הסופר הצעיר יוזם סרט אנימציה על ניצולי השואה

כשסגל פגש את שומאכר: תכירו את אדם שומאכר. הוא בן 90, ניצול שואה. בערוב ימיו הוא חוזר לגרמניה, לראשונה מאז המלחמה הארורה ההיא, כדי לכתוב את זיכרונותיו ולקיים הבטחה ישנה לאשתו המתה. אבל דווקא שם תוקף את האיש הזקן מחסום הכתיבה האכזרי מכולם. מחלת האלצהיימר משתוללת לו במוח ועושה שמות בתאים האפורים. רגע לפני שיימחה זכר אשתו האהובה וההכרה המדשדשת תתערפל לנצח, הוא מזדרז להעלות את סיפור חייו, שזיכרון ובדיה מתערבבים בו יחדיו.

ועכשיו תכירו גם את רון סגל, סופר צעיר, היום בן 30. מאז זכה באחת המלגות היוקרתיות בעולם, המוענקת לאמנים ויוצרים ומזמינה אותם לשהות שנה בברלין, הוא שם, נובר בעדויות של ניצולי שואה וכותב.

כאן, בעצם, מתערבבים סיפוריהם של שומאכר וסגל. הראשון הוא דמות בדויה, שהיא אוסף של אלפי דמויות מומצאות, שלוקטו מזיכרונות אמיתיים של ניצולי שואה. השני הוא הסופר, היוצר שלה. המפגש ביניהם הוליד את "עדין" (הוצאת פרדס), ספר הביכורים של רון סגל.

הרומן שלי עם אווה

"שומאכר", או בעצם, הרומן של סגל עם גרמניה, החל כשהשתחרר מצה"ל ויצא לעבוד כאיש אבטחה על ספינת תענוגות אירופית. "העובדה שלא הסתובבתי עם נשק ולא ידעתי קראטה, לא עניינה שם אף אחד", הוא נזכר, "ההנחיה הייתה להתרחק מן הנוסעים, אבל אני לא בדיוק שמרתי על הכללים, ומהר מאוד נבעטתי החוצה. תפסו אותי על חם בזרועותיה של נוסעת בווארית בשם אווה".

רון סגל. הכרתי גרמנים 'מסוג אחר'. צילום: אבי מועלם

סגל אמנם פוטר, אבל הבעיטה זימנה לו מפגש ממשי ראשון עם גרמניה ועם העם הגרמני. "אווה הזמינה אותי אליה הביתה", הוא מספר. "ושם הכרתי גרמנים 'מסוג אחר'. הם היו חמים, מקסימים ומארחים למופת, שונים כל כך מאלה שחיסלו את המשפחה של סבתא שלי 60 שנה קודם לכן".

הרומן עם אווה כבה מהר כמו שהתלקח, אבל הקשר עם גרמניה נמשך. "מאז", אומר סגל, "חזרתי לבקר בגרמניה שוב".

מה החזיר אותך לשם?

"הזדמנות שאי אפשר לסרב לה: קיבלתי מלגה לקורס גרמנית אינטנסיבי באוניברסיטת מינכן, בעקבות הקרנת סרט הגמר שלי בפסטיבל הקולנוע בפוטסדאם וכחבר במשלחת מטעם אוניברסיטת טובינגן".

סגל סיים לימודי קולנוע וטלוויזיה בבית הספר על שם סם שפיגל בירושלים. התסריט שכתב לסרט הגמר שלו זכה בתחרות בנושא זכויות האדם של מכון גתה הגרמני. הסרט זכה בפרס הפופולריות בפסטיבל הקולנוע בבייג'ין, סין. עם הפרסים בא התיאבון, וסגל ניסה לקבל מלגה במסגרת שירות חילופי אקדמאים גרמני (DAAD) לצורך תחקיר עדויות שואה וכתיבת ספר. לאחר כמה חודשים הגיעה התשובה החיובית.

איך הגבת?

"צרחתי מרוב שמחה. זאת הייתה הזדמנות שלא נופלת לידך כל יום". המלגה, אגב, נחשבת אחת היוקרתיות בעולם ומקנה מימון מלא לשהות בת שנה בברלין. מדי שנה זוכים בה 20 אמנים בינלאומיים מרחבי העולם, העוסקים בתחומי האמנות הוויזואלית, ספרות, מוסיקה, קולנוע ומחול. "לפני שנה", מספר סגל, "עברתי להתגורר בברלין, כדי לכתוב את הספר על שומאכר, הדמות הבדויה המספרת את סיפורן של אלפי דמויות אמיתיות של ניצולי שואה".

זיכרון אמיתי, סיפור בדוי

סגל נולד ברחובות וגדל בנס ציונה. הוא למד בתיכון בן גוריון במגמה ביולוגית־ריאלית, אבל למרות החיבור לחוקים פיזיקליים, נגרר לאהבה נוספת. "המורה לספרות שלי, אתי בן בסט, הייתה מורה נהדרת", הוא מספר, "היא לקחה תלמידים ריאליים והעבירה להם שיעורי ספרות בספרייה העירונית בשעות אחר הצהריים. כולנו עשינו בגרות ריאלית, אבל גם חמש יחידות בספרות. הרבה מאהבת הספרות שלי מגיעה ממנה".

