כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
ביקורת

דרים ת'יאטר
דרים ת'יאטר 
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

חלום למכורים

ההופעה של להקת דרים ת'יאטר היתה מפגן של וירטואוזיות, אבל כזה שהיה מיועד למעריצים מושבעים בלבד

ראובן ברדך 
פורסם: 20.07.11, 09:48

בקיץ 2009, בסיום ההופעה הראשונה של "דרים ת'יאטר" בישראל, פנה מייק פורטנוי, אחד ממקימי הלהקה, המתופף המיתי והכוח המניע שלה, אל אחד עשר אלף האוהדים שלפתע גילה כאן - והבטיח להם, שלא יחכו הרבה זמן עד ההופעה הבאה בארץ.

 

עברו שנתיים ו-DT קיימו את ההבטחה וחזרו. אבל בזמן שחלף, קרו שני דברים קריטיים: אחד: מייק - מה מעיק על - פורטנוי, האיש שהיה מחליט בלעדית על ה'סט ליסט' של כל הופעה ומנחית אותו על הלהקה ברגע האחרון, החליט לעזוב. "המכונה של DT מתישה אותי, אני חייב הפוגה, או שאני נגמר", אמר- וקפץ מיד לתופף באלבום של להקת Avenged Sevenfold. הוא רצה אפילו להצטרף אליהם ולהיות חבר של קבע, אבל הם סירבו. אז הוא התחרט וביקש לשוב הביתה לחיקה של המכונה, אבל החברים ב-DT, או יותר נכון, עורך הדין שלהם, לא הסכימו להחזיר לו את מקלות התיפוף המטאפוריים שזרק על הרצפה.

 

שניים: הקהל שהגיע להופעה של הלהקה בארץ, הצטמק בחצי. כחמשת אלפים איש "בלבד" באו הפעם לגני התערוכה, לראות איך ייכנס המתופף החדש מייק מנג'יני לנעליו של פורטנוי. אם לשפוט לפי הקלישאה מספר אחת של הופעות מהסוג הזה - סולו תופים ארוך ומתיש (שהגיע כבר לאחר שלושה קטעים) - מנג'יני מתאים ללהקה כמו ש'פוגו' מתאים לניינטיז: לא סתם הוא מחזיק בתואר של "המתופף עם הכי הרבה הקשות לדקה".

 

בכלל, העניין הזה של מהירות, טכניקה, שבירת שיאים וצבירת תארים בסגנון "הכי", מאפיינת את ההופעה בפרט, ואת המוזיקה בכלל, של DT. אני מודה שאף פעם לא הייתי אוהד שלהם, או חובב של הז'אנר. מטאל דווקא מתאים לי. אבל 'קלאסי': תנו לי את אחד האלבומים הראשונים של 'בלק סאבאט' או 'דיפ פרפל' ואין מאושר ממני. פרוגרסיב? אין מתקדם יותר ממני: 'יס', 'ג'נטל ג'יאנט' ו'ג'נסיס' הם אבות המזון ואמהות ההשפעה שלי. אבל השעטנז הקרוי 'פרוגרסיב מטאל'? לא מתחבר לחיה הזו.

 

'דרים תיאטר' מגישים, לטעמי, צ'ולנט כבד של השפעות, בליל של צלילים, מיש-מש של סגנונות, שעבורי, הוא קשה לעיכול: רוק סימפוני בומבסטי, ספיד מטאל פומפוזי, שעטנז מלודי לעתים, סולואים חסרי רחמים, או כשם אחת היצירות

 שלהם: Systematic Chaos. הם מסוגלים לבצע בשיר אחד, חילופי קצב ושינויי סגנון, שלהקות אחרות לא עושות במשך שנים. אין ספק שהוירטואוזיות נמצאת שם. אי אפשר לקחת מהם את הטכניקה והשליטה בכלים: Octavarium אמיתי של אקורדים, אוקטבות ו'ריפים' שמשחקים בתופסת ו'מחבואים' זה עם זה- ויכולים להישמע מאוד מרשימים, אבל מה זה מעייפים.

 

כשאחד מהנגנים יוצא לאלתור שנראה ספונטני, אבל מתוכנן ומחושב היטב, זהה לזה שבוצע לפני יומיים בפורטוגל - ויחזור על עצמו בדייקנות של מכונה, מחרתיים בלידס, אנגליה - אתה מוצא את עצמך משווה אותם ל-Rush, חושב פתאום דווקא על הספר שהתחלת לקרוא בבית, או נזכר בדו"ח חניה, שמחר הוא היום האחרון שאפשר לשלם אותו, או לבקש להישפט; דברים כאלה.

 

אין ספק, שאם אתה חזק בעניין שלהם, הופעה כזו היא כמו חלום. אבל אם אתה לא נמנה על מועדון המעריצים שלהם, מהר מאוד אתה מרגיש בהצגת תיאטרון, או כשם עוד אחת מהקטעים שלהם: Falling into infinity. אז נכון, לא מדובר ב-Fatal Tragedy, כמו שנקרא אחד השירים שהם ביצעו לקראת הסוף, אבל DT ולהקות מסוגה, הן למכורים בלבד. כשחושבים על זה, הדברים נכונים בעצם לגבי כל סוג מוזיקה.

 

Dream Theater גני התערוכה, 19.7.11

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    לפורוםלפורום


 

 
לכתבה זו התפרסמו 6 תגובות    לקריאת כל התגובות ברצף
נא להמתין לטעינת התגובות

קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות