מיוחד: הוריהם של מעיין ספיר ואורי חן נפגשים

מעין ספיר ואורי חן לא הצליחו בסופו של דבר להיפגש: ההיכרות הווירטואלית ביניהם הייתה קצרה. הם הספיקו להתכתב קצת באינטרנט, להבין ששניהם פחות או יותר בני אותו גיל, כותבים שירים ויפים עד מאוד, כפי שהעידו התמונות שהחליפו ביניהם. חן, אז בן 16, התלהב ממה שראה. "אמא, אני הולך לפגוש בקניון מישהי שהכרתי באינטרנט. את לא מאמינה כמה היא יפה", סיפר לאמו גילי באותו ליל שבת, 27 במאי 2005. אלא שחן ישב שעה ארוכה בקניון רחובות והמתין למעין. אחרי זמן מה, מאוכזב מההברזה, הצטרף לחבר ויצא לבלות. באותה שעה ממש, מעין ספיר כבר לא הייתה בין החיים.

כמה מאות מטרים משם, במרחק הליכה קצרה שבין ביתה לקניון, הותקפה ספיר על ידי קטין בעל עבר פלילי, שאנס ורצח אותה והשאיר את גופתה מוטלת בשטח בית הספר אורט בעיר. למחרת בבוקר הדליק חן את המחשב כדי לברר איתה מדוע לא הגיעה לפגישה. כותרות הזוועה באתרי האינטרנט נתנו לו את התשובה.

כמעט ארבע שנים וחצי חלפו. חן כבר היה חייל, לוחם בגולני, כשיצא לחופשת שבת ונפגש עם חברים ליד בית הספר חביב בראשון לציון. שאלה שהפנה לעבר קבוצת צעירים שעמדה במקום גרמה לאחד מהם — צעיר בעל עבר פלילי — לשלוף סכין ולדקור אותו. חרף ניסיונות ההצלה, הפגיעה בעורק הראשי הייתה חמורה מדי והוא מת באותו לילה על שולחן הניתוחים.

אורי חן." 'אמא, זאת היא! הנה, יש לי תמונה שלה'". איור: אופיר בגון

הדמיון בין שני האירועים, ועל אחת כמה וכמה הקשר בין שני הנרצחים, מצמרר בכל קנה מידה. לפני כמה חודשים, כמנהגו עם משפחות של קורבנות אלימות, התקשר עוזיעם ספיר, אביה של מעין, לבית משפחת חן כדי לחזק את ידיהם. הוא ביקש לנחם אותם מבלי שידע שבערב הרצח שלה הייתה בתו בדרך לפגוש את בנם. כעת, לקראת המפגש הראשון עם ההורים של אורי חן, הוא כבר היה מודע לתעתועי הגורל. כשהוא נוקש על הדלת ונכנס לביתה של גילי חן, מתקשה ספיר להסתיר את התרגשותו. גילי פותחת לו את הדלת, מביטה בו רגע ומחבקת אותו ממושכות.

"אתה חולם על מעין?", היא שואלת אותו.

"אני חולם בעיקר על הרוצח", הוא עונה לה. "אני חולם שאני בורח ממנו והוא בכל זאת מצליח לתפוס אותי. את מעין אני פוגש לעיתים רחוקות".

בהלם מול המחשב

עוזיעם ספיר חי בכל יום ובכל שעה את רוצח בתו, ששמו אסור לפרסום כיוון שהיה קטין בעת ביצוע העבירה. "כמה חודשים לפני הרצח של מעין הוא תקף קשישה, ואתם יודעים מה", הוא מסתכל על גילי וטוני, "כמה נורא שאני אומר את זה, אבל חשבתי... אם הקשישה הייתה מתה אז, מעין הייתה חיה, כי לא היו משחררים אותו לחופשה".

יש לכם מחשבות על הדמיון בין שני הרוצחים?

טוני חן: "אני לא רוצה להיכנס לעניין העדתי, אבל כשהעולים מאתיופיה הגיעו לארץ, אנחנו כחברה

עוזיעם ספיר: "קשה לי להגיד את זה. קשה לי עם המחשבה על הסבל שהוא גרם לילדה שלי, אני לא יכול לשים את המחשבות האלה בצד".

