בנוף המסעדנות התל אביבי אונאמי נחשבה לאי של יציבות ואיכות. טוב היה לדעת שככלות כל הקיצים, תמיד יהיה אפשר לחמוק שוב לקרירותה האפלולית ולהתענג על מעדניו העילאיים של המטבח היפני.
בביקורנו שם השבוע הצטיידנו קודם כול בקורונה קפואה ובכוס למברוסקו. אחר כך פתחנו במרק אגדאשי קטן, שהוגש כנדרש עם קוביות טופו מטוגנות וערימה
של צנון מרוסק מלמעלה. המרק היה חם ועשיר בטעמים. חבל רק שקוביות הטופו היו קרירות וניכר בהן שטוגנו מבעוד מועד והמתינו לתורן בצד. מרק שני, קורומה אבי מיסו, התגלה כקערה גדולה מדי של מרק מיסו, שגם ג'מבו שרימפ אחד גדול וטעים מאוד לא מילא אותה בתוכן ממשי.
המשכנו במנה שאנחנו אף פעם לא מחמיצים כאן: הוטטה בייקון מאקי — רצועת בייקון העוטפת צדפה. שניים כאלה נצלים יחד על שיפוד קטן ומוגשים ברוטב טריאקי. כל אחד מחוסל בתורו בביס אחד עסיסי של תענוג מושלם.
בשלב הזה לא יכולנו להתעלם מהעובדה שהשירות במקום לא עומד בסטנדרטים המופתיים שהורגלנו להם כאן בעבר. נכון — המלצריות מכירות עדיין את התפריט בעל פה ומסוגלות לענות על כל שאלה ולתאר כל מנה עד למרכיביה המולקולריים, אבל לא פעם מצאנו עצמנו מחכים למנות יותר מדי זמן, או נעזבים לנפשנו ובמשך דקות ארוכות מחפשים מי יעזור לנו, או חוטפים מלצריות חולפות שעושות לנו טובה ומאמצות אותנו.
כהרגלנו, ישבנו על הבר. בימים היפים זכינו כך לטיפול צמוד של שניים: מקדימה ברמן מקצועי וזריז ומאחור מלצרית קשובה וערנית שמזרימה את המנות בדיוק בקצב הנכון. ועכשיו — הבר נטוש, והמלצרית שלנו נראית תמיד כה רחוקה ועסוקה. למה זה ככה? אולי מפני שאת הסושי ייצרו כאן תמיד העובדים הזרים — טבחים תאילנדים או פיליפינים מיומנים (כמעט אף פעם לא יפנים). לכן הרמה הגבוהה נשמרת. ואילו השירות, הנשען מטבע הדברים על כוח אדם מקומי, אינו אחיד ברמתו.
המשכנו באינארי — כיסוני טופו מטוגנים וממולאים, שגם הם נאכלים בדרך כלל בביס אחד או שניים. הכיסון הראשון הכיל נתחי סלמון קצוצים, ביצי סלמון ובצל ירוק ועוטר בשמן צ'ילי. השני מולא באינטיאס קצוץ, ביצי סלמון, בצל ירוק, קיווי ואספרגוס והוגש ברוטב מיונז מפולפל. האינארי הוכנו במיומנות, הוגשו על גבי צלוחית חרס קטנה ונאה והזכירו לנו למה אנחנו תמיד שבים וטוענים שהמטבח היפני הוא המעודן והמורכב ביותר מבין מטבחי העולם.
כאן כבר לא יכולנו להתאפק, ולמרות שהבטחנו לעצמנו בתחילת הארוחה שנשתדל להימנע הפעם מאורז, הזמנו שני טמאקי, הידועים גם כקונוסים: אונאמי טמאקי במילוי שרימפס טמפורה, סלמון, טונה ומלפפון וספייסי טקה טמאקי ברוטב חריף. כל מנה כזו היא למעשה תלכיד של מרכיבים שכל אחד מהם חייב להימצא במיטבו: האצה חורקת מרוב פריכות, האורז רענן והדגים טריים. השניים שקיבלנו כאן היו מעולים.
על כל אלה שילמנו 340 שקל כולל שירות, וכמו תמיד עזבנו את המקום בתחושה המתסכלת שלא טעמנו אפילו עשירית מהתפריט.
- אונאמי, הארבעה 18. טל': 5621172
