לפתוח מקום בלב להתחלה חדשה

שני כלבלבים, פודלים לבנים, קטנים, נבחניים, מסתובבים סביבי כל שעת הראיון, ונביחותיהם, על כל גווניהן: תוקפנות, שמחה, חשש מהזרה שפלשה לביתם - ממלאות את ההקלטה. "אלה, בעצם, הכלבים של ראובן", אומרת יעל. "ראובן אהב כלבים ולאחר ששכנע אותי, ולקחנו הביתה כלב אחד, החליט שלא טוב היות הכלב לבדו ולקח אחד נוסף. אני לא רציתי כלבים בבית, אבל התפשרתי. היום אני שמחה שהם נשארו אצלי. הם קובעים לי את סדר היום. מכריחים אותי לקום בבוקר ולטייל איתם, לפגוש אנשים, להתיידד עם ילדים".

יעל, ראובן ושתי בנותיהם, ג'ני ושלי, עלו ארצה מארצות הברית בשנת 1983. יעל היתה אז בת 38, ראובן בן 41. בגיל 17 הכירה אותו, כאשר ישבו במסעדת האוניברסיטה במילווקי, ויסקונסין. ראובן היה אז בסוף התואר הראשון בפסיכולוגיה, יעל בתחילת לימודיה. מהר מאוד פרחה אהבתם זה לזה וכשיעל, אז היה שמה ז'קלין, הודיעה לראובן, אז רוברט, שהיא מעוניינת לנסוע לישראל - הבטיח לה שלאחר נישואיהם ייקח אותה לביקור בישראל.

אלא שאז החלה פרשת נדודיהם ממקום למקום בארצות הברית, במשך שנים רבות. ראובן סיים תואר שלישי בפסיכולוגיה קלינית, וצבר ותק של 19 שנות ניסיון. יעל למדה מיקרוביולוגיה ועבדה כאפידמיולוגית בבתי חולים, במרפאות, במסעדות ואפילו בבית סוהר. במשך השנים נולדו שתי הבנות, והחיים, כמו החיים, המשיכו במרוצתם. יעל היתה פעילה ב"יהודה הצעיר" וב"הדסה", משפחתה היתה ציונית מאוד והיה ברור לה שיגיע רגע העלייה. זה קרה בזכות בתם הבכורה ג'ני, שלמדה שנה בארץ, והסכימה לחזור ולסיים את חוק לימודיה בארצות הברית בתנאי שלאחר שנה יעלו כולם ארצה. והם עלו.

את הפרק הארוך הזה, של שיטוטים ונדודים ממקום למקום בארצות הברית, סגרה יעל ממש בתקופה האחרונה. ראובן נפטר ממחלת הסרטן ב-23.2.2009 ויעל החליטה להיפרד מכל המקומות שבהם עברו חייהם המשותפים, ומהאנשים והקרובים שהיו שותפים לדרך חייהם. כך, במשך חודשיים, חזרה יעל אל מעגל חייהם, שלה ושל ראובן, בארצות הברית. לאורך הכבישים האלו שפכה הרבה דמעות וחשה הרבה כאב, אבל גם צחוק ושמחה וזיכרונות יפים וטובים. "במלכיה חיינו 27 שנים. זה המקום שבו נשארתי באופן קבוע הכי הרבה שנים בחיי", היא אומרת.

שיח קיווי לזכרו

לא קלה היתה הקליטה בארץ. קודם כל לבת הצעירה, שלי, תלמידה מצטיינת בבית ספרה בארצות הברית, שהגיעה ל"הר וגיא", בית הספר התיכון האזורי, כמעט ללא ידיעת עברית. "עזרו לה, אבל היא, שהיתה רגילה להצטיין, פתאום הרגישה אכזבה גדולה מעצמה. אז עוד לא ידעו איך לעזור לעולים החדשים, בעיקר לא ליוצאי הארצות האנגלו-סקסיות", אומרת יעל. ההיקלטות של שלי בארץ לא צלחה, ואחרי הצבא, בו שירתה כסייעת שיניים, עזבה את הארץ, חזרה ללמוד בארצות הברית, הקימה שם משפחה ונשארה שם. הבת הבכורה, ג'ני, התחרדה ובנתה משפחה מרובת ילדים, הרחק מההורים.

גם ההתמודדות של ראובן על מקומו המקצועי לא היתה פשוטה. הוא אמנם הגיע עם תואר שלישי בפסיכולוגיה קלינית ועם ותק של הרבה שנות עבודה, אבל בארץ נאלץ לחכות שנתיים עד שקיבל את רישיון העבודה ("זמני", צוחקת יעל). בינתיים, למרות שמעולם לא עבד עבודת כפיים, וכבר היה בן 41, נכבש ראובן לעבודה במטעים. מאז, גם לאחר שהתקבל לעבודה ב"מיטב", התחנה לבריאות הנפש של המועצה האזורית הגליל-העליון, לא ויתר על העבודה במטע, וחילק את זמנו בין בני האדם הזקוקים לטיפול ובין ענף הקיווי, שהפך למרכזי במטע של מלכיה, כשהוא לוקח על עצמו גם את האחריות לגידול הקיווי האורגני.