את שירותו הצבאי עשה כמדריך בחיל הרפואה ואפילו חשב להיות רופא, "אבל במהלך השירות פגשתי הרבה רופאים, שהצליחו לנער ממני את אבק הרומנטיקה מהמקצוע", הוא מודה. "לכן בחרתי ללכת ללימודי קולנוע".

מאז זכה במלגה היוקרתית, יושב סגל בארכיונים הדיגיטליים של קרן השואה שייסד סטיבן שפילברג באוניברסיטת ברלין. "במשך שנה וחצי צפיתי באלפי עדויות של ניצולי שואה, מעשר מדינות ובשלוש שפות שאני דובר - עברית, אנגלית וגרמנית. בארכיון הזה יש אינספור עדויות מ־30 מדינות וב־27 שפות. מתוך הנבירה בהן בניתי את סיפור חייו של שומאכר".

ערבוביה של אמת ובדיה?

"מתוך הניסיון לשמר זיכרון אמיתי נולד על הדרך זיכרון חדש, כשאת העובדות משלימה הבדיה, במיוחד במקומות שבהם העדות ההיסטורית לא הייתה יכולה לתאר את הבלתי אפשרי, את מה שהתרחש מעבר ליכולת המילים לתאר. השואה היא כל כך בלתי נתפסת".

למה דווקא ברלין? יכולת לאסוף עדויות גם ב"יד ושם" בירושלים.

"ב'יד ושם' עדיין לא ניתן היה להתחבר לארכיון העדויות של שפילברג באופן גורף. אפשר היה לצפות בקטעים, אבל לא בחומר המלא. הארכיון בברלין מאפשר סריקת שתי וערב על כל נושא אפשרי שמתחבר לתחום, וזהו כלי נהדר לתחקיר".

לאחרונה עשה סגל היסטוריה כשהיה לאמן היחיד שזכה במלגה פעמיים ברצף. הזכייה השנייה, שבזכותה יעביר גם את השנה הבאה בברלין, נועדה לעבד את "עדין" לסרט אנימציה העוסק בנושא השואה. על הצהרת הכוונות של הסרט חתמו אישים כמו ננסי שפילברג, אחותו של סטיבן, יו"ר יד ושם אבנר שלו, יוסי שריד, שבח וייס, פרופ' משה צימרמן ורבים אחרים,

לאחרונה, אגב, מצא סגל שותף גרמני פוטנציאלי להפקת הסרט כקופרודוקציה ישראלית־גרמנית. מדובר במפיק אנימציה בעל סטודיו מבוסס ומצליח, שגילה עניין אישי בפרויקט.

שואה, אנימציה והנעליים של סבא

למה דווקא סרט אנימציה?

"כשמספרים על השואה, חייבים להיות מדויקים מאוד. סרט דוקומנטרי על הנושא משתמש בחומרי ארכיון. סרט עלילתי משחזר את המיקום והאירועים. באנימציה איש לא מחויב לאמת תיעודית, לכן אפשר להתרכז בסיפור האישי שמאחורי הסיפור הענק של השואה".

זה לא חילול קודש במובן מסוים?

"אני לא הראשון שחושב על זה. מצד שני, השואה היא כל כך בלתי נתפסת, ורק אנימציה יכולה לתאר בצורה טובה נושא שהוא כמעט מופשט".

מה מוביל אדם צעיר לצלול לתוך ים היסטורי טעון שכזה?

"סבא וסבתא שלי ברחו מברלין. כשהגעתי לשם לראשונה, הבאתי איתי זוג נעליים של סבא שלי, שאיתן דרכתי על אדמת ברלין ודכאו, כסוג של מפגן נוכחות. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני רוצה להבין את הדברים לעומק. אגב, אני לא היחיד. בארכיונים אני פוגש צעירים רבים, בני הדור השלישי לשואה".

בכל זאת, קצת מוזר. בחור בן 30 שנכנס לתוך קרביו של קשיש בן 90 ומשהו.

"תהליכי ההזדקנות, המוות ומעברי הזמן מאוד מעניינים אותי. גם מאוד

העיסוק האינטנסיבי הזה בשואה לא מדכא?

"ממש לא. לפעמים אני מוצא את עצמי יושב בארכיונים וצוחק בקול רם, והספרניות מתבוננות לעברי בהלם. מעבר לעוצמתו של הנושא, יהודים הם אנשים בעלי חוש הומור ענק גם במצבים קשים. לא פעם מצאתי את עצמי נהנה מהיכולת המשעשעת שלהם לספר סיפור".

מה בעצם מעניין אותך במעקב אחר העדויות? הרי לא מדובר במחקר היסטורי.

"מה שמעניין אותי הוא הסיפור הסובייקטיבי שמסתתר מאחורי עדותו של ניצול השואה. העלילה, לא העובדה ההיסטורית. אני עושה מחקר שנובע מעניין אישי, לכן גם המלגה שקיבלתי היא מלגת אמן".

* לביקורת על הספר - גילשו

• הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות רחובות".