גילי חן: "אני חושבת שהקל עלינו לדעת שאורי איבד את ההכרה ולא סבל, די מהר לא כאב לו".

עוזיעם ספיר: "לצערי אני לא יכול להגיד את אותו הדבר על מעין".

גילי חן: "בבוקר ההוא, כשהתמונה שלה הופיעה בגדול על מסך המחשב, אורי ישב מולה ולא האמין. הוא קרא לי מהר בבהלה. 'אמא, זאת מי שהייתי אמור לפגוש אתמול בלילה! רצחו אותה!'. הדבר הראשון שאמרתי לו שזה לא יכול להיות. הרי היה מדובר בסיפור כל כך מזעזע. היה קשה לקלוט שיכולה להיות לנו נגיעה לדבר איום כל כך. מה לרצח ולאנשים רגילים וטובים שלא מסתובבים בחברת פושעים?

"אבל אורי אמר לי 'אמא, זאת היא! הנה, יש לי תמונה שלה'. כמה יפה היא הייתה. אורי ישב מזועזע ועשה את החיבורים: היא הייתה בדרך לפגוש אותו ונרצחה. הוא חיפש אותה כמה פעמים בטלפון, ומוקדם יותר הם גם הצליחו לדבר. הוא מיד חשב שיחשדו בו, ולמרות שבעיניי כל זה נשמע דמיוני, תוך כמה דקות הגיע הטלפון שביקש ממנו להתייצב בתחנת המשטרה".

מהרגע הראשון הבהירו במשטרה לחן שהוא אינו חשוד ושזימונו לחקירה הוא על רקע שיחות הטלפון ממנו שלא נענו והופיעו בנייד של מעין. למעשה, הרוצח כבר היה באותה שעה במעצר. מאז ועד מותו לא הצליח חן לאזור אומץ ולהיפגש עם משפחת ספיר. "אחרי הרצח הוא היה המום, אין מילים לתאר את זה", ממשיכה אמו. "הוא היה בסך הכול נער צעיר, ואחרי כל התמימות של הציפייה למפגש ראשון, הוא פתאום מוצא את עצמו מעיד במשטרה. הוא היה נסער תקופה ארוכה עד שהמשיך הלאה. למרות שתמיד היה לשמה של מעין משמעות בעינינו".

לא חשבתם לגשת למשפחתה של מעין, לספר לה על הקשר?

"הרגשתי צורך לעשות את זה אבל לא יכולתי. הלב נצבט לי. בתקשורת סיפרו תמיד שמעין הייתה בדרך לפגוש חברות, וחשבתי שזה לא ראוי שאני אבוא פתאום ואכנס למקום הזה. לא ידעתי אם הם בכלל יודעים על אורי. אחרי כל מקרה של אלימות אתה מרגיש זעזוע, אבל פה הרגשנו קשר אמיתי. פתאום כל מעשי האלימות קיבלו משמעות ממשית. זה קרה למישהי שהייתה יכולה להיות חברה של הבן שלי.

"ואז אורי נרצח, ושאלתי את עצמי, מה זה הגורל הזה? מישהו רצה שהם ייפגשו למעלה? אני לא מסוגלת עדיין להתמודד עם כל מה שהמקרים האלה מביאים, כי אני כועסת על זה שהם הלכו סתם. הנה שני בני נוער שיכלו להיות היום חברים, ושניהם הלכו על כלום".

לבד, ברגעיו האחרונים

כמעט שנה חלפה מאז נרצח אורי חן ז"ל ברחבת בית הספר חביב. הוא הגיע לחמשוש מהצבא כדי לבלות עם הוריו, שלמרות גירושיהם המשיכו לגדל את ילדיהם בשיתוף מלא. "באותו יום הוא לא הרגיש כל כך טוב, אבל החליט להיפגש עם חברים בכל זאת", מספר אביו. "הוא יצא עם חבר והם נפרדו בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר ליד שער בית הספר. אורי שכח לקחת את הסלולרי באותו ערב, וגם ארנק או חוגר לא היו עליו, רק כרטיס אשראי בכיס שעליו נכתב 'אורי חן, חייל'. כשנדמה היה לו שמאה השקלים שהוציא נפלו לו, הוא נכנס לרחבה כדי לבדוק אם מישהו מצא את הכסף".

