יש מי שהידיעה על הנער מפתח תקווה שנפצע קשה בתחילת השבוע במהלך 'פארקור' העלתה אצלם זכרונות לא מאוד רחוקים. אחד מהם הוא אולג פליגל, נער דימונאי בן 17, שנזכר בתקופה שלפני שלוש־ארבע שנים כשהוא וחבריו היו קופצים מגגות בעיר ומטפסים על קירות של מבנים גבוהים.
"ההתחלה", נזכר פליגל, "היתה כשהיינו נערים בני 14-13. היינו חבורה של נערים משועממים. היינו נפגשים במתחם הספרייה העירונית ומבצעים להנאתנו קפיצות קרקע. חלק מאיתנו עלו מדרגה וקפצו מגגות של בתים. זה לא היה בבת אחת. זה היה בשלבים. קודם עשינו סאלטות, אחר כך טיפסנו על קירות של בניינים, ואחרי זה עברנו לקפיצות בגובה רב יותר. רצינו יותר ריגושים. רצינו להרגיש אקסטרים".
פליגל וחבריו אינם מתגעגעים לאותם ימים. "לא היה לנו הרבה מה לעשות אז", מספר פליגל, "אז התמסרנו לספורט הזה. עשינו שטויות מרוב שעמום. היינו שותים וקופצים. ראינו סרטונים באינטרנט וזה הלהיב אותנו. זה נראה לנו מעניין. העיסוק בספורט הזה יצר אצלנו אדרנלין. הקפיצות מגגות זה אקסטרים, זה שיחרר מאיתנו המון ריגושים".
לפני כשלוש שנים נפל דבר בקרב חבורת הנערים של פליגל. סיירת לילה מטעם המתנ"ס המקומי, בפעילות שמטרתה לאתר בני נוער במצוקה, ולנתבם לאפיקים חיוביים יותר, פגשה בהם במהלך פעילותם. טובי אלטלף, מדריך נוער במתנ"ס, ורן רייז, מנהל יחידת הנוער במתנ"ס העירוני, יצרו עם בני החבורה, שרובם עולים חדשים, קשר.
ברייקדאנס - נתחליף הטוב (צילום: באדיבות מתנ"ס דימונה)
ה'פארקור'
הוא ספורט אתגרי שפותח עוד בשנות התשעים על ידי סבסטיאן פוקן ודיוויד בל בצרפת. מקור השם 'פארקור' הוא דרך או מסלול בצרפתית. העקרון שמאחורי הענף הוא הגעה מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר. זאת תוך התגברות על מכשולים בדרך ושימוש בגוף האדם למעבר מעל מכשולים שונים.
"לפני כשלוש שנים", מספר טובי אלטלף, מדריך הנוער שאיתר אז את חבורת הנערים הפארקוריסטים, "ראיתי את החבורה ליד הספריה העירונית כשהם עושים סאלטות ומטפסים על קירות. חלקם גם קפצו מגגות. פחד אלוהים. יתרה מזאת, מדובר היה בחבורת נערים צעירים ששילבו בין קפיצה לקפיצה שתיית משקאות אלכוהוליים".
"אמרתי לעצמי, שצריך לפעול כדי להפסיק את זה ולנתב את החבר'ה האלה לפעילות אחרת. ניגשתי אז לחבורת הנערים, 15 חבר'ה, דיברתי על ליבם ולאט לאט רכשתי את אמונם. זה לא היה קל. התרעתי בפניהם על הסכנות הטמונות בספורט הזה, והצעתי להם דרכים אחרות להפיג את השעמום ולשחרר אדרנלין", הוא מוסיף ומספר.
מה, למשל?
"הצעתי להם לבוא למתנ"ס העירוני ולהיחשף לפעילויות שמתקיימות בו. ביקשתי לשכנע אותם שהפעילויות האלה, תחת השגחת מדריכים, עדיפות על קפיצה מגגות ושתיית אלכוהול".
