מצאתי את "עקב אכילס" שלי. וזה בלי להתייחס למבנה גוף שלא מבייש מתאבק צעיר, אישיות אמביוולנטית, נטיות דו קוטביות, גיל פרובלמטי, נסיון חיים של קצינה בצה"ל וחלום למלא אולמות, ולקרוע אותם בהופעות סטנדאפ מחוננות. אה, ונשואה פלוס שניים כבר אמרתי? אולי "עקב האכילס" יראה לכם עכשיו תמים למדי, אבל הוא לא בשבילי.
אני שונאת, שונאת, שונאת אודישנים. או יותר נכון: הם שונאים אותי. אני אוהבת דיאלוגים. אוהבת שיחות. אוהבת במה. אפילו לא שונאת מצלמות. אבל אודשינים זה ממש מתסכל. ברגע שהמוח שלי עושה את המעבר משיחה רגילה לאודישן אני מתחילה להזיע מהתחת.
זה ממש כמו כשמכירים בחור. אם הוא קולגה וזה ברור לשניכם, אז סבבה השיחה קולחת, ואפילו משעשעת. אפשר לגעת אחד בשני בתמימות והכל נינוח. אבל מספיק שקלטת או שידרת בזיק של עניין מיותר, וזהו. הלך הקשר. את כבר רואה בו אובייקט, ויש מתח באוויר. את עסוקה בלחלץ כלום מבין השיניים, יש חיוכים רבים מידי ומתוחים מידי. והנה את מתחילה להצטער שלא עשית שפם בחודשיים האחרונים. אז ככה אני באודישנים.
אני אומרת לעצמי: "תבואי את. הכי טבעית. תמיד מתים עלייך, ימותו גם הפעם. והנה אני מגיעה, מתוקתקת עד הזרת, ומולי עומדת אישה, שיכולה בקלות להיות
מעריצה שלי. והם באמת מתים עליי. וכולם מחייכים ואומרים כמה יש לי אנרגיות טובות".
ואז הבחורה הזאת, שלא החלטתי אם היא חברה שלי או אויבת שלי, מדליקה את המצלמה. בדיוק אז, באותה השניה, אני מקבלת פרצוף של אל בנדי כשהוא רואה את פג – מבועת.
אני לא מבינה למה חשוב לי כל כך השיער או האיפור, הרי כשאת שוקלת כמעט כמו פיונה מהסרט "שרק", לא מתכוונים ללהק אותך לעונה הבאה של נשות הטייסים במקום גלית גוטמן שתחייה - פחות טוב ממך, או לפחות פחות שבעה זה בטוח!
יש לי חבר טוב ונורא מפורסם. הוא מנסה להרגיע אותי: "גם אני שונא אודישנים והנה הצלחתי, כמעט שום דבר שעשיתי לא קשור לאודישנים". ממש בא לי לחבק אותו, ולומר לו, שבדוקו סלב הבא שלי, אני אתן לו לדבר, כי זה סיפור מאוד נוגע ללב. אבל מה זה קשור לזה שעכשיו אני מתלבטת האם לבלוע רעל עכברים או ציאניד מזוקק?!
עשיתי הכל. פניתי לכוחות עליונים. עשיתי לי קמע - שמלת אודישנים. פניתי לקול הקטן שבליבי, הוא מצידו די שקט. פניתי לאנשים עם נסיון בתחום, מסתבר שכולם שונאים אודישנים – אבל מישהו הרי עובר אותם, לא?
ואז החלטתי שככה זה. זאת הקארמה שלי. לעולם לא אעבור אודישן. והכל בסדר. צריך לקבל את רוע הגזרה. ואז עברתי אודישן.
ועכשיו יש לי דייט, מה זה משנה אם הוא לא הכי יפה, ולא הכי מוכשר ולא הכי עשיר? תפקיד קטן, לא משהו גדול, לא תפקיד ראשי, לא חלום חיי. אבל הנה, ביטלנו את מעגל הכשלונות, לא?!