חן, בתמימותו, הפנה את השאלה לחבורת צעירים שישבו במקום. מי שהשיב היה אחד מהם, בחור שתוי שהתריס כלפיו "אתה חושב שלקחו לך?", וכך סתם שלף סכין, דקר אותו פעם אחת ונמלט. חן ההמום התקפל, אמר לחבורה "דקרו אותי" ונפל על הרצפה. "לא הייתה תגרה, לא היה ויכוח, כלום", מספר טוני. "אם לאורי היה מושג מי עומד מולו הוא לא היה פותח את הפה, אין לי ספק".

גילי חן: "הדוקר הזה היה פצצה מתקתקת. הוא הגיע לשם מלא באלכוהול, עם נשק ביד, עם סכין שמיועד לפגוע ופשוט חיפש להרוג. אורי נדקר מתוך הנאיביות שלו, מתוך מחשבה שדברים כאלה לא קורים בכלל. מי רוצח סתם?".

כל אותו לילה הוריו לא ידעו מה אירע. אף אחד לא הזעיק אותם, גם לא לאחר מציאת הכרטיס ועליו שמו. "אוכל אותנו שברגעים האחרונים של חייו אורי שכב לבד, כפלוני אלמוני, בלי שאף אחד מאיתנו יחזיק לו את היד וילחש לו באוזן שהוא לא לבד", אומרת גילי. "לפעמים אני חושבת שאם הייתי שם ברגעים האלה אולי זה היה נראה אחרת, וגם אם לא, איך ייתכן שילד אהוב כל כך נפרד מהעולם לבד?".

גילי חן ועוזיעם  ספיר. "היינו אמורים להיפגש בנסיבות אחרות". צילום: ריאן

טוני חן: "תמיד נתהה מה עבר לו בראש ברגעים האחרונים. כמה זמן הוא היה מוטל שותת דם? האם הוא הבין בכלל מה קרה? יש הרגשה מאוד קשה שלא היינו שם איתו. כשהלכנו לראות אותו למחרת הוא כבר היה במקרר. זה שובר את הלב".

גילי חן: "השוטרים שהגיעו אלינו שאלו אם יש לי בן חייל. תמיד הנחתי שהבשורות הרעות מגיעות מקצין העיר, כך שאפילו לא חשבתי שמשהו קרה. הם אמרו שחייל נדקר בבית הספר חביב ונפטר מפצעיו ובכיס מצאו כרטיס עם השם 'אורי חן'. פרצתי בבכי והבן שלי עומר אמר 'זה לא יכול להיות, מישהו בטח גנב את הכרטיס'. רק אחרי תיאור חיצוני הבנו שזה כנראה הוא.

"אורי היה זמן קצר לפני כן בעזה, בתוך ערפל הקרב של עופרת יצוקה, וחיינו עם כל הפחדים של הורים לחייל קרבי. באו אליי חזיונות וחייתי בחרדה מתמשכת. כשהוא חזר הביתה הוא אמר לי 'את יודעת, הייתי אומר לעצמי שבשבילך אני חייב לצאת מפה חי'. בסוף איבדתי אותו כאן, קרוב לבית".

כמה קל ליפול

מעין ספיר ואורי חן היו אהודים מאוד, מוקפים בחברה. שניהם נבחרו על ידי הרוצחים באופן אקראי, ובשני המקרים מדובר בעבריינים מועדים, עם ערימת תיקים גדושה שקדמה לאירוע. בשני המקרים הכתובת הייתה על הקיר: ספיר נרצחה על ידי קטין בחופשה ממוסד, בעל רקע של אלימות. נגד וודג'ה מינליק, הצעיר שהרג את חן, עמדו אישומים וחשדות בגין מעשי אלימות ובעברו אף ריצה תקופת מאסר. שניהם נרצחו במרחק של כמה מאות מטרים מביתם, בערב של בילוי, כעוברי אורח תמימים.

