"הפנינה הספרותית הזו מאת אשר כנפו אילצה אותי לאכול את הקסקט שלי על שהעזתי פעם לקבול על כך שהמרוקאים חסרי הומור". כך כותב בהערצה העורך הראשי של הוצאת בימת קדם, יצחק גורמזאנו־גורן, בהתייחסו לספרו האחרון של כנפו, "חזן בבית המרחץ".
"המרוקאים חסרי הומור?", צוחק השבוע כנפו (75) בדירתו באשדוד
כשאני מעלה בפניו את הסוגיה, "זה באמת מצחיק. זה באמת הומור טוב. אתה יודע שאת הגיליון האחרון של 'ברית', כתב העת של יהודי מרוקו
שאותו אני עורך, הקדשתי להומור?".
אז אתה מתכוון להוכיח לגורמזאנו שלמרוקאים יש הומור?
"אני כבר לא צריך להוכיח לו כלום. הוא יודע. לפני כמה שנים התחלתי לרשום את הבדיחות ששמעתי מפי אבא. הדבר הזה מצא חן בעיניי ולכן התחלתי לרשום גם בדיחות ששמעתי מפיהם של אנשים אחרים. כיום יש באמתחתי מאות בדיחות וחידודים, ואני קורא לכל מי שרוצה בכך לשלוח אליי בדיחות שמקורן במרוקו. כאשר אוציא מעין אנתולוגיה של בדיחות וחידודי יהודי מרוקו, לא אשכח כמובן לציין מי מסר לי את הבדיחות".
אנתולוגיה של בדיחות מרוקאיות? נשמע טוב. מתי זה ייצא?
"אני יודע שאוצר הבדיחות של יהודי מרוקו גדול לאין ערוך מזה שיש לי, על כן אני ממשיך לשמוע מאנשים בדיחות. כאשר אני שומע על מישהו שיש לו בדיחה, איני מתעצל ואני נוסע אליו כדי לשמוע אותה מפיו".
אשר כנפו - הומור ללא רעל (צילום: צפריר אביוב)
בספרו (המצוין) "חזן בבית המרחץ" ממשיך כנפו לכתוב על יהודי ארץ מוצאו ומגיש 52 סיפורי מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו, בדיוק באותו הומור שעליו הוא מדבר. "סוג כזה של הומור - דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אך לא דביק, קורץ אך לא עוקץ", מתפייט עורכו של כנפו, גורמזאנו, "ואם עוקץ, ללא רעל, אם מרושע, תמיד סלחני. ההומור של כנפו הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלום עליכמי".
פעילותו הענפה של כנפו לשימור תרבות יהדות מרוקו החלה ב־1977, כאשר ייסד את זיו המערב, האגודה לשימור מורשת יהדות צפון אפריקה, שפעילותה הביאה להקמתה של התזמורת האנדלוסית
ב־1994. כנפו שימש כיו"ר התזמורת מ־1994 ועד 2007, והוביל אותה לזכייה בפרס ישראל.
"התזמורת האנדלוסית היא ללא ספק אחד הדברים החשובים שקרו בתולדות יהודי מרוקו וישראל. אולי יהיו כאלה שיתווכחו על זה, אבל אני משוכנע שהיסטורית זה מה שגרם לטרנד של הפיוט", מתייחס כנפו לאחד הטרנדים החמים והמפתיעים של המוזיקה הפופולרית בארץ.
"בזמנו הקלטנו עם הפייטן הרב חיים לוק
שירים מעט יותר מסובכים מבחינה מוזיקלית מאלה שג'ו עמר נהג לשיר. הוצאנו את השירים אז בשמונה קלטות והדפסנו כאלף עותקים מכל קלטת. כמה חודשים אחר כך התברר לנו שאפשר למצוא אותן בכל מקום, כי העתיקו אותן באופן פירטי בעשרות אלפי עותקים", הוא מוסיף.
ניסיתם לתבוע את מי שעשה זאת?
"מה פתאום?! שמחתי על כך. הם בעצם עשו מה שרציתי - הפיצו את הבשורה".
כנפו - מורה, איש חינוך, היסטוריון, סופר, עורך ומתרגם - נולד בעיר מוגאדור (כיום אסואירה) למשפחה בת 13 ילדים. "היתה לי ילדות מדהימה", הוא מספר, "הורים נפלאים שבאמת התוו את דרכי בחיים".
עוד כנער למד כנפו בבית מדרש למורים בקזבלנקה כאילו חזה את מקצועו לעתיד. ב־1951, כשהיה בן 16, הגיע במסגרת עליית הנוער לקיבוץ בני דרום. הוריו הגיעו חמש שנים אחריו, התיישבו בעפולה ועזבו תקופה קצרה לאחר מכן ללוד. הוא שירת בנח"ל ולאחר שחרורו פנה ללמוד בסמינר למורים בירושלים.
