"התובעת לא תהיה זכאית לקבלת תשלום דמי העזיבה בפועל, עד ליציאתה בפועל משטח הקיבוץ, והחזרת בית המגורים לידי הקיבוץ", פוסקת השופטת עיריה היומן-מרדכי, מבית משפט השלום בבית-שאן, בתביעתה של לאה חן נגד קיבוץ תל קציר.
מערכת היחסים בין התובעת ובני משפחתה לבין הקיבוץ החלה להירקם עוד בשנת 1966, עת עברה התובעת להתגורר בקיבוץ, עם בעלה וילדיה. בשנת 1967 התקבלו התובעת ובעלה כחברים מן המניין, אך ה"שידוך" לא עלה יפה כמעט מתחילת הדרך, ובין הצדדים נתגלעו חיכוכים וסכסוכים. "מצב זה הוביל לפעולות שונות וחד-צדדיות, שננקטו על ידי כל אחד מהצדדים, עוד משנות השבעים", מצוין בפסק הדין. "מצב זה מאפיין את מערכת היחסים בין הצדדים מאז ועד היום הזה".
כך פותח בית המשפט את הסיפור שלא נגמר על לאה חן נגד קיבוץ תל-קציר, שכבר הפך לנדבך בקיר התקדימים המשפטיים בהלכות השינוי - לרוב לא כהלכה משפטית שנפסקה לטובתה של החברה-לשעבר. בספירה לא מחייבת, מדובר עד כה בשבעה הליכים שונים, שהעסיקו עד כה עשרה שופטים, לפחות. הסיבוב המשפטי הראשון החל כתוצאה מהפסקת חברותו והוצאתו מהקיבוץ של בעלה של לאה, ממשיכה השופטת בתיאור הדברים, "בעוד שהתובעת נותרה בקיבוץ עם בנותיה. המשך קליטתה וחברותה של התובעת, אף הוא, לא הוכתר בהצלחה, וסכסוכי הצדדים הגיעו לנקיטת הליכים משפטיים שונים ומגוונים, משנות השבעים של המאה הקודמת ועד היום".
כבר אז נקט הקיבוץ הליכים להפסקת חברותה של לאה, בגין סירובה להגיש תביעת מזונות נגד בעלה, לאחר שהוצא מחברות בו.
בסוף שנת 1997, לאחר דין ודברים מתמשך, החליטה האסיפה הכללית של הקיבוץ על הפסקת חברותה. תביעתה לבית המשפט המחוזי לביטול ההחלטה - נדחתה, והשופטת אישרה את הפסקת החברות, תוך הבעת תמיהה "כיצד בוחרת התובעת להמשיך להתגורר בקיבוץ, שנים כה רבות, כנטע זר, שעה שאין לקיבוץ כל משמעות חברתית מבחינתה, ושעה שהיא פיתחה תחושת ניכור וקיפוח".
עוד פסקה השופטת, שכאשר יחליט הקיבוץ על הפרטת הבתים לחבריו, תהא לאה זכאית "לקבל את הערך הממשי והאמיתי של הבית בו התגוררה בקיבוץ". ערעורה של לאה לבית המשפט העליון - נדחה, וכך גם בקשתה לדיון נוסף בו. יחד עם זאת, פתח בית המשפט העליון, באוגוסט 2003, את הדרך בפני לאה לנקוט הליך משפטי נפרד לגבי חלקה בדירתה ובנכסי הקיבוץ, העובר הפרטה. כך אכן פעלה לאה ועתרה, בבית המשפט המחוזי בנצרת, להכיר בזכותה ה"קניינית" בדירה בקיבוץ שבה היא מתגוררת, וכן לחלקה בשיוך הנכסים.
במקביל, תבע הקיבוץ את פינויה של לאה מהדירה. בנובמבר 2007 דחתה השופטת גבריאלה דה-ליאו לוי את תביעתה של לאה, קבעה כי ביום הוצאתה מהחברות טרם התקבלה החלטה בקיבוץ, שיש בה כדי לגבש זכויות קנייניות בנכסיו, פסקה כי על לאה לפנות את הדירה והתירה לקיבוץ לחייבה בדמי שכירות ואף בקנס. ערעורה של לאה לבית המשפט העליון, על קביעה זו, עדיין תלוי ועומד.