פליגל וחבורתו נענו לאתגר, והגיעו ערב אחד למתנ"ס. מבחינתם, זו היתה אבן דרך. "היו לי איתם שיחות נפש", נזכר אלטלף, "דיברנו על החיים, על פילוסופיה של החיים ועל תוכניות לעתיד. הם אמרו לי שהם רוצים להיות מפורסמים, לרקוד, להופיע על במות בארץ ומחוצה לה. הבהרתי להם, שאם הם יצמידו הם גם יוכלו להגשים את החלום שלהם".
לאלטלף, בשנות השלושים לחייו, יש סיפור חיים לא פשוט שככל הנראה סייע לו ברכישת אמונם של הנערים. כשהיה נער הוגדר כילד בסיכון. הוא היה ילד שובב, שהתמכר בשלב מסוים בחייו לסמים ואף ישב בכלא בגין שימוש בסמים.
לפני כשש וחצי שנים הוא שיקם את עצמו, החל לעבוד עם נוער בסיכון וכיום הוא לומד באוניברסיטת בן גוריון במסגרת פרויקט "הבית החם" בהנחייתה של ד"ר צביה ולדן. בתוכניתו להשלים תואר ראשון בתחום החינוך.
עבור פליגל וחבריו מדובר היה במהפך של ממש. מחבורה של פארקוריסטים הם הפכו פתאום לילדים טובים שלא עושים שטויות. "טובי הגיע אלינו", נזכר פליגל,
"והרגיע אותנו. הוא שבה את לבנו. הוא פשוט קנה אותנו. חלמנו להקים להקה של 'פארקור', תוך התמקדות בביצוע סאלטות. הבנו עם הזמן שהספורט הזה הוא מסוכן ולא בטיחותי ואז ירדנו מהקפיצות המסוכנות. החלטנו לרדת מהגגות ולהסתפק באקרובטיקה על הקרקע".
גם ליאור רוזיליו (18) נימנה אז על חבורת הפארקוריסטים. רוזיליו, שבעוד חודשים אחדים עומד להתגייס לצה"ל, היה שמח לו ניתן היה למחוק מהביוגרפיה שלו את אותה תקופה.
"היינו מסתובבים הרבה ברחובות", נזכר רוזליו, "ויושבים בכל מיני מקומות בחוסר מעש. השעמום הרג אותנו. חיפשנו מה לעשות. נחשפנו לסיפור של ה'פארקור' והחלטנו ללכת על זה. עשינו הרבה שטויות. עכשיו אני מבין שזה היה מסוכן. אז בכלל לא חשבנו על הסיכון שבדבר. ראינו אז את עצמנו כמו 'סופרמן'. אתה יודע מה זה לקפוץ או לטפס על קיר גבוה או לנתר מעל גדר גבוהה? זו הרגשה נהדרת. בראייה לאחור, מוטב שלא היינו עושים את זה. מבחינתי, זה כבר שייך להיסטוריה. מחקתי את העבר".
חבורת הפארקוריסטים הפכה בשלוש השנים האחרונות ללהקת ברייקדאנס מקצוענית לכל דבר, שמקפיצה את דימונה
בכל אירוע אפשרי. מחבורה של קופצים מגגות ומנתרים מעל חומות ומשוכות הפכו ללהקה של אקרובטים ורקדני היפ־הופ, ששמה כבר יצא מעבר לגבולות דימונה.
לאחר שצלחו את האודישנים במסגרת פרויקט "יוצרים חלומות בנגב" של קרן מיראז', הם כבר רשמו נוכחות מרשימה בפסטיבלים ברחבי הארץ. באחרונה הם גם הופיעו באילת במסגרת המופע "נקיים מסמים" יחד עם שלום אסייג.
ביום העצמאות האחרון הם נטלו חלק על במת הבידור המרכזית בדימונה. גם שם הלהקה מעיד על השינוי שעברו בחייהם. "רבולושיין" הם קוראים לעצמם. משמע, מהפכה.
- הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הנגב"
