לפני שבועיים התקשר אל אבירם פז
מקיבוץ משמר-העמק סוחר-מכר משוק הפשפשים, והאיץ בו לבוא ולקנות מציאה: הגדת פסח נדירה, "לא ראית דבר כזה". שמו של אבירם (אבי) הולך לפניו כאספן גדול של הגדות, כרזות, כרטיסי ברכה וסמלים ישנים, בעיקר כאלה הנוגעים לחייל היהודי וליחידות העבריות בצבאות השונים, במאה הקודמת. "הבנתי שאכן מדובר בהגדה נדירה ביותר, מסדר פסח שערכה יחידת עזר יהודית, שפעלה במסגרת הצבא האמריקני בנאפולי, במלחמת העולם, ומאוד רציתי אותה", מספר אבי, "אבל בדיוק הייתי עם הילדים בים, ולא יכולתי להגיע. אולי ביום ראשון, אמרתי לסוחר. כשחזרתי אליו, התברר לאכזבתי שההגדה נמכרה. במהלך השבוע ביררתי מי הקונה, וגיליתי שהוא אספן מוכר, קצת מתחרה שלי. צלצלתי אליו וביקשתי לקנות ממנו את ההגדה. הוא התלבט, ולבסוף התרצה, ונקב בסכום רציני מאוד. בערב נסעתי אליו, וקניתי את ההגדה".
על השאלה המתבקשת "כמה שילמת", מסרב אבירם לענות. ובכלל, הוא לא רוצה לדבר על כסף. ממילא, זר לא יבין כיצד הוא מוכן לשלם על כרטיסים מהוהים, או על חוברות ישנות, ולפעמים על כמה דפי סטנסיל מצהיבים, כתובים בכתב יד, משורבטים בחובבנות - סכומים "רציניים מאוד". הערך הכספי, הוא אומר, ממש לא חשוב. חשוב הסיפור שמספר לו כל פריט מאלפי הפריטים הנדירים האצורים בביתו, מסודרים ושמורים באלבומים ובתיקים, מוגנים היטב, אחרי שעברו חיטוי ועישון, בחדרים עם בקרת טמפרטורה ולחות. היום הוא יכול להרצות על-פי האוסף הזה את כל ההיסטוריה הצבאית היהודית במאה שעברה, ושפע אנקדוטות.
לפני עשרים שנה, כשהתחיל - "כי מאוד עניין אותי הסיפור של היחידות היהודיות, שהתעקשו להוציא הגדות ופרסומים שונים, כל אחת כפי יכולתה, ובהתאם לתנאים שהיתה נתונה בהם" - צחקו עליו. היתה לו, הוא נזכר, ליטוגרפיה של מגילת אסתר, מנייטרה שבצ'כיה, שביקש להמירה בהגדות כפולות, מאוסף של ספרייה גדולה, שחשקה במגילה. "אתה יודע מה אתה עושה?" שאלו אותו בפליאה, כשהציע עסקת חליפין, "לא תצטער?" הוא לא הצטער: איזה זמן אחרי שטופסי ההחלפה נחתמו, והעסקה יצאה לפועל, התקשרו אליו מהספרייה. "צחקת על כולם", בישרו לו, "הגדה אחת מרופטת, כולה שישה דפים בסטנסיל, נמכרה באלפי דולרים בסות'ביס בניו-יורק".
"ושבו בנים לגבולם". שנה-טובה מהאוסף של אבירם פז
בקיצור, אתה יושב על אוצר.
אבי פז: "זה אמנם אוצר - אבל אוצר של היסטוריה צבאית-יהודית, שכה מרתק לעסוק בה, ולא של כסף, שכלל אינו שיקול. כל יחידה יהודית, ולו גם הקטנה ביותר, כחלק מצבא זר, בארץ הכי נידחת, ראתה לנכון להוציא הגדה משלה, או כרטיס ברכה - סוג של הגדרה עצמית וגאוות יחידה. פסח וראש השנה שימשו הזדמנויות לוועדות התרבות של היחידות, להתבטא. בהגדות זה ניכר בעיקר בטקסט, בכרטיסי הברכה, יותר בוויז'ואל. ברובם מצויר מגן דוד, ובתוכו משולב סמל מאולתר: ברז ליחידה של מובילי המים, נמר ליחידת ההסוואה, וכיו"ב. יש דברים מדהימים. למשל, הגדה, של יחידה יהודית שפעלה בלוב, שהודפסה וצוירה ביד, על הצד האחורי של טלגרמות שהחיילים מצאו, כנראה. כל החומרים האלה, כיוון שהיו חד-פעמיים, מאולתרים, ויצאו במספרים קטנים, בגלל מחסור בנייר, וללא ראייה היסטורית וכוונת שימור לעתיד לבוא - הם היום מאוד נדירים, והמחירים רק עולים ועולים".
נו, די, לא יפה: כמה שילמת על ההגדה משוק הפשפשים?
"תראה, 'איש איש, בהמותיו וקרציותיהן'. משמר-העמק קיבוץ עשיר, ומדי פעם מחלקים בונוסים. יש שנוסעים לתאילנד, או לסין, ויש שקופצים ארבע פעמים בשנה לנופש בטוסקנה.
לי חשוב מאוד תחום העניין שלי, וככל שהאוסף מושלם יותר - מגלים עוד ועוד פריטים נדירים, שאמורים להשלים את המכלול. אם לא ארכוש הגדה נדירה, ששייכת למעגל, איפשהו אני יורד ברמה, מה עוד, שמתישהו אני מתכוון להוציא ביבליוגרפיה של האוסף".
אז היא עלתה כמו טיול לתאילנד, או כמו נופש בטוסקנה?
"מתקרב לנופש בטוסקנה. אבל את מי זה מעניין?"
את הקיבוצניק החדש.
"העיקר שההגדה נמצאת במקום טוב, בין כל חברותיה. זה גורם לי לריגוש. אגב, חלק מהאוסף הוא חומרים שהצלתי, שאנשים פשוט זרקו לפח. אולי זו הזדמנות לקרוא לכל אותם נכדים שמטאטאים את תכולת בתי סביהם לקונטיינר, אלה שאומרים 'את מי זה מעניין שסבא היה בבריגדה': לפני שאתם זורקים, תשאלו אותי. הטלפון שלי: 052-2268155".