על אף כל אלה, המשיכה להתגורר בקיבוץ עד עצם היום הזה ולצרוך שירותים שהקיבוץ מספק, תוך שהיא מנהלת תיק נוסף נגד הקיבוץ, בבית משפט השלום בבית שאן, בו התמקדו תביעותיה, באמצעות עו"ד יאיר בן דוד, בדרך חישוב דמי העזיבה, שיעור דמי השימוש בהם היא מחויבת, ויתרת חובה בספרי הקיבוץ, וזיכויים שונים שלא קיבלה, תוך הפלייתה לעומת חברים אחרים, לטענתה.
סוגיה משפטית שנדונה כאן, ומסירה ספק בנושאים דומים, היא התשובה שנתן בית המשפט לטענתה של לאה, כי על הקיבוץ היה לשלם את דמי העזיבה עוד בעת ההחלטה על הרחקתה. מנגד טען הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין אבנר צור ולי נבו (ממשרד "בלטר, גוט אלוני", סניף טבריה), כי כל עוד לאה (התובעת) אינה מפנה את דירתה ועוזבת את הקיבוץ בפועל, טרם "נולד" המועד לתשלום דמי העזיבה. השופטת פוסקת כי כללי העזיבה הם, למעשה, הסכם בין התובעת לקיבוץ והמקור החוזי לעצם זכאותה לקבלת דמי העזיבה. הכללים קובעים כי דמי העזיבה "ישולמו בסמוך לאחר יציאתו של החבר מהמקרקעין של הקיבוץ", שכן רק אז מתגבשת זכותו לתשלום דמי העזיבה המגיעים לו, בפועל.
עוד מוצאת השופטת, במענה לטענה אחרת של התובעת, כי הגם שהוצא בעלה של התובעת מחברות מקיבוץ, המשיכו השניים לקיים "חיי משפחה", ולא נוצר ניתוק ביניהם. לפיכך, פוסקת השופטת שאין התובעת זכאית לתוספת של שליש מדמי העזיבה, לו זכאי "חבר עוזב (מעל גיל 30), שאינו חי חיי משפחה עם בן זוג בקיבוץ או מחוצה לו".
סוגיה מעניינת נוספת שעמדה לדיון - האם חייב הקיבוץ לשלם ריבית והפרשי הצמדה לגבי דמי העזיבה. השופטת פוסקת כי יש להבחין בין הפרשי הצמדה לבין ריבית.
הפרשי הצמדה נועדו לשמר את הערך הריאלי של סכום נתון; ולעומת זאת, הבסיס להטלת חיובי ריבית נעוץ בתפישה שאם סכום החוב היה משולם במועד - יכול היה הזכאי להשקיע את הכסף וליהנות מפירותיו (כלומר, זהו מעין פיצוי על העיכוב בתשלום). כאן המצב שונה, מסבירה השופטת, שכן התובעת "בוחרת, במודע ובנחישות, לקבוע 'עובדות בשטח' ולא לעזוב את הקיבוץ במשך שנים רבות, וממשיכה להתגורר בבית בקיבוץ. בכך, התובעת דוחה בעצמה את המועד לתשלום דמי העזיבה. כל עוד לא עזבה התובעת את הקיבוץ", מסבירה השופטת, המועד לתשלום דמי העזיבה "טרם התגבש, ולכן אין כל הצדקה משפטית להטיל על הקיבוץ לשלם חיובי ריבית על דמי העזיבה", והיא מקבלת את טענת הקיבוץ שעליו לשלם לגבי דמי העזיבה הפרשי הצמדה בלבד.
באשר לחובותיה של לאה בקיבוץ, אומרת השופטת כי הקיבוץ זכאי לקזזם מדמי העזיבה. אשר לטענות על הפליה, או בנוגע לזיכויים, שלטענת לאה היתה זכאית להם ולא קיבלה, בשנות התשעים המוקדמות - הרי אלה טענות שהתיישנו, אומרת השופטת, שאינה מוצאת גם כל ראיות להפליה, ולכן דוחה את תביעותיה בקשר לכך.
סוף דבר, מסכמת השופטת בצער - ספק אם בכוחה לסיים את הסכסוך שבין הצדדים, ונראה שמערכת היחסים העוינת שביניהם לא תאפשר אף בעתיד דו-קיום של ממש. היא מחייבת את התובעת, לאה, לשלם לקיבוץ 9,000 ש"ח, בעד הוצאותיו המשפטיות.
