כן, גם אני. לא, לא בגלל כל הדברים שהתבכיינתי עליהם בטור הזה במהלך השנה האחרונה. אני אוהבת את ירושלים.
לא אכפת לי שהכל כאן קטן ומוכר, לא אכפת שמגיל 14 אני יוצאת לאותם מקומות: בגיל 15 עישנו נרגילה ב'"אגון", בצבא טיפסנו כמה מטרים במעלה הרחוב
עד לעראק אשכוליות של ה"סטארדאסט", באוניברסיטה הגענו עניים וטרוטי עיניים לאוויר צלול וקצת מארקי-פאנק בבחוץ של "הסירא".
ועדיין, לא אכפת לי שירושלים היא כפר – אקסים אורבים בכל פינה, חברים של ההורים כמו גם של האחים הקטנים מדווחים בשעשוע ש"אתמול ראינו את ליאה ו...". לא אכפת לי. בירושלים יש אוויר, ירושלים היא בית, ופינת עזה-מטודלה היא ללא ספק מפגש הרחובות המגניב ביותר בעולם.
אז למה? לא בגלל הארנונה (למרות שאם בגלל משהו אז בגלל הארנונה. לא בגלל המחיר אלא בגלל תחושת חוסר הצדק). לא בגלל ההתחרדות. בטח שלא בגלל השכר דירה (בירושלים אנחנו גרים על המרפסת הנעימה ביקום. בתל אביב ממילא אין אוויר, אז מי צריך מרפסת? אני מנסה לשכנע את עצמי לקראת המעבר).
זה התחיל כשבני החליט לחפש עבודה רצינית – כזו שאפשר לחיות ממנה, לקשט בה את קורות החיים, ועדיף שתהיה לפחות קצת מעניינת. בירושלים, הוא גילה על בשרו מהר מאוד, אין עבודות. כלומר, יש – אם התמזל מזלך להתברג באיזה משרד ממשלתי, או אם אתה רוצה למלצר. בני לא רצה למלצר. הוא רצה עבודה בחצי משרה שאפשר להתפרנס ממנה בכבוד, ובמקביל לסיים את התואר. מסתבר שיש כאלה. הן כולן באזור המרכז.
"טוב, ניסע קצת הלוך-ושוב ונראה איך הולך", אמרנו בהתחלה. ואז גילינו שזה לא תלוי בנו. "בשביל לעבור לשלב המיון הסופי תתקשר כשתמצא דירה בתל-אביב". אם היה לו שקל על כל פעם ששמע את המשפט הזה אולי העבודה הייתה מתייתרת, והיינו יכולים להישאר. ניסינו לשאול למה. בתשובות שקיבלנו חזרו על עצמן המילים 'פקקים', 'איחורים', 'משמרות' ו-'החזרי נסיעות'.
לגור בתל-אביב? באמת? זה לא שלא חשבתי על זה במהלך השנים. לכל ירושלמי יש דעה- אוהב או שונא, כמעט ואין אמצע. לי יש - אני מחבבת. בתל אביב יש טאפאס בארים, ים, לונה-פארק והרבה חברים. ויש שם תעסוקה – את זה ידעתי גם קודם. מצד שני – אני ירושלמית. פה אני רוצה לגור, כל החיים אם אפשר, לגדל ילדים, לקנות דירה, בגיל 80 לעבור לאחוזת ראשונים סניף בית הכרם.
לאט לאט התחלתי לספר. בהתחלה כהתלבטות, אחר כך כעובדה מוגמרת. אנשים נוסעים לגור שנה בניו-יורק, לטייל באוסטרליה. כשטסתי לדרום אמריקה אף אחד לא עשה לי פרצופים. כשאמרנו 'עוברים לתל-אביב' אנשים הגיבו כאילו מכרנו סודות מדינה לאיראן. האמת? מגיע לי – גם אני הגבתי ככה כשהחברים נעלמו, אחד אחד, אל מעבר לירידות שער הגיא.
עכשיו אני כועסת על עצמי. תחושת הבגידה, הצורך להתגונן. ואיך אני אסתכל למירב מ'התעוררות' בעיניים?
המובילים הוזמנו לתחילת ספטמבר. במקום מרפסת יש חוף ים. בן יהודה-פינת ז'בוטינסקי, ממש ליד גן העצמאות. אפילו המיקום נשמע בירושלים.