זה נשמע כאילו מאז ומעולם ידעת שזה מה שתרצה לעשות כשתהיה גדול, להיות מורה.
"האמת היא שלא", הוא מודה בחיוך. הוא מבקש להתלוות אליו ומצביע על הכינור הישן התלוי על הקיר בחדר העבודה שלו. "זה מה שרציתי לעשות כשאהיה גדול".
עם זאת, בשלב מסוים ויתר כנפו על החלום להיות מוזיקאי בשלב הזה של חייו והפך למורה. ב־1961 הוא נשלח לשליחות חינוכית במחנה עולים ליד מרסיי. "היה לי קשה לחזור לשם", הוא נזכר, "לא אהבתי להיות שם במסגרת עליית הנוער לפני שהגעתי לארץ ושנאתי את המראה והריח כאשר חזרתי לשם".
לאחר שנתיים סיים כנפו את תפקידו ועבר ללמוד צרפתית וספרות באוניברסיטת הסורבון בפריז.
ב־1966 שב כנפו לישראל ונרשם ללימודי תואר שני באוניברסיטת תל אביב, שבה פגש את רעייתו לעתיד, חנה. השניים עברו לאשדוד - כנפו החל לעבוד כסגן מנהל התיכון הדתי וחנה עבדה כמורה. "פגשתי אותה כבר בעבר, אולם היא היתה צעירה מדי עבורי", הוא מספר.
מה שמייחד את בית כנפו הן כתוּבּוֹת חתונה מעשה ידיהם של בני הזוג כנפו, התלויות על הקירות בטוב טעם.
מה פשר האורנמנט?
"במשך עשרות שנים כתוּבּוֹת היו מין סוג של אמנות שנעשה על מנת לא להיחשף כלל", מספר כנפו ומציג את אלבום הכתוּבּוֹת המפואר שהוציא לאור לפני כמה שנים. "האמהות, כחשש מעין הרע, היו נוהגות לאחר החתימה להחביא את הכתוּבּוֹת ולא להוציאן לעולם", הוא מספר, "אבל בשנים האחרונות האמונה הזו הפסיקה להכתיב את סדר היום אצל רבים, כך שכתוּבּוֹת רבות יצאו ממקום מסתורן ואפשר היה להעריך את היצירתיות הרבה שבהן".
ואמנם, בשנת 2004, שוב בהוצאת בימת קדם לספרות, הוציא כנפו לאור את אלבום הכתוּבּוֹת "חתונה במוגדור" (בשיתוף דוד בן שושן מקנדה). "בספר יש
מאמרים רבים, 83 כתוּבּוֹת מאוירות - מרבי דוד אלקיים, יצחק קנפו ואחרים - ופואמה גדולה שלי, 'חתונה במוגדור', שהועלתה על הבמה עם התזמורת האנדלוסית הישראלית", הוא אומר בגאווה.
עוד לפני פרישתו לגמלאות פרסם כנפו מאמרים, סיפורים ושירים בבמות שונות, ואף ערך שני ספרים מעזבונו של דודו המנוח, המשורר יצחק ד' כנפו. אבל כל זה היה רק המתאבן לקראת קריירת הסופר של כנפו עצמו. "'התינוק מאופראן', הרומן הראשון שלי, נכתב עם צאתי לגמלאות בשנת 2000", הוא מספר.
זהו רומן היסטורי שהצליח מאוד העוסק בסיפורם של יהודי אופראן, קהילה עתיקה בדרום מרוקו, שהיתה קיימת שם עוד בתקופת בית שני. החיים בעיירה הקטנה התנהלו על מי מנוחות עד שמושל חדש בעל אמביציות השתלט עליה באמצעות צבא קטן. המושל מינה לקאדי צעיר שאפתן וקיצוני, ששאף להשליט את דת האסלאם על היהודים, ומצא תואנות שונות להתנכל להם. היהודים סירבו להמיר את דתם ולבסוף כ־50 מגברי היהודים הועלו על מוקד שהוצת בכיכר העיירה, בעוד הנשים והילדים נמלטו לעיירות הסמוכות.
"אפשר להגיד שהיתה זו חובה משפחתית שהעיקה עליי במשך שנים רבות, משום שמשפחתי היא מצאצאי קדושי אופראן", אומר כנפו בהתרגשות, "במסגרת התחקיר נסעתי למרוקו והגעתי לדרומה, לעיירות תיזנית ואופראן. כל הסיפור הוא בעיניי סמל לרוע, לאכזריות. רציתי להבין באמצעות הסיפור הזה איך אפשר להגיע לאכזריות כה גדולה".
- הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע בעיתון "ידיעות אשדוד"