בינתיים עברה יעל מענף לענף, ולא בחלה בשום עבודה. היתה אקונומית, עבדה במיג"ל (מרכז ידע גליל-עליון), טיפלה בעניינים המשרדיים של היצוא במפעל "אורדע" במלכיה, ובשמחה גדולה הצטרפה לצוות המטע, דבר שאפשר לה ולראובן גם לעבוד יחד, גם לדסקס את בעיות המטע בבית, ובעיקר - לצאת יחד לטיולי הצוות.

בטיול האחרון שלהם עם צוות המטע לתורכיה, החל ראובן להתלונן על כאבים בשכמה. כששבו ארצה עבר בדיקות, וכשישבו יחד אל מול הרופא, סופרה להם הבשורה הקשה, על הסרטן בוושט שכבר שלח גרורותיו. ההידרדרות היתה מהירה מאוד. חודשיים לאחר הגילוי נפטר ראובן בביתם שבמלכיה.

למחרת השבעה למותו, יצאו כל בני המשפחה למטע הקיווי האורגני, בן טיפוחיו של ראובן, ונטעו שם שיח קיווי לזכרו.

פרידה בדרכה שלה

יעל ידעה שהיא חייבת להתגבר. היא לא תיתן לעצמה לשקוע. "הייתי בבתים של נשים שאיבדו את בן זוגן. חלק מהן אמרו לי שהן לא ישנו כלום בבית. לא יגעו בשום דבר. כאילו בן הזוג עודנו חי", סיפרה יעל. שלא כמותן היא החליטה שלא תיתן לחפצים לשלוט בחייה. אם יש צורך להוציא מהבית דברים שהיו שייכים לראובן, היא תוציא, עם כל הקושי שבדבר. "החפצים, הבגדים, הניירות, כל מיני מכשירים שהיו של ראובן, הם רק חפצים", אמרה, "הם לא יחזירו לי אותו".

זה התחיל בבגדים. ראובן מאוד אהב את עבודות הטלאים שלה, שבהן התמחתה כבר שנים רבות, ועלה בדעתה רעיון. היא תגזור את בגדיו ותעשה מהם עבודת טלאים, בסגנון שראובן אהב. "למשל", היא צוחקת ומספרת פרט אינטימי, "היה לו זוג תחתונים שהוא מאוד אהב. גם מהם גזרתי והוספתי לעבודה, שהיו בה כל סוגי הבדים. גם את הבגדים שאני לבשתי ב'שבעה' הוספתי לעבודת הטלאים". את העבודה הגמורה שמה יעל על המצבה ביום גילויה.

מסע הפרידה של יעל נמשך. ראובן השאיר אחריו ספרייה גדולה מאוד, שרובה ספרי פסיכולוגיה. "שמחתי לתת ספרים לכל דורש, למרות שאנשים מעדיפים היום לקרוא וללמוד מהאינטרנט".

במשך שנות עבודתו כפסיכולוג אסף ראובן ניירת אינסופית, רובה קשורה לטיפולים שעשה. את כל אלה גרסה במגרסת נייר ידנית. אבל מה עושים עם הנייר הגרוס? הפתרון שמצאה יעל הדהים את חבריה לעבודה.

יעל, שביקשה לחזור לעבוד במטע הקיווי שבו עבד ראובן, נענתה בשמחה. "שם אני מרגישה את הרוח שלו, את האהבה שלו לעצים, לשיחים, לאדמה, לאוויר של מלכיה", היא אומרת.

ואז עלה בה הרעיון לקחת את כל הנייר הגרוס ולשים אותו בגומות סביב העצים הצעירים. אנשי המטע לא ידעו אם זה טוב ויעיל, אבל החליטו לנסות. התברר שיש בכך הרבה תועלת. הנייר שומר על הלחות באדמה ומונע התאדות יתר, וכמו כן מונע צמיחת עשבייה מתחת לעצים.

דבר אחד דחתה יעל מכל וכל במשך תקופה ארוכה. למרות הפניות הרבות, לא הסכימה בשום פנים להצטרף לקבוצת תמיכה כלשהי. "הרגשתי שזה עוד מוקדם מדי בשבילי. שעדיין אינני יכולה לשתף אנשים במה שעובר עלי".

עד שיום אחד הרגישה שהגיעה העת. אז הצטרפה לקבוצה קטנה של ההוספיס, שבה השתתף, בין השאר, גבר שאיבד את אשתו האהובה, שגם היא נפטרה ממחלת הסרטן. וכאן, נפתחו הלבבות ופינו מקום להתחלה חדשה, עדיין כמוסה.

• הכתבה המלאה מופיעה בעיתון החג של "ידיעות הקיבוץ"