בביתה של גילי חן מבקש עוזיעם ספיר לבחון את פניו של אורי, שתמונותיו תלויות על קיר הסלון. "איזה יפים הילדים שלנו, תראה איזה ילד איבדתי", נאנחת גילי, והוא מצידו מוחה דמעה, מוציא את תמונותיה של מעין מארנקו. למשך כמה דקות הם שוקעים בשיחה המורכבת מאנקדוטות על הביורוקרטיה של הרוע: מי היה החוקר, מי הודיע, מי עמד בראש צוות החקירה, איך עבר המשפט.

טוני חן: "אני זוכר שאמרו לנו 'הבן שלכם הלך סתם, סתם, סתם'. זה משפט שכל הזמן שומעים בכותרות אבל אף אחד לא יכול להבין באמת".

עוזיעם ספיר: "אני יכול להבין. שואלים אותי איך אני מדבר בכזה קור רוח אחרי מה שקרה לבת שלי, ואני חושב שהסיבה היא שסיפרתי את זה כל כך הרבה פעמים. אבל את עוצמת הכאב ממילא אי אפשר להסביר אף פעם".

גילי חן: "אני חולמת המון על אורי. אני רואה אותו כל כך מוחשי. אני חולמת עליו עטוף בטלית עם ציצית. פעם אחרת חלמתי שהוא הולך על גשר להיפגש איתי ובסוף הגשר הוא מתפוצץ לרסיסים. בחלום אני יודעת שזאת הפגישה האחרונה שלנו".

שני מקרי הרצח פוענחו בקלות יחסית. הפושעים נתפסו שעות ספורות לאחר המעשה ודינם נגזר. במקרה של ספיר נקבע תקדים מרשים, ועל אף היותו קטין נגזר על הרוצח מאסר עולם. במקרה של חן נגזרו על הדוקר, וודג'ה מינליק, 18 שנה ותשעה חודשים בכלא — עונש כמעט מרבי על עבירת הריגה. "כשיש דקירה אחת בלבד", מסביר טוני, "אי אפשר להוכיח יסוד של כוונה תחילה, כנדרש בתיקי רצח".

מקרי האלימות רודפים האחד את השני, וספיר יודע למנות את כולם, עוקב אחר כל מקרה ולעיתים קרובות מגיע לבתי המשפט או לבתי אבלים. "אני מנסה לחזק את ידיהם של אלה שעוברים את זה. אני הייתי שם, אני יודע כמה קל ליפול. ביום שמעין נרצחה התמוטטתי וחטפתי התקף לב. אני זוכר את עצמי שוכב באמבולנס והמחשבה שעוברת לי בראש היא שכשאפתח את העיניים אהיה ליד מעין, בקבר. ההתמודדות עם השכול קשה מאוד, לא חוזרים להיות אותו הדבר, אבל לומדים להחזיק את הידיים לאחרים".

טוני חן: "אנשים עוברים הלאה. עברה שנה, ומי זוכר את אורי? החור שנפער הוא עצום ואף אחד לא יכול למלא אותו עבורנו. החור גדל והולך עם כל יום שהוא לא כאן. אני מת להגיע לתחנת הרכבת לאסוף אותו שוב, להרים את הקיטבג הכבד שלו. במקום זה אני חושב מה היה אילו מעין לא הייתה הולכת באותו יום בדרך הקיצור ההיא? אולי הסוף של שניהם היה אחר?".

"זה מה שנשאר לנו, לחשוב מה היה אילו. היינו אמורים להיפגש בנסיבות אחרות", אומרת גילי חן.

"כמה הייתי שמח להכיר את הבן שלכם, כמה הייתי רוצה לקבל אותם בחזרה", עונה לה עוזיעם ספיר.

"את שניהם יחד הייתי רוצה לראות כזוג", גילי מסכמת בכאב.

• הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע במקומוני השפלה של "ידיעות תקשורת".