כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
נקברה במחתרת

בטי קנוט־לזרוס. השאירה את העבר בעבר צילום: באדיבות מוזיאון הלח"י
בטי קנוט־לזרוס. השאירה את העבר בעבר צילום: באדיבות מוזיאון הלח"י
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

בטי קנוט־לזרוס - סיפורה של לוחמת נשכחת

את נעוריה עשתה במחתרת הצרפתית. בצעירותה הטמינה מטען נפץ במשרדי הממשלה הבריטית, ונכלאה למשך שנה. כשעלתה לארץ בחרה להשתקע בב"ש והקימה את מועדון "ההזדמנות האחרונה" שהפך למעוז הבוהמה. סיפור חייה של בטי קנוט־לזרוס, לוחמת הלח"י, שגם לאחר מותה נותרה אלמונית

עודד בר־מאיר 
פורסם: 05.05.11, 15:25

יום העצמאות ה־17 למדינת ישראל בתחילת חודש מאי 1965, היה ציון דרך בחיי התרבות של באר שבע שלאחר מלחמת השחרור. מעבר לבמות הבידור המסורתיות פקד את העיר אחד מענקי הזמר העולמי באותם ימים, הזמר הצרפתי ז'ק ברל, שהגיע במיוחד כדי להופיע בפני תושבי באזור.

 

בואו להצטרף לעמוד "ידיעות הנגב" בפייסבוק

 

שעות אחדות לאחר הופעתו הגיע ברל כדי להתארח במועדון "ההזדמנות האחרונה", מועדון הלילה הראשון בתולדות באר שבע, אותו הקימה 14 שנים קודם לכן צעירה יהודיה־צרפתית בת 23, העונה לשם בטי קנוט־לזרוס.

 

בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר עוד הספיקה בטי להגיש מתנה לז'ק ברל והודתה לו על שכיבד אותה ואת מועדונה בנוכחותו, ואף ציידה אותו במתנה נוספת עבור הזמר הצרפתי ז'ורז' ברסאנס, אותו העריצה.

 

שעה קלה מאוחר יותר התמוטטה בטי קנוט לאחר שלקתה בליבה. בתה, הבכורה מבין שלושת ילדיה, הזעיקה אמבולנס, אך לרופאים לא נותר אלא לקבוע את מותה והיא בת 38 בלבד.

 

נקברה במחתרת

לאחר יום העצמאות, ימלאו 46 שנים לפטירתה בטרם עת של בטי קנוט־לזרוס, אשר מרבית חייה היו אפופים מיסתורין והיא עצמה לא ששה לספר על פועלה המחתרתי טרם הגיעה לבאר שבע בראשית שנות החמישים.

 

כפי שמרבית חייה היו תחת מעטה של אלמוניות, כך גם היתה הלווייתה הצנועה. העיתונים של אותם ימים ידעו לדווח כי "בטי קנוט־לזרוס נקברה ב'מחתרת', כפי שעברו עליה רוב חייה. משום מה לא פורסמה השעה המדויקת של הלווייתה, וכך נמנע מרבים ללוותה בדרכה האחרונה. ליד הקבר ניצבו רק מספר מצומצם של חבריה, בהם בלט מי שהיה מפקד הלח"י, נתן ילין־מור. אחרי ארונה הלכו חבריה מהמחתרת, בני משפחה וקומץ ידידים".

 

שום רמז על פועלה של האשה הצנומה ונמוכת הקומה, סיפור חיים שהיה יכול לשמש חומר גלם מצוין לספר רב מכר או לסרט שובר קופות, לא נחרט על מצבתה. 

 

מרכז הבוהמה של העיר

ספק רב אם מרבית תושבי באר שבע זוכרים את שמה של בטי קנוט־לזרוס. לוותיקי העיר, בעיקר הבליינים שבהם באותם ימים, היא זכורה, כמי שהקימה בשנת 1951 את מועדון הלילה "ההזדמנות האחרונה" בבניין ערבי נטוש סמוך לפינת הרחובות החלוץ-הפלמ"ח בעיר העתיקה. במו ידיה היא שיפצה את הבניין ואת החצר הגדולה הצמודה אליו, אספה גרוטאות והפכה אותן לתפאורה במועדון שהפך למרכז הבוהמה של העיר, ובמהלך השנים אף היה לאבן שואבת לאמנים ואנשי בוהמה ממרכז הארץ. 


בטי קנוט־לזרוס - לא עוררה את חשד השומר (צילום: אלבום משפחתי)

 

על אף שנות חייה הקצרות, הביוגרפיה המרתקת של בטי קנוט־לזרוס החלה עוד שנים ארוכות בטרם היא הביאה לבירת

הנגב את ניחוחות הבוהמה הצרפתית של שנות החמישים.

 

בטי קנוט־לזרוס נולדה בשנת 1927 בפריס. אמה, אריאנה סקריאבין, בת אצולה רוסית, היתה אחייניתו של ויאצ'סלב מולוטוב, מי ששימש כשר החוץ הסובייטי (ברית המועצות לשעבר) בתקופת מלחמת העולם השנייה ובראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, ובתו של המלחין אלכסנדר סקריאבין. אביה היה המנהל האומנותי של האופרה בפריס.

