בתור זוג מעורב של חילונית ודתי, קצת קשה לנו למצוא את מקומנו, שלא לדבר על כמה קשה היה להחליט על מסגרות החינוך לילדים.
כל אחד מרגיש שהוא זה שצריך לעשות את כל הוויתורים: אני צריכה להפריד בין בשר לחלב, לשמור שבת בבית, להתחנן לחברים ולמשפחה לא להתקשר אלי עד צאתה, ובאותה נשימה להתאפק לא להציץ לכיוון הנייד כדי לבדוק אולי מישהו בכל זאת התקשר ונתן לי תירוץ להתקשר אליו בחזרה, כי "אולי זה נורא חשוב, עניין של פיקוח נפש!". הוא מצדו לא מתעקש על חצאיות וכיסוי ראש, מעלים עין ממשמעת שבת רופפת כשאנחנו אצל הורי ואף פעם לא שואל אם 'חטאתי' באכילת שרצים ופרות נמוכות מחוץ לבית.
כשרק התחלנו לחשוב על ילדים, כבר חשבנו איך נחנך אותם. האמת - דיברנו על זה אפילו לפני החתונה.
לא ממש התחשק לי להכניס את הילדים למסגרת ממלכתית־דתית, כי אז הם יאכלו לא מעט קש בגלל אמא שבאה לאסיפת הורים ללא כיסוי ראש או במכנסיים, רחמנא ליצלן. מצד שני, גם בית ספר ממלכתי לא בא בחשבון, כשכל שני וחמישי שומעים על ילד בן שש שהגיע לבית הספר עם סכין או אקדח.
אז חפרנו וחפרנו, שאלנו והתייעצנו, ומצאנו שעטנז כשר למהדרין: 'קשת'. בשנת 2003 הוקם בירושלים בית הספר הראשון, שאיפשר לתלמידים דתיים וחילונים
ללמוד יחד בכיתות מעורבות. בהרשמה לבית הספר כל תלמיד 'מסומן' לאחת הקבוצות - דתי או חילוני, וחלק מהשיעורים נערכים בנפרד (כמו, למשל, השיעור הראשון בבוקר, שמתחלק בין תפילת שחרית לקבוצת התפילה לבין שעת חברה בקבוצת החברה, שבה מדברים על ערכים יהודיים) כדי לחזק את הזהות של כל אחת מהקבוצות.
מכיוון שלא ממש בא לי לגור על כביש מספר 1 (תל אביב-ירושלים, למתקשים מתמטית) כשהמסגרת החינוכית בקצה אחד שלו והעבודה בקצה האחר, לא חשבתי יותר מדי על האפשרות הזו. אבל מאז הוקם בית הספר הראשון בירושלים צצו בארץ עוד ועוד בתי ספר של 'קשת', אחד אפילו קרוב אלינו. הידד! אצנו רצנו לעבור דירה ולהיות חלק מהקהילה.
תוך כדי שיטוטינו במזכרת בתיה לתור אחר מגורים ראויים (לא שהמגורים שם לא ראויים, הם רק נ-ו-ר-א יקרים), פגשנו עוד ועוד חברי קהילה. כשאומרים שברגע שיש ילדים החיים מסתובבים רק סביבם - צודקים. ישנה קהילה שלמה שנסבה סביב בית הספר ושיטת החינוך בו: מפגשים בשבתות ובחגים, אתר אינטרנט ייחודי לקהילה עם לוחות מודעות, הודעות וכדומה. ממש כמו ישוב בתוך ישוב. העניין רק העלה את קרנה של שיטת החינוך הזו בעיני.
מאוד התפלאתי על הפופולריות של 'קשת' בארץ, שלא לדבר על פתיחת בתי ספר של הרשת במושבות לא גדולות במיוחד כמו מזכרת בתיה או זיכרון יעקב. אבל אז חשבתי קצת על העניין.
בעידן הזה של חומרנות יתר ושל עודף אינפורמציה הודות לאינטרנט, אנשים מחפשים עדיין את המיסטי והרוחני. חלק מחפשים בהודו, וחלק, כמו בעלי שיחיה, אומרים "אם יש כוח עליון בעולם ואבותי החליטו שקוראים לו אלוהים, בואו נחקור אותו קצת, אבל בלי כל הכבדות החרדית". בתל אביב, למשל, יש אינספור מרכזי קירוב והם אף פעם לא ריקים. לאט־לאט נוצרת מגמה של הפרטת היהדות מידי החרדים והנגשתה לחילונים. אני בעד. הילדים כבר רשומים לקשת. מי בא איתנו?
