לכבוד ט"ו באב
לקחתי את היפה שאתי לסוף שבוע רומנטי בקיבוץ. אני תמיד שמח להציג לה נקודות ציון מרכזיות בחיי המוקדמים. כך אני מאמין שיהיה לה קל יותר להתמודד עם השריטות שיצוצו מאוחר יותר. ניסיתי להסביר לה שבקיבוץ של פעם היו גיבורים, היו עלמות, היו מתנדבות משוודיה, היו במב"חים מהעמק, פעם היתה רומנטיקה בקיבוץ. טוב, את הקטע עם המתנדבות היא פחות אהבה, אבל הפואנטה ברורה. היו תמימות ונאיביות המנותקות לגמרי מהנורמות המקובלות בעולם (במובן הטוב של המילה). היה קסם בקיבוץ.
דור הנפילים של שלום, מאיר ונעמי סיפרו על לילות הקיץ החמים בחורשת האקליפטוס, על בנים ובנות ששרים שירים ומביטים למעלה, על ילדה עם סומק לחי חן גומות, ועל יופי שעוד לא היה כמוהו. גם המקומות היו אקזוטיים אז - גרגירי הכותנה, ערימות החציר, שדה ירוק, שדות של אירוסים, מטע התפוזים, בין ברושים.
לקחתי אותה לטיול בשדות, קפצנו לבריכת השחייה ובערב הלכנו לשתות בירה בפאב המקומי. רוב האנשים שפגשתי במסעותיי באותו סוף שבוע היו זרים לי לחלוטין. הנחתי שהם שייכים לדור הנדל"ניסטים או שוכרי הדירות. כך או כך, זה לא מה שהטריד אותי.
עכשיו, קחו נשימה עמוקה, התרווחו על הכורסה במזגן, הדחיקו הערות מכל סוג שהוא והקשיבו למשפט הבא: ההפרטה הדורסנית של הקיבוץ חיסלה כליל את הרומנטיקה שהיתה פה. זה לא העניין שהבנות פחות שוות והגברים פחות חסונים, למרות שגם בתחום הזה ידענו ימים טובים יותר. זה גם לא בהכרח העניין שאין מתנדבות, למרות שקשה לתאר קיבוץ נטול סקנדינביות בלונדיניות. העניין הוא שהמקום איבד לגמרי את התמימות שהיתה בו, האינטראקציה בין המינים נראית אקראית לחלוטין, הקדמה שהגיעה לקיבוץ יצרה שכבה אליטיסטית, חשדנית, מנוכרת ולא-מוכרת. לכשעצמו אין בזה שום רע, רק שהמקום הופך יותר ויותר דומה לעוד פרובינציה תל-אביבית.
אם הבריכה שלך נראית כמו קאנטרי גבעתיים, והפאב שלך מזכיר עוד בר תל-אביבי שכונתי - אפשר לחסוך את חדרי הכושר, שכיבות הסמיכה מול המראה והשיזוף העמוק שהיה נהוג פעם. ממש אין חובה להוריד שערות מהרגליים, את אף אחד מבין המשפחות מרובות הילדים שמגיעות לבריכה של הקיבוץ לא מעניין שעשית פילאטיס ושעווה. להפך, סביר להניח ש"הישרדות אולסטארס" או ה"פאז'ארו" 4x4 שלהם יעניינו אותם הרבה יותר מהישבן המתעצב שלך.
בתל אביב יש רומנטיקה, רק שקשה למצוא אותה. אם אתה לא נזהר/שותה יותר מדי/ לוקח פנייה לא נכונה, אתה עשוי למצוא את עצמך עסוק באיסוף נבלות מרצפת הבר בשתיים לפנות בוקר/ במיטה עם מדונה (או שרונה), או לחלופין, תחת מתקפת ערסים בוטה בים/באוויר/ביבשה - מחקו את המיותרים.
לא רק בדור של מאיר ושלום לפני ארבעים שנה, גם בקיבוץ שאני הכרתי היתה רומנטיקה. רומנטיקה מסוג אחר, אבל בכל זאת רומנטיקה. הפאב של הקיבוץ ריכז בסופי שבוע פלרטטנים מקומיים ששברו שיניים באנגלית עילגת עם מתנדבות אירופאיות שופעות חזה, בריכת השחייה יצרה לא-מעט אינטראקציות חיזור ראויות. אפילו טופלס היה שם.
כל זכר מעל גיל שש-עשרה שחי בתקופה ההיא לא ישכח לעולם את חדרי המתנדבות; הקירות מתפוררים, הטחב בכל פינה וריח עשן סיגריות מהול בזיעה ואלכוהול. וכשנמאס מהפרצופים המוכרים היינו בורחים לפאב של הקיבוץ השכן.
הסיפורים שנפוצו עד אמצע שנות התשעים דיברו על קיבוצניקים מפותחים מינית, על קיבוצניקיות שמאבדות את בתוליהן בגילים לא חוקיים בכלל, על בגידות ואורגיות, על מוסד חינוכי פרוץ ומשוחרר, על ילדי פרחים מבולבלים. חלק גדול מהדברים הם לא יותר מאגדות קיבוציות שאולי היו רלוונטיות בשנות החמישים, אבל חלק אחר הוא אמת לאמיתה. תשאלו את הסבים שלכם.
אז לאן כל זה נעלם? האם הפרטתם גם את הרומנטיקה על הדרך, או אולי אלה תוצאותיה "ההרסניות" של הלינה המשפחתית? אולי המעבר למעמד של אילי נדל"ן עשירים כקורח הפך את הדור למחושב יותר? מה שבטוח הוא שבמציאות הקיבוצית של היום (ופה גם שלום ומאיר יסכימו אתי) אבדה הרומנטיקה. כי ככה זה כשחורשת האקליפטוס הופכת למפעל פלסטיק מצליח, מטע התפוזים הופך לשכונת וילות משגשגת, ורק בין הברושים בכניסה לקיבוץ יש שלט קטן שמזכיר שהיה פה פעם קיבוץ אחר.
לשלושת הטורים האחרונים של יונתן שרון:
