1. ביום חמישי בערב הטלפון התחיל לצלצל. ולזמזם סמסים. מכל קצוות הקשת הפוליטית של עולם הכדורגל התקשרו ובפיהם של כולם דבר אחד: גועלה של ההגרלה. לראשון עוד עניתי ברצינות, ליתר אפילו לא טרחתי להגיב, כי מה הטעם?
אני מת על ההגרלה הזאת, מהסיבה הפשוטה שהפעם אנחנו משובצים בה.
כמה שחצנות וכפיות טובה צריך כדי להגיע לראשונה לשלב הבתים של ליגת האלופות ועוד לקטר ש"לא קיבלנו קבוצות אטרקטיביות מספיק"? מה זו החוצפה
הזאת? מי אנחנו?
אני אוהב את ההגרלה הזאת, כי היא מאפשרת לנו לשחק מול קבוצות טובות מאיתנו, אבל לא כאלה שאין לנו שום סיכוי מולן. הפועל יכולה, ביום טוב, להוות יריב שקול בכל אחד מששת המשחקים. זה לא אומר שהיא תוציא נקודות ובטח לא אומר שהיא תהיה פייבוריטית באף אחד מהמשחקים, אבל יש לה על מה לשחק. וזה כל מה שאני כאוהד רוצה, לראות את הקבוצה שלי משחקת, לראות את הקבוצה שלי "נמתחת" לשיאים חדשים בשביל לעמוד כשווה מול קבוצות טובות ממנה, על הנייר לפחות.
לא מעניין אותי לראות את מסי. כאוהד ארסנל, היה לי מסי בליגת האלופות עד מעל הראש.
חוץ מזה, שאם כל כך רוצים לראות את מסי, אפשר לנסוע למאדאם טוסו ולהצטלם עם מסי, עם פלה ואפילו עם פאביו ג'וניור פריירה האגדי. פה זה ליגת האלופות, הבמה המרכזית של הכדורגל המקצועני. לפה לא מגיעים כדי להצטלם, לפה מגיעים כדי להילחם. ולכן, אני באופן אישי מעדיף קרב עם סיכוי נמוך נגד ליון מאשר קרב אבוד מראש בקאמפ נואו. ויש לי אחלה מצלמה.
2. טועמה מתקרב, טועמה מתרחק. ואנדן בורה בא, ואנדן בורה הולך. טוטו עושה לוטו, טוטו מוכר את האוטו. בוזגלו הבן חותם, בוזגלו האב במכולת רושם. טועמה מתקרב, טועמה שוב מתרחק. ואנדן בורה מתחרט, דודו דהאן מחרטט. שריקי מתחנן, ג'קי מתעצבן, גרגורי מתחרפן. שאלקה רוצה את שכטר, אברם רוצה את כל היתר. טועמה שוב מתרחק, הפעם באמת, טועמה מתקרב, הפעם לתמיד. טוטו סיכם, אבל בדיוק נתפס לו שריר החתימות. מה זה משנה, בסוף בין כה כולם חותמים בגנק.
ואחר כך עוד שואלים למה קוראים לתקופה הזאת הימים הנוראים.
