נדב פרידמן, בוגר טרי של מגמת הבימוי והוראת התיאטרון ב"סמינר הקיבוצים", היה בן 15 בקירוב כשהחלה ההפרטה בקיבוצו, חולתה. בטרם עזבה משפחתו את הקיבוץ הצפוני, שנתיים מאוחר יותר וערב אישור מודל רשת הביטחון - הספיק לחוות את הפרטת המזון, החשמל, הכביסה, ואת ההתלבטויות והמחלוקות שנגעו למשכורות החברים.
בגיל 17, לפני עשר שנים, עברו הפרידמנים ליסוד המעלה, אחר-כך לכפר חנניה, ומאז הוא חש כלפי חולתה רגשות מעורבים של געגועים, אכזבה, קרבה וריחוק. את כל תחושותיו אלה ניקז לתרגיל בימוי בשם "תולעים", שכל רואיו העידו עליו שהוא הרבה יותר מזה. מדובר, למעשה, במחזה טרגי-קומי מרגש ומשוחק להפליא, שתיאטרונים כ"תמונע" ו"צוותא" מגלים בו עניין.
ומהיכן השם "תולעים"? פרידמן מסביר, בתוכנייה שצורפה לצופים בסמינר הקיבוצים: "כשהתחיל השינוי אצלנו בקיבוץ, הייתי בן 15 בערך. השכן שלנו החליט שהוא מקיף את כל הדשא הציבורי מסביב לבית שלו בגדר חיה, סוגר לעצמו שטח. אותי זה נורא הכעיס. באיזו זכות הוא לוקח לעצמו פיסות נוף וזיכרון שהן הילדות שלי? לא הסכמתי שיסתירו לי את הדשא שבו גדלתי. לא הסכמתי שיגדרו לי את הבית. לא הסכמתי שיעקרו לי את הזיכרונות, את השורשים. אז לילה-לילה הייתי עובר ליד השתילים של הגדר ועוקר אותם, ובבוקר השכן היה שותל אותם בחזרה".
ונדב ממשיך לדבר על העצים והאבנים: "אחד הזיכרונות הכי משמעותיים שיש לי מהחיים בקיבוץ הוא העצים שבו. כמו האיקליפטוס הלבן, עץ גבוה עד השמים, עם גזע לבן וחלק. היינו הולכים אליו בטיולים של הגן ומחבקים את הגזע, רואים כמה ילדים צריך בשביל להקיף אותו". והוא גם מרחיק את העדות לארצות רחוקות: "באחד הטיולים שלי בחו"ל ראיתי בג'ונגלים עץ ענקי, שכל הגזע שלו היה אכול תולעים. אחד המקומיים אמר שזה רק עניין של זמן עד שהעץ יקרוס. העץ הכי עצום שראיתי בחיים שלי. פתאום הוא נראה כל כך זקן. גוסס. והדהים אותי שדבר כל כך קטן כמו תולעת יכול למוטט עץ בן מאות שנים". סוף ציטוט. ההשלכה בין תולעי העץ בארץ הרחוקה ל"תולעים" שכרסמו בגזע הקיבוצי - ברורה וחדה כסכין.
נדב פרידמן, כיום תל-אביבי בן 27, רקח עלילה בה מתוארים מזכיר, שמבקש לשנות את פני הקיבוץ מהקצה אל הקצה; חבר ותיק וקשה עורף, שמתנגד בכל מאודו לשינוי; חברתו לחיים של המזכיר (המשמשת גם כמספרת), ובנה הצעיר, שנקרע בין ידידותו עם הוותיק לבין התנגדותו לצעדי אביו החורג. שמוליק שילה מקיבוץ
צאלים, בעוד "תפקיד חיים" מצמרר, מגלם את החבר הוותיק, יפתח קמינר (אקס צרעה) - את המזכיר, אורטל אבנעים - את האם ובת הזוג, ומוטי לוגסי - את הבן.
בעבר הלא-רחוק הועלה בסמינר הקיבוצים מחזה נוסף שכתב נדב פרידמן, "כיתת יורים", שהתבסס על החוויות הקשות שלו ושל חבריו ממגמת המשחק בשירותם הקרבי בשטחים. ההצגה, בבימוי דליק ווליניץ, זכתה לביקורות נלהבות. כעת הוא מביט אחורה על ההוויה הקיבוצית, ככותב וכבמאי, בגעגועים ובמעט זעם. "למרות שהדברים עדיין חקוקים בזיכרוני, וגם דובר בהם בבית לאחר העזיבה הפיזית, עשיתי תחקיר רציני על השינוי ותוצאותיו. נשארו לנו חברים בחולתה, סבתי היתה שם, והיינו מודעים למצב. הוריי דוקא תמכו בשינוי, כך שלא על רקע זה עזבנו, אבל גם הם כאבו את השלכותיו על חברים רבים".
איך הגעת לשמוליק שילה?
נדב פרידמן: "הפנייה אל שמוליק שילה היתה מיידית. גיליתי שתולדות חייו השיקו כמעט במדויק לאלה של החבר בהצגה. שמחתי מאוד שגם ליפתח, עליו המליץ איציק ויינגרטן, מנהל בית הספר למשחק, היה עבר קיבוצי. הרבה אנשים ראו והתרגשו, אפילו בכו, אבל יש בדמויות גם ממד ציני ומשעשע".
