אחד הדברים היפים והמוצלחים ביותר שקרו בגולן בעשור האחרון הוא מפעל ההרחבות הקהילתיות במרבית היישובים. שנות התשעים של המאה הקודמת, בהן היינו בעיצומו של מאבק קשה על עצם קיומנו, היו תקופה של קיפאון דמוגרפי מוחלט - לא נבנה במהלכן אפילו בית אחד בגולן. יישובים התבגרו, בתי ילדים נסגרו. תנופת הצמיחה הדמוגרפית באמצעות ההרחבות הקהילתיות שינתה באופן מהותי את המצב, הגדילה את היישובים, הצעירה אותם, הביאה לפתיחה מחודשת של פעוטונים וגנים והכניסה אליהם חדווה ורעננות.
עובדה זו אינה יכולה למוש מנגד עיניי, כאשר אני מבקר את רעיון ההרחבה
הקהילתית ומציע חלופה טובה יותר. עצם הצמיחה הדמוגרפית היא תנאי לקיומו ולהמשכו של כל מפעל התיישבותי, וכל דרך לצמיחה עדיפה על קיפאון. אולם ניסיוני, כמי שעוקב מקרוב אחרי הנעשה ביישובים המורחבים, בגולן ומחוצה לו - הביא אותי למסקנה שהאיומים בדרך זו רבים, ושעדיפה דרך אחרת.
ממעקב אחרי הנעשה ביישובים עם ההרחבות הקהילתיות, הגעתי למסקנה שתנאי הכרחי להצלחת המהלך הוא השתלבות ההרחבה ביישוב כקהילה אחת מאוחדת. פעם
האמנתי ברעיון הקיבוץ השיזורי, ובהיותי מזכיר קיבוץ אורטל,
בשלהי שנות התשעים, יזמתי מהלך שנועד להקים הרחבה קהילתית ולקיים באורטל קהילה שיתופית ולצדה קהילה פרטית בשכונה נפרדת. היום ברור לי שזה רעיון גרוע. יישוב המונה כמה עשרות או מאות משפחות, אינו יכול להתפצל למספר קהילות בתוכו. יש צורך בזהות יישובית ברורה, שבה ברור מה הכוונה כאשר התושבים והילדים אומרים "אנחנו".
הרחבה קהילתית של יישוב עשויה להצליח ככל שתושבי ההרחבה ישתלבו ביישוב, שיפעל כקהילה אחת. מציאות אחרת עלולה להביא לשתי קהילות לעומתיות, בעלות אינטרסים מנוגדים, ולגרום לפיצול, כפי שקורה היום במספר קיבוצים.
מבלי לפסוק מי צודק במחלוקות בין חברי הקיבוץ ותושבי ההרחבה - ברור שלא זו היתה הכוונה בהקמת ההרחבה, ושהמציאות הזאת, של גולם שקם על יוצרו, מסכנת את היישוב. מציאות כזאת רובצת לפתחו של כל יישוב הבונה הרחבה, וכדי למנוע זאת, יש לפעול לכך שהיישוב כולו יתפקד כקהילה אחת.
פירוש קהילה אחת הוא לא רק אחידות בשירותים המוניציפליים, אלא בעיקר חיי חברה, תרבות וחינוך משותפים לגמרי. ומה בנוגע לאגודה השיתופית החקלאית (אגש"ח)? זו - עניינה בעסקים. כפי שכל תושב יכול לפתוח עסק, וכפי שכל שני תושבים או יותר יכולים להקים שותפות, כך קיימת שותפות בין כלל חברי הקיבוץ, שאינה צריכה להשפיע על חיי הקהילה המורחבת.
כך האמנתי לאורך שנים, עד שבסדנת "המרחב הפתוח", שערכנו אשתקד בגולן בנושא הקליטה ביישובים - טפחה המציאות על פניי, כאשר האנשים המובילים בהרחבה של אחד היישובים ביטאו מרירות רבה על הפער הבלתי נסבל בינם לבין חברי הקיבוץ, בשל העובדה שאינם חברים באגש"ח ושאין להם חלק ונחלה בנכסי היישוב.
הצמיחה הדמוגרפית הכרחית, אך הדרך העדיפה אינה הרחבה קהילתית, אלא קליטה מלאה לחברות, במלוא מובן המילה. בקיבוץ שיתופי הדבר מובן מאליו - אי אפשר לקיים קהילה אחת, משותפת לשתי ישויות המבוססות על אורח חיים שונה כל כך; אך הדבר נכון גם בקיבוצים המופרטים - שם הקליטה קלה יותר, כיוון שאין היא דורשת מן הנקלט הצטרפות לשותפות כלכלית מלאה, וככזו היא מתאימה לאנשים רבים יותר.
האגש"ח אינה רק עסק, אלא גם שותפות חברית, הנותנת מענה לערבות הדדית ומספקת ביטחון סוציאלי לחבריה, והיא הבעלים של הנכסים ביישוב. לכן, סגירתה בפני רבים מתושבי היישוב יוצרת שני מעמדות ופוטנציאל לפיצוץ חברתי בעתיד. הקליטה לתוך האגודה היא אינטרס מובהק של האגודה - ללא קליטה, מדי שנה היא תזדקן בשנה, ובכך היא עלולה לנוון את עצמה לדעת.
מה אני מציע? קליטה לחברות בקיבוץ, כל קיבוץ על פי דרכו. קליטה בקיבוץ השיתופי - לאורח החיים השיתופי; קליטה בקיבוץ המופרט - לאורח החיים הנהוג בו. ליישובים שכבר יש בהם הרחבה קהילתית, אני ממליץ לפתוח את האגש"ח להצטרפותם של תושבי ההרחבה המעוניינים בכך.
לשלושת המאמרים האחרונים של אורי הייטנר:
