אני מודה: כשיש לי דילמה האם לנסוע באוטובוס או ללכת רגל, אני מעדיף ללכת ברגל. זה יותר בריא ובמצב התחבורה הציבורית בירושלים - זה גם חוסך זמן. המון זמן.
אלא שבשבוע שעבר, כאשר הטמפרטורה שברה שיאים, אופציית ההליכה ברגל לא עמדה בכלל על הפרק. וכך גם כאשר מרחקי ההליכה היו קצרים, העדפתי לקחת אוטובוס.
היומן שלי לאותו יום היה מלא בפעילות מגוונת. בשעה עשר בבוקר פגישה עם לקוח במושבה הגרמנית. בשעה שתיים בצהרים פגישה במשרד עורכי דין בעיר. בשעה חמש אחר הצהרים בילוי עם הילדות, ובתשע וחצי בערב קבעתי ללגום בירה עם חבר במרכז העיר. כבר בבוקר ידעתי שזה יהיה יום עמוס בתחבורה הציבורית, החלטתי להירגע ולא לתת למזג האוויר להשפיע על מצב הרוח.
למושבה הגרמנית אני מגיע בדרך כלל ברגל, אבל הפעם לקחתי אוטובוס. הגעתי לתחנה כבר בתשע וחצי למרות שידעתי שברגל זה ייקח לי פחות זמן. ביקשתי
מהנהג כרטיס מעבר, אבל הפגישה היתה מאוד מוצלחת ולקחה יותר זמן מהצפוי. זמנו של כרטיס המעבר חלף, ובדרך חזרה מהפגישה קניתי כרטיס נוסף. 6.2 שקלים הוא מחיר הנסיעה בתחבורה הציבורית בירושלים והנה נפרדתי מ-12.4 שקלים. כרטיס נוסף הייתי צריך לקנות גם לנסיעה למרכז העיר כעבור שעתיים. הפגישה התחילה בכמה דקות איחור והיתה עניינית. פספסתי את כרטיס המעבר בעשר דקות וקניתי כרטיס נוסף. שוב, הלוך וחזור 12.4 שקלים, ועד כה העברתי לקופת אגד 24.8 שקלים.
וזה לא נגמר. אחרי הצהרים החלטתי שהפעם אני לא אהיה פראייר. לפסטיבל סיפורי הילדים בגן הפעמון אני אלך עם הילדה ברגל. "אני יכול ליהנות מ-25 דקות הליכה לאורך המושבה הגרמנית", אמרתי לעצמי. טעיתי. אחרי שלוש דקות הבנתי שעדיף לנסוע באוטובוס עם מזגן מקרטע מאשר לסבול ברחוב הלוהט. והקופה המשיכה לרשום: 6.2 שקלים הלוך, סכום זהה הדרך חזרה, והנה מהבוקר הוצאתי על תחבורה ציבורית 37.2 שקלים.
בלילה הגיע הזמן ללגום מעט בירה צוננת. שוב נסיעה הלוך ושוב העירה, עוד מטבעות שעוברים מהארנק שלי לנהג, סה"כ הנזק המצטבר: חמישים שקלים פחות ארבעים אגורות - לא מתקבל על הדעת, וזה רחוק מאוד מלהיות תחבורה ציבורית.
בערים רבות בעולם יש כרטיס חופשי יומי – אפילו בת"א. מחירו 12.6 שקלים. דווקא ירושלים, העיר הענייה ביותר בארץ, סובלת ממחירי התחבורה הציבורית הגבוהים ביותר, ודווקא כאן אין חופשי יומי. תוסיפו לזה את העובדה שכבר עשר שנים אנחנו תקועים בפקקים אינסופיים וסובלים בלי הפסקה מעבודות הרכבת הקלה המתמשכות ותקבלו מחדל.
מחירי התחבורה הציבורית בירושלים היו צריכים להיות מוזלים בשנים האחרונות. משרד התחבורה, זה שקובע את המחירים, פישל. אין כאן חופשי יומי. לא לכולם מתאים לקנות כרטיסייה, ולא כל אחד רוצה חופשי חודשי. זאת עובדה: כבר עשר שנים אנחנו מבזבזים זמן ומפסידים כסף בגלל הרשויות.
ראש העירייה שלנו ניר ברקת, אמור להיות זה שמייצג אותנו מול הממשלה. הוא זה שלא מוותר להם על תאריך היעד של הרכבת הקלה: אפריל 2011. ברקת אמור להתערב גם בסוגיית המחירים. את הכתובת הוא מכיר: שר התחבורה ישראל כץ.
הדרישה צריכה להיות מאוד פשוטה: הוזלה משמעותית במחירי התחבורה הציבורית – בייחוד במחירי הרכבת הקלה. זה מגיע לנו.