 

לאחר נישואיה עם אביה של בטי, דניאל לזרוס, התגיירה אמה והסבה את שמה לשרה. לאחר מות בעלה היא נישאה למשורר היהודי דוד קנוט, ששימש כעורך הראשי של הירחון היהודי "לה מונד ז'ואיב" (העולם היהודי). בטי אימצה לה את שמות המשפחה של אביה הביולוגי ושל אביה החורג.

 

ילדותה של בטי עברה בצל כיבושה של צרפת בידי גרמניה הנאצית. בהיותה בת 14 היא הצטרפה עם הוריה למאבק נגד הפולשים הנאצים ושימשה כאשת קשר בתא מחתרתי אנטי נאצי שהקימו הוריה. שנתיים מאוחר יותר התייתמה בטי מאמה, אשר נורתה למוות על ידי אנשי מיליציה צרפתית ומשתפי פעולה עם הגרמנים.

 

לאחר פלישת בעלות הברית לצרפת בשנת 1944 הפכה בטי בת ה־16 לכתבת צבאית בשליחותו של העיתון "קומבה". השליחות העיתונאית הזו עלתה לה בפציעה כאשר באחד הקרבות, בעת שהתלוותה לכוחות הצרפתים, עלה הרכב בו נסעה על מוקש.

 

בטי מצטרפת ללח"י

בהשראת צוואתה של אמה, שבעקבות התגיירותה תמכה ברעיון הציוני, הצטרפה בטי לשלוחה האירופית של מחתרת הלח"י. "האמת היא", סיפרה בטי קנוט־לזרוס בראיון עיתונאי שנערך עימה בראשית שנות השישים, "שהאצ"ל פנה אליי לפני הלח"י, אבל אני נמשכתי יותר ללח"י. שמעתי שהמנהיג שלהם נרצח ושהם היו מעטים. הסיבה העיקרית להצטרפותי ללח"י היתה אמי".

 

בטי גויסה למשימה של הרכבה והפעלת מטעני נפץ. היעד - משרד המושבות הבריטי, שהיה אז ממונה על שלטון המנדט בארץ ישראל.

 

יומיים בטרם יצאה למשימתה, שכרה בטי חדר במלון בלונדון ותיצפתה על בניין משרד המושבות הבריטי. כשהיא חבושה בכובע מהודר, עוטה מעיל פרווה ומצוידת במטען חומר הנפץ, שהסתירה מתחת למעילה, מגיעה בטי לשערי הבניין. השומרים הבריטים הקשוחים מסרבים תחילה להיענות לבקשתה של הצעירה הצנומה ונמוכת הקומה להיכנס פנימה, אך היא לא מוותרת.

 

מטען חבלה מתחת למעיל

"ב־16 באפריל 1947", תיאר 12 שנים מאוחר יותר ליאונרד כורט, מי שעמד בראש המחלקה לתפקידים מיוחדים ב'סקוטלנד יארד' שנאבקה באנשי המחתרת היהודית, בספר זכרונות שפירסם, "הגיעה עלמה צעירה, קטנה ונחמדה, בעלת שיער שחור לפני בניין מיניסטריון המושבות. הסיבה שבגללה היא הופיעה במקום היתה פנטסטית, אם אפשר לקרוא לכך בשם זה. היא הסבירה למפקד המשמר, בהברה זרה, שאחד מגרביה נשמט מרגלה והיא ביקשה להרשות לה להיכנס לחדרי השירותים שבבניין כדי לסדר את הגרב. בקשתה היתה כה תמימה, כך שמפקד המשמר לא ראה כל סיבה שלא להרשות לה זאת. חדרנית הבניין הובילה אותה לחדרי השירותים. איש לא הבחין בכך שהצעירה הזו נשאה חבילה גדולה מתחת למעיל שעל זרועה.".

 

לאחר שהניחה את מטען הנפץ נעלמה בטי מהמקום כאילו בלעה אותה האדמה. בטי הצטוותה לשוב מיד לפריס. חודשיים מאוחר יותר, ב־12 ביוני 1947, הגיעה בטי יחד עם פעיל לח"י נוסף, יעקב אליאב, לנקודת הגבול בין צרפת לבלגיה. היעד הפעם היה משחתת בריטית "שברון", שעגנה בחופי בלגיה.

 

המשחתת הזו התמקדה באותם ימים באיתור מעפילים לארץ ישראל ומניעת הגעתם לחופי הארץ. עגינתה של המשחתת בחופי בלגיה נראתה לאנשי הלח"י בצרפת הזדמנות פז לחבל בה על ידי הטמנת חומר נפץ על סיפונה והטבעתה. המשימה הוטלה על בטי קנוט ועל עמיתה יעקב אליאב.

 

פקידי המכס במקום ערכו חיפוש בכליהם של שני הצעירים ומצאו על גופה של בטי קנוט תשעה קילוגרמים של חומר נפץ, ואילו במזוודה כפולת התחתית שנשאה בידה נמצאו מעטפות נפץ שמוענו לבכירים בשלטון הוד מלכותה.

