שן ואמנות אחזקת המכחול. קשה להאמין, אבל עד לפני שלוש שנים ד"ר ברוך שוייצר (46) לא ידע לצייר עיגול, שלא לומר פורטרטים או נוף. אפילו בחלומות הכי ורודים שלו הוא לא תיאר לעצמו שיום אחד יציג את יצירותיו בגלריות הכי נחשבות בתל אביב.
ד"ר שוייצר, תושב רמת השרון,
נשוי פלוס שלושה, הוא רופא שיניים נחשב בעל קליניקה מצליחה ברמת אביב ג'. במשך 22 השנים בהן הוא עובד במקצוע הוא הצליח לבסס את מעמדו כך שלא יצטרך לדאוג לפרנסה.
אבל העבודה הסיזיפית, האינטנסיבית והמונוטונית שעסק בה לא איפשרה לו זמן לעשות משהו אחר עם עצמו, למעט מעט כושר - כי צריך.
יום אחד הוא שמע דרך מטופלים שלו על "הסטודיו רעננה" בהנהלתם של גבי וחניתה בן-ז'נו בו ניתן ללמוד ציור בכל הרמות. הוא יצר קשר עם
גבי בן ז'נו, התעניין והחל ללמוד ציור.
"אני לא יודע ממש מה גרר אותי לשם", אומר ד"ר שוייצר השבוע כשהוא עומד מול ציוריו המרשימים, המוצגים בתערוכה קבוצתית של בוגרי "הסטודיו" בגלריה של בית יד לבנים
ברעננה. "אני מאמין שמדובר בתחושת בטן ובקול פנימי".
"אני זוכר שנכנסתי לשיעור ביום הראשון ללימודים חשבתי שלא אחזור לשם יותר. בן ז'נו ביקש לצייר קווים ואליפסות, ושאלתי את עצמי מה אני עושה כאן".
אפשר להסיק שאולי לא היית מסופק במקצוע שלך, כשהחלטת לפנות לתחומים נוספים.
"אני מסופק, אבל מצד שני אתה שואל את עצמך האם זה הכל. אתה מרגיש צורך להיכנס לתחומים שלא נחשפת אליהם עד היום. זה עולם כל כך ממלא והכל התחיל ממקום כל כך טהור שאני לא חושב שהיו רגעי חרטה בדרך".
עכשיו, שלוש שנים אחרי שהגיע לסטודיו פעם בשבוע ואף פתח בהמשך מיני סטודיו משלו בביתו, הוא מציג כאמור תערוכה יחד עם שני חברים נוספים לחוויה.
אבל אם זה נשמע לכם מרשים, אין ספק שתתרשמו מהעובדה שבאוגוסט הוא יציג את התערוכה העצמאית הראשונה שלו בגלריה טבי דרזנר בנווה צדק בתל אביב.
בתמונות התערוכה ברעננה - דיוקנות שלו ושל בתו קרן, מתחת למים בקווים עדינים אך חזקים שמקרינים את אהבה שלו לתחום ולמשפחה שלו. צריך לראות כדי להבין.
"גם זה קרה ממש במקרה", מתנצל ד"ר שוייצר. "הלכנו לחנות צילום כדי לפתח תמונות וראיתי שיש להם מצלמות תת-מימיות חד-פעמיות. אמרתי, ניקח אחת לניסיון".
"לקחתי איתי לבריכה את קרן וצילמנו. כשבאתי לפתח, הייתי בטוח שזה יצא פארש. כשסיימו לפתח, עמדתי מול התמונות המום. הייתי חייב להתיישב על הכיסא. הצילומים היו מאוד מרגשים, אז החלטתי להעתיק אותם לצבע".
את הסכמת גלריה דרזנר בנווה צדק להציג את עבודותיו, קיבל ד"ר שוייצר כמו בסיפור סינדרלה. "יום אחד פשוט נכנסתי לשם כשהייתי בביקור באזור והצגתי את עצמי לבעלת הגלריה, ואת הדימויים של הציורים שלי".
"לא שמעתי ממנה כמה חודשים טובים עד שיום אחד, בפסח, בשעה שהיינו בטיול בצפון, קיבלתי ממנה צלצול בו אמרה שתאפשר לי להציג את התערוכה. הצרחות של הילדים באוטו מאחורה אמרו את הכל".
אתה לא מרגיש שמסתכלים עליך לפעמים מלמעלה, בקטע של 'מי זה הטירון הזה שמגיע וגונב לנו את הפוקוס'?
"ממרומי גילי יש לי יתרון. אני לא אמן צעיר שתלוי בזה לפרנסתו. אני חושב שגם הגיל מביא בשלות ויכולת עמידה. אני לא הרגשתי בזה כל כך, אבל אני בטוח שעוד ארגיש. בעיניי אמנות זה דבר שצריך להראות".
"לכן אני מאוד רוצה להציג, להראות ולמכור. ברגע שאתה מחליט להראות את האמנות, ואנשים נחשפים אליה, אני משוכנע שתבוא ביקורת גם מהכוון הזה".
