מרוץ עיקש נגד הזמן, בחום יולי-אוגוסט, שמאה שנה לא נרשמו חמים כמותם, מתנהל בקיבוץ נען.
היום קצר, המלאכה מרובה (והפועלים בהחלט לא עצלים): "מקום להיות בו" חייב - אבל חייב! - להיות מוכן עד סוכות, שבו יחגוג הקיבוץ את חג השמונים. "מקום להיות בו" הולך ומוקם במתחם שעד לאחרונה היה ואדי נטוש ומוזנח בשוליו המזרחיים של הקיבוץ. עכשיו, אחרי שנגאל משממונו ונוקה מאשפת דורות, יהפוך עד הסתיו לבוסתן בן עשרה דונם, נטוע מאות עצי פרי, בדיוק כפי שחלמה אותו, ותנצח על נטיעתו, החברה האגרונומית, תמנה שוער. ובין העצים שטרם ניטעו, הולכים ונבנים - ועל זה מתנהל המרוץ - פסלי בטון גדולים. "לא פחות חשוב מהמקום עצמו, שיהיה, כשמו, מקום מזמין, שכיף להיות בו", מבקשת להדגיש אורית רם, אחת מתריסר חברי הצוות היוזם והמארגן, "חשובה הדרך שבה הוא מוקם: מדובר בפרויקט קהילתי, שנבנה בהשתתפות מאות מילדי ומחברי הקיבוץ".
מאות שמגיעים, או מאות שעובדים?
אורית רם: "שעובדים, ודאי שעובדים. לכל גיוס, בכל מוצאי שבת, מגיעים למעלה ממאה איש, מגיל שלוש עד 73, וכולם עובדים, כל אחד כפי יכולתו. מזיעים, ועובדים. עד כה השתתפו כ-500 חברים וילדים בגיוסים".
אורית, מורה לאמנות, היא זו שמובילה בשנים האחרונות את הפרויקטים האמנותיים המשותפים בנען, שהם "מייצרי אנרגיה טובה וגיבוש חברתי, שאין דומה להם".
לפני עשר שנים, בשנת השבעים לנען, לקחה חלק בפרויקט הפסיפס הקהילתי: כל משפחה יצרה אריח מחופן אבנים צבעוניות, וכל אריחי הפסיפס שיצרו המשפחות נאספו וחוברו למשטחים גדולים, המקשטים עד היום את רחבת חדר האוכל ("צריך לבוא ולראות").
שנתיים אחר כך שבו וגויסו החברים לבניית ספסל ישיבה פיסולי, באורך עשרה מטרים, עשוי אדמה, כצו השעה. גם כאן, לא פחות חשוב מהיצירה הסופית, הודגש האלמנט הקהילתי. וכדי ללכת בדרך הארוכה, הפרימיטיבית, ולא הקצרה והמתקדמת - כי העיקר הוא לספק תעסוקה להמונים (ואנרגיה טובה) - עסקו עשרות חברים, ממש כמעשה אבותינו במצרים, בערבוב תערובת של בוץ וקש, שלשו בחדווה עשרות ילדים, לתוך תבניות עץ קטנות. ואחרי שהתייבשו 2,500 הלבנים בשמש, עסקו עשרות חברים נוספים בבניית הספסל, ויצרו פינת חמד, אתר שעשועים ("צריך לבוא ולראות").
השנה, שנת השמונים, נמשכת מסורת הפרויקטים הקהילתיים, ומגיעה לשיאה ב"מקום להיות בו". חבורת יוצרים ומעצבים צעירים, חברי הקיבוץ, תכננו ועיצבו את ארבעת הפסלים הנבנים בשטח, ונושאים שמות חידתיים: "שומר הגן", "דיונת החול", "שלולית הקיץ" ו"תולעת המשי". הם עשויים משברי בלוקים שנאספו מהריסות בתים ישנים, מחוזקים בברזל, ועטופים ב"שמיכות" בטון (גם המחזור הוא ערך מודגש בפרויקט).
מערבלים בטון בנען. "חיפשנו שיטה עמלנית" (צילום: אליהו רם וגלית יערי)
אילן פרידברג, "מש"ק בטון", הוא האחראי על הכנת הבטון, בשני מערבלים קטנים. תחת פיקוחו הידידותי עוסקים עשרות בהכנת תערובת מלט-חצץ-זיפזיף, שמועברת לגיגיות. "יש שיטות מהירות ויעילות יותר", מסכים אילן, "אבל חיפשנו שיטה עמלנית, שתעסיק כמה שיותר אנשים". ומי שאינם מתלכלכים בבטון, עוסקים בהכנת משטחי הפסיפס, ובין המון העמלים המיוזעים עוברות, כמו פיות טובות, חברות שמחלקות שתייה קרה, כי רק כשיפוח יום ישוחררו העמלים אל הבית הממוזג, המקלחת והטלוויזיה.
"חם, ודאי שחם", אומר אילן, "אבל האנרגיה נהדרת, ויש צחוקים, ומתלכלכים, ונהנים. עבודה עברית במיטבה. לראות משפחות שלמות עובדות יחד - ילדים, הורים, וגם סבא וסבתא - זו חוויה בפני עצמה".
אורית מציינת תופעה מלבבת נוספת: "מתברר, להפתעתי, שדווקא אחרי ההפרטה, קל יותר לגייס חברים לפרויקט קהילתי. פעם זה היה כרוך בהתארגנות מיוחדת, היום הם מגיעים בהמוניהם, ובהתלהבות".
אז מה יהיה לחברי נען ב"מקום להיות בו"? כנראה גן עדן: כבר בסתיו הקרוב, בשוך חגיגת השמונים, יהיו העצים נטועים, והפסלים יעמדו על תלם, מזמינים למגע ולטיפוס, ועל הגבעה תתנוסס פרגולת העץ שהקימו, על פי דגם ישן, בוגרי י"ב, ובצלה ספסלים, ובית קפה מאולתר, ואפשר יהיה לבוא, לנוח, ליהנות מאוויר טוב, וביום טוב - אפילו לראות את צלליתה של ירושלים באופק ("צריך לבוא ולראות", כבר אמרנו?)
- הכתבה המלאה מופיעה בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הקיבוץ"