גם צופים שאינם מקיבוץ יכולים להבין ולהזדהות עם הסצנות בהצגה?
"זה מה שהכי הפתיע אותי. המון אנשים שבאו מהעיר טענו שהמחזה נסב לא רק על קיבוץ, אלא על כל מקום שמאבד את התמימות ושאליו מתגעגעים. מדובר באנשים ובמה שעובר עליהם, וזה מה שיפה. השחקנים חודרים לנשמה ויוצרים אמון רב בקרב הצופים".
שמוליק שילה מתקשה להפריד בינו לבין הוותיק אותו הוא מגלם, בהתנדבות, בתרגיל הבימוי. "גם אני, כמו הדמות שלי, מתנגד לשינוי דיפרנציאלי, אם כי לא לשינויים המתבקשים בתחום הצריכה. לדעתי, רשת הביטחון זה סוף הקיבוץ. אני לא משתתף בדיונים על השינוי, לעיתים מביע דעתי בעלון, אבל כמו כולם אני מודאג מהפנסיה של הוותיקים.
המזכיר במחזה, בניגוד אלי, הוא אדם בודד, אומלל, מיואש ומאוכזב מהמקום אליו הגיע. אני מוקף במשפחה ובחברים, ועובד במה שאני אוהב. צריך להבין, לא באתי לצאלים משום שזה קיבוץ, אלא מתוך אידיאלים וציונות. ליישב את הנגב. עם הזמן נקשרתי בגורלו של המקום".
במהלך העבודה על "תולעים" היו לך הערות והשגות על פרטים בהצגה?
שמוליק שילה: "הערתי על דברים קטנים בלבד. אני חסיד הקיצורים. היו תמונות במחזה שלא היה להן קשר לעלילה הזורמת, משהו על ערבים והקיבוץ. הערתי לנדב ולמדריכים בסמינר - איציק ויינגרטן, נויה לנצט, סיני פתר - והדברים התקבלו. אני מאוד מרוצה מהתוצאה הסופית. אמנם באתי לארבע הצגות בלבד, אבל אשמח להמשיך לשחק ב'תולעים' אם יהיה עניין בכך. זו הפעם הראשונה שאני מופיע בהתנדבות, גם מכיוון שיש לי סנטימנטים לסמינר הקיבוצים, הרי ניהלתי את מגמת התיאטרון במשך ארבע שנים".
ושוב אתה משחק חבר קיבוץ, אולי הליהוק הטבעי מבחינתך.
"נכון מאוד. הייתי חבר קיבוץ בסרטים 'ילדי סטאלין', 'נועה בת 17', 'אסקימוסים בגליל', ועוד בהצגות רבות. אני גאה להיות דור ההמשך לחלוצים שעלו מפולין ואוקראינה, ושמח לייצג אותם בתיאטרון ובקולנוע".
יפתח קמינר (40) עזב את קיבוצו, צרעה, לטובת לימודי משחק, כשהיה בן 24. בגיל 27 עזב רשמית, ומאז הוא מגלם תפקידים בהצגות ילדים, בפרסומות ובהפקות פרינג'. במקביל, הוא ניגש לאודישנים רבים, ולטובת ה"פרנסה" הוא משמש כמוכר מוצרים באמצעות הטלפון. מנקודת המבט של קמינר, ההצגה "תולעים" עוסקת לא רק בהפרטות ובשינוי, אלא בגעגועים למקום תמים שלא יחזור עוד. "אני משחק את המזכיר, שאמור להיות רע, אבל התפקיד הרבה יותר מורכב מזה", מעיד קמינר. "הוא אולי היה רוצה להישאר במודל הישן, אבל מבין שאין מנוס משינוי. במהלך העבודה חשבתי על המזכירים של צרעה, בעבר ובהווה, ועם הזמן התחלתי לחוש כלפיהם אמפטיה גדולה. בפעם הראשונה שהתפאורנית לוסיאנה פילמר באה לחזרות, היא שאלה אותי אם אני משחק את האיש שכולם אוהבים לשנוא, ועניתי לה שאולי הדברים נראים כך, אבל בבסיסו המזכיר הוא אדם טוב, שרוצה גם את טובתה של אמו, השוהה בבית הסיעודי".
איך הכינו אתכם לקראת הכניסה לעלילת המחזה?
יפתח קמינר: "נדב הקרין לנו את הסרט הדוקומנטרי של חברת קיבוצו, רחלי שוורץ, על השפעות השינוי על החברים הצעירים והוותיקים. זה היה מזעזע ומאוד קשה. לקחנו מהסרט המון מרכיבים. אבא שלי, תיאו קמינר,
מאוד התרגש מההצגה, ובעיקר משמוליק שילה. אני מבין גם למה. הוא מאוד מזכיר אותו בדברים שהוא אומר. חשוב מאוד ש'תולעים' ימשיך להיות מוצג בתמונע או בצוותא, במיוחד בשנת המאה לקיבוץ. אני מקווה ומאמין שזה יקרה".