 

שנת מאסר

אמצעי התקשורת הצרפתיים פינטזו אז על הסגרתה של בטי קנוט וכינו את המשפט שהיה צפוי לה כ"סנסציה ממדרגה ראשונה". זה לא קרה. בהשתדלות אנשי הלח"י בפריס נמנעה הסגרתו של אליאב, והשניים הועמדו לדין בפני בית משפט בבלגיה.

 

בטי קנוט נדונה לשנת מאסר, שהופחת מאוחר יותר לשמונה חודשי מאסר, בעוון נשיאת חומר נפץ על אדמת בלגיה, ואילו אליאב נדון לשמונה חודשי מאסר.

 

שנים לאחר מכן סיפר אליאב, שנפטר בחודש פברואר 1985 כי "בטי היתה ידועה כגיבורת המחתרת הצרפתית. כל פעולה, ואפילו המורכבת ביותר, אשר הוטלה עליה היתה בעיניה תרומה למלחמת השחרור של עם ישראל. היא ממש ששה באומץ לב נדיר לכל פעולה. היא היתה הראשונה שהתנדבה לכל פעולה בהקרבה יוצאת מן הכלל".

 

ביום בית, בלילה מועדון

את חלומה לעלות ארצה הגשימה בטי קנוט־לזרוס שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר השתקעה בבאר שבע. בשנת 1951, כאמור, מגיעה בטי קנוט־לזרוס לבאר שבע עם חברה לחיים, ליאון הלמן, ונולדו להם שלושה ילדים. הלמן עסק בציוד מכני כבד, אך עסקיו כשלו, ובני הזוג שינו כיוון.

 

עבור אריאן אבס, בתה הבכורה של בטי, מועדון "ההזדמנות האחרונה" לא היה רק מועדון לילה. "המקום הזה", מספרת אריאן, המתגוררת כיום בהוד השרון ונשואה לסופר שלמה אבס, "היה במשך היום הבית שלנו ובלילה זה הפך למועדון לילה. אמא ואבא ואנחנו, שלושת הילדים, פשוט חגגנו כאן. בהתחלה בכלל אמא ואבא רצו לפתוח כאן מועדון תרבות עם מוזיקה קלאסית וערבי קריאת ספרים משולבים בשתייה כמו בפריס. בצד ערבי שירה היו כאן גם ערבים סגורים שאמא היתה מארגנת ושמה תקליטים של בטהובן, מוצרט ובאך. הבית שלנו היה בית בוהמייני".

 

לא שאלת את עצמך, מה הביא את אמא שלך דווקא לבאר שבע?

"אמא שלי נפטרה כשהייתי מאוד צעירה. חייה היו עבורי תעלומה. רק לאחר שנפטרה הבנתי שמבחינתה הברירה היתה או באר שבע או פריס".

 

"לא ביקשנו הנצחה"

אריאן (61), הנושאת את שם סבתה, היא בעלת הוצאת ספרים. היא זוכרת כי בין באי המועדון נימנו בשעתו צמד הזמרים אילקה ואביבה, "הדודאים", שמעון ישראלי, אסתר עופרים, אלן גינזבורג וכמובן ז'אק ברל. שמוליק קראוס היה אצלם בן בית. 

 

העובדה ששמה של בטי קנוט־לזרוס לא הונצח בבאר שבע אינה מטרידה את בתה הבכורה. "לא ביקשנו הנצחה לאמא", אומרת אריאן אבס, "נכון שאמא

 הטביעה בבאר שבע את חותמה, אבל היא עשתה הכל בצניעות. היא לא ציפתה לשום תמורה. היא היתה נועזת והירואית מצד אחד, אבל גם צנועה מצד שני. היא היתה אמא מיוחדת. החינוך שלה הקדים את זמנו".

 

מאז הגיעה לבאר שבע, השתדלה בטי לנצור את סודותיה. כיאה לאנשי המחתרת היא לא שיתפה איש אודות קורותיה בעבר. למרות שפועלה המחתרתי פורסם בעת משפטה בבלגיה, היא לא היתה זו שתשתף פעולה עם מי שביקש להתחקות אחר עברה. נאמנה היתה להמנון הלח"י - "חיילים אלמונים".

 

לא הונצחה

לאחר מותה שבק מועדון "ההזדמנות האחרונה" חיים. 46 שנים בדיוק חלפו מאז ובבירת הנגב עדיין לא הונצח שמה של לוחמת הלח"י, שעלילותיה הסעירו את היישוב טרם הקמת המדינה, ומי שתקעה כאן יתד עם עלייתה ארצה ונחשבת כחלוצת חיי התרבות של באר שבע עוד הרבה לפני עידן הפאבים והמועדונים.

 

מעיריית באר שבע נמסר השבוע כי "לאורך השנים לא הוגשה כל פנייה בנושא. אם וכאשר תוגש פנייה כזו, הוועדה תדון בה על פי הקריטריונים המקובלים".

 

  • הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הנגב"

 

תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    לפורוםלפורום


 


קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  -nc
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות