את אנחת הרווחה הקולקטיבית שהשמיעו אתמול מיליוני הורים מותשים בישראל ניתן היה לשמוע בקלות מדן ועד אילת. צלצול הפעמון הראשון של השנה גאל אותם מייסורי החופש הגדול, המתמשך, הבלתי-נגמר - לפחות לשבוע, עד חופשת ראש השנה.
מכיוון שרבים מחבריי ובני משפחתי נחשבים כבר להורים עם ותק ואוחזים בזאטוט אחד או שניים בגיל בית ספר, נסבו רוב השיחות איתם בשבועות האחרונים על ענייני הכנות לכיתה א',
השוואה מאתגרת בין מחירי ילקוטים, קלמרים ומחברות, וכמובן - בירור קפדני של מספר הילדים הלומדים בכיתה.
בדרך כלל אני מרגיש אאוטסיידר בדיונים חברתיים על ילדות עירונית והמנהגים הנלווים לה. ההתחלה היתה קשה, אבל זה מכבר אין בי תחושת תסכול לנוכח הפערים התרבותיים, ולמדתי להסכין עם הבערות הקיבוצניקית הטיפוסית בהלכות הכרך הפדגוגיות המסורתיות: מה זה בעצם משמרות בטיחות? זה קשור למשמרות המהפכה? למה צריך לרשום את הילדים לגן? איך זה עובד - כל הקודם זוכה? את רוצה להגיד לי שהכריחו את כולכם להגיע לבית הספר באותה חולצה? ומה קורה כשצריך לעשות לה כביסה?...
"אז כמה ילדים לומדים בכיתה בעיר?" שאלתי לתומי אימא חביבה ומודאגת, שהתארחה אצלנו וטרם הבינה שבן שיחה יודע היטב לדקלם כמה עצי שקדים ניתן לשתול בדונם אחד, אך אינו מבין עד הסוף את ההבדל בין גן חובה למשפחתון.
התשובה הצליחה להדהים אותי. הידעתם ש-39 אינה רק השנה שבה החלה מלחמת העולם השנייה, אלא גם מספר תלמידים לגיטימי בכיתה אחת - עם מורה אחת?! לגבי מי שהעביר את כל שנותיו בבית הספר היסודי עם 12 בני גילו, המספר 39 אינו נתפש. יתרה מכך, כשעברתי לבית הספר האזורי בכיתה ז' ומספר התלמידים בכיתת האם שלי קפץ בבת אחת ב-100% והפך ל-26, חשתי כבן כפר קטן שהגיע לביקור ראשון בעיר הגדולה, והשפע האנושי המפתיע בלבל וריגש אותי באופן שלא ידעתי כמותו.
היינו 13 ילדים בקבוצת "עופרים" ולא הפסקנו לריב לשנייה. חיינו ביחד בכל רגע ורגע וידענו ה-כ-ל אחד על השני. כשסיימנו את כיתה ו' כבר לא יכולנו לסבול איש את פרצופו של רעהו ולא החלפנו אפילו שלום בפגישה אקראית על המדרכה.
פחות ממאה בני ובנות משק למדו בכיתות א'-ו' בבית הספר בקיבוץ שלי. לכל כיתה היתה מורה-מחנכת אחת שלימדה כמעט את כל המקצועות. לא היו תעודות, ו"יופי" היה ציון מקביל ל"טוב מאוד". הגענו וחזרנו הביתה ברגל, אבל לפעמים נעזרנו בהסעה על אופניים - של אבא. קיבלנו ספרי לימוד - גם חדשים וגם משומשים - ולא שילמנו עבורם. מי היה מאמין: לא היה לנו אפילו ילקוט. ככה זה כשהספרים נשארים לישון בכיתה, ובגדי הבוקר והערב מסודרים בקפידה בכל צהרי יום על ידי המטפלת המסורה, על המדף שבבית הילדים.
הכיתה היתה חלק מבית הילדים, במתחם שכלל, מלבדה, גם מטבחון וחדר אוכל קטן, מקלחות (כן, כן, עם הבנות - עד כיתה ד' לפחות) ושלושה חדרי שינה למנוחת הצהריים הקדושה.
את יתר השיחה, המסקרנת כשלעצמה, עם אותה אם יקרה שחששה לנפשו הרכה של בנה הפעוט - לא כל כך שמעתי. היא סיפרה על הפגנות ועצומות שהוגשו לעירייה ולמשרד החינוך בניסיון לבטל או לפחות למתן את רוע הגזירה. אני שקעתי בזיכרונות הנעימים והמתוקים שהציפו אותי על ילדות תמימה ומאושרת בשדה, בין דשא לאבן, בין כיתה למקלחת ובין חדר האוכל לחדר השינה.
לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
