולן)
 

בועז שוב על ההגה, אני שוב בולע את הנופים, ושולף שאלות מהמלאי שהכנתי מראש.

 

לערביי יו"ש לא מגיעה מדינה משלהם?

"מה אין לערביי יו"ש כעת, ואסור שיהיה אי פעם? אין שליטה על הגבולות החיצוניים, אין יכולת לכרות בריתות עם מדינות אחרות, אין שליטה על המרחב האווירי, האלקטרומגנטי, ועל מדיניות המים הכללית. מה יקרה אם כן ניתן להם את כל זה? נפגוש את אלקעידה, חיזבאללה ומשמרות המהפכה ליד כפר סבא, פתח תקווה, עפולה, נתניה, חדרה, ירושלים ובאר שבע. הרי יו"ש יהפכו ל'שמורות טבע' מבוצרות בסגנון של לבנון, עם מערך רקטי מלא, הפעם במרכז הארץ.

 

"מבחינתי, התמונה הביטחונית החד-משמעית הזו היא תוצר לוואי לדבר העיקרי - שהארץ הזו היא שלנו, ויו"ש וירושלים הן ליבת המורשת, הדת והתרבות, החיונית ביותר עבורנו. ויתור על השטח הזה, משמעו ויתור על הזהות הלאומית, כלומר, לא פחות מתמרור המודיע שאיבדנו, בסופו של תהליך ארוך, את רצון הקיום הלאומי. לכן, הן מן הבחינה הלאומית, הן מן הבחינה הביטחונית, וגם מנימוקי הצדק ההיסטורי, לא יעלה על הדעת להקים מדינה ערבית נוספת, של עם פיקטיבי, בין הירדן לים".

 

"הפתרון הוא הבעיה"

תם המסע, אנחנו בדרכנו חזרה, תיכף מגיעים לאריאל, כל השאלות שהכנתי מראש כבר נשאלו ונענו. את זו השארתי לסוף:

 

אז איך אתה רואה את הפתרון למצב?

בועז העצני: "לפני הפתרון, לא יזיק לאפיין את הבעיה. ביו"ש ובירושלים חיים כ-1.8 מיליון ערבים, וכ-200 אלף מהם קיבלו תושבות ישראלית. אפשרות א' היא לוותר על השטח ולהשאירם לגורלם, אם בהסכם או בלעדיו, ובכך להסיר אחריות מהם. כמו במקרים רבים בחיים, זו דוגמה כיצד פתרון של בעיה אחת עלול ליצור בעיות חמורות פי כמה.

 

"מסירת רכס הרי לב הארץ, שמהם ניתן להעביר את השליטה על מרכז האוכלוסייה, הכלכלה, התנועה והמתקנים האסטרטגיים הישראליים - לידי הערבים, שמעולם לא זנחו את שאיפתם להשמיד אותנו, עלולה לסכן את עצם הקיום הפיזי של המדינה. בנוסף, המחיר הכלכלי והחברתי של עקירת קרוב ל-400 אלף מתיישבי יו"ש הוא לכשעצמו בלתי-אפשרי. לכן, האופציה הזו כבר אינה קיימת. מכאן, שאין אופציה לוותר על השטח.

 

"האפשרות הבאה היא לתת לערביי יו"ש אזרחות או תושבות, כמו בירושלים. גם זה בלתי-קביל, כי ברור שבכך אנחנו מוותרים על הזהות היהודית של המדינה, וזה ממש לא מה שהתכוונו כשהקמנו אותה. העובדה שישראלים מן השמאל החליטו בינם לבין עצמם, שיהיה זה צודק לבצע עסקה שבה אנחנו נוותר על 67', והערבים יוותרו על 48', אינה מחייבת את הערבים, והגיע הזמן שנאמר לעצמנו את האמת הזו.

 

"עוד עובדה סטטיסטית ראויה לתשומת לב היא שבכל פעם שכמעט חתמנו על הסכם, הערבים נרתעו, או פתחו במלחמה, או גם וגם. שני המקרים המפורסמים הם החלטת עצרת האו"ם על הקמת המדינה, מ-1947,

שבמסגרתה הוצע לחלק את הארץ לגבולות איומים מבחינת ישראל. הערבים לא קיבלו את ההצעה ופתחו במלחמה.

 

"הפעם השנייה היתה בשנת 2000, לאחר כישלון ועידת קמפ-דיויד, שבה הסכים ברק אפילו לחלק את ירושלים העתיקה. גם אז דחו הערבים הצעה נדיבה, ופתחו במלחמה. מדוע? כי כך חמקו מחתימה על הסכם הקבע. חתימה, כלומר הסכמה מרצונם החופשי לוותר על אדמה קדושה עבורם, אינה באה בחשבון, וזה מהנימוקים הדתיים והתרבותיים העמוקים ביותר שלהם.

 

"מכאן נובעת מסקנה מפתיעה: הפתרון הוא הבעיה, כלומר, ככל שמתקרבים לחתימת הסכם קבע, אנו מתקרבים דווקא לפיצוץ. כדאי שנשנן לעצמנו היטב את העובדה הזו. אי-ההבנה הזו עלתה לנו עד כה ביוקר רב. האפשרות השלישית היא לא לוותר על שטח, לא לתת אזרחות אלא אוטונומיה לערביי יו"ש, תחת שליטה ישראלית, שתחול על הפרמטרים החיצוניים הכוללים שהוזכרו קודם. אפשרות זו, גם היא רחוקה מאוד מלהיות אידיאלית, אך חסרונותיה קטנים בהרבה מאלה של האופציות האחרות, ואין בה סכנה קיומית לנו".

 

מה עשה לך הטיול? דוחקים ושואלים אותי חברים. ובכן, ודאי שלא הקל עלי. אני ממשיך להתנגד לסיטואציה (שבועז העצני מסרב לכנותה "כיבוש") שבה אנחנו, היהודים, אדונים, והפלסטינים (שבועז מתעקש לכנותם ערבים) נתינים; לא הקשר ההיסטורי שלנו לשומרון, שאינו ניתן להכחשה, הוא שמקשה עלי לצדד בפינויו לטובת מדינה פלסטינית, אלא תחושת הסכנה האמיתית לביטחוננו, והחשדנות כלפי הפלסטינים, שהם עצמם אינם תורמים להפגתן. מצבי נואש: אפילו לאל שיגיח מהמכונה איני יכול לצפות, שהרי איני מאמין באלוהים. אני צריך עוד לישון על זה...

 

חיפוש אירועים נוספים
החל מתאריך
עד תאריך
כל הארץ
כל הארץ
מרכז
חיפה
צפון
ירושלים
דרום
שפלה
שרון
נגב וערבה
כל התחומים
כל התחומים
מוזיקה
תיאטרון
מחול
קלאסי
ילדים
בידור
פסטיבלים
עניין
שם אמן, שם הצגה, שם אירוע
תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


 

 
לכתבה זו התפרסמו 35 תגובות    לקריאת כל התגובות ברצף
נא להמתין לטעינת התגובות

קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
מופעים
אוכלים
נדל"ן
אור ירוק
